<h1>רבינו חננאל בן שמואל</h1>
<h2>דף ד:</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ב] זה הלשון לשון התלמוד הוא ואינו לשון הבר[ייתא]. והכין היא גירסא דגמ' ופירושה. היה גבוה למ[עלה] מכ' אמה ובא למעטו, כמה ממעט. פיר' ש[אל] אחד מבני הישיבה ואמ', אם היה גבוה [מכ'] אמה, שצריך למעטו עד כ' כדאמרה מתניתין ימעט, כמה ימעט מן הגובה ומתכשר. שאלו בני הישיבה על האי שאלה וקאמרי כמה ממעט את שואל, כמה דצריך ליה, [שהוא] כדי שיעמוד הפתח על כ' אמה. ומהדר תלמודא ואמ' לא כך היתה השאלה, אלא כך היתה דעת השואל, רחבו בכמה, פיר' זה הבניין שבונין אותו בקרקע פתח המבוי עד שימעט גובה המבוי ויעמוד על כ' שיהא כשר, כמה יהיה רוחב אותו הבניין. ופליגי בהא מילתא אביי ורב יוסף. אביי אמ' צריך שיהא רחבו ד' טפחים, ורב יוסף אמ' טפח בלבד. [ה' ע"א] וסוגיא דשיקלא וטריא דגמ' דסגי ליה בטפח, ויהיה דין [שיעור] שלמטה, שהוא הבנין, טפח כמו דין שיעור שלמעלה, שהיא הקורה דלא מצרכי ברחבה אלא טפח, דתרויהו מטה ומעלה משום הכר. אבל בחוששין שמא יפחת קא מיפלגי. דאביי אמ', אם היה רחבו טפח חישינן שמ' ימעט הטפח על ידי דריסת הרגלים, ולפיכך מצריך שיהא יותר מטפח, שאם יפחת יעמוד על טפח, והואיל ואפקיתיה (טפחים) מהכר שלמעלה, אוקמיה אארבעה טפחים, דהוא חשיב שיעור מקום בכל דוכתא. ורב יוסף אמ' לא חישינן האי חששא (דרבא) [דאביי]. והלכה כרב יוסף. וזה שהוצרכתי להביא הנאמר בתלמוד בזה הענין, מפני שדברי הגמ' במיעוט שבקרקע פתח המבוי מיירי כדפרשינן, והנראה מדברי הרב ז"ל בפירוש הלכה זו בהפך המתבאר מגמ', כי הרב ז"ל יאמר שמיעוט זה נמי בקורה למעלה והיא למטה מקורה ראשונה, וכך אמ', כך הקורה שממעט בה למטה ממנה. והנראה לי שיתלה הטיעות בנוסחאות הכתוב בהן ממנה, והנוסחאות המדויקות יהיו כתובים כך, כך הקורה שממעט בה למטה דייה שתהא רחבה טפח, ולא יהיה שיבוש בין דבריו ז"ל ודברי הגמרא. ויש בגמ' בשיקלא וטריא דהא שמעתא חילוף בין הגירסות ובין המפרשים, והרוצה לידע אותו יעיין בהלכות שעשינו אחר תשלום פיר' זו המסכתא.
<h2>דף ה.</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ב] דע שהרב ז"ל אמ' לשון זולתי לשון הגמ'. כי הוא אמ' ואם היה גבהו פחות מי' וגו', ולישנא דגמ' הכי הוא היה פחות מי' וגו'. פיר' אם היה [גובה] כתלי המבוי פחות מי' ובא לחקוק בו להשלימ' לי' טפחים, פליגי בה אביי ורב יוסף. רב יוסף אמ' חוקק במבוי ד' טפחים על ד' טפחים וגו', ואביי אמ' ד' אמות. דרב יוסף דאמ' לעיל גבי מבוי הגבוה מכ' דסגי ליה בטפח, משום דהתם איתיה לדופן ואינו רוצה אלא למעטו בלבד, ולפיכך בהכר בעלמא סגי ליה דהינו טפח, אבל הכא גבי פחות מי' השתא הוא דקא משוי לה דופן, לפיכך בין לרב יוסף בין לאביי צריך שיחקוק בו משך מבוי שלם כדי שיעשה דופן למבוי. הולכך לרב יוסף דסבירא ליה משך מבוי ד' טפחים, סגי ליה בחקיקת ד' טפחים, ולאביי דסבירא ליה משך מבוי ד' אמות, מצריך לחקיקת ארבע אמות.
איתמר מבוי שנפרץ וגו'. פיר' אם נפרץ אחד מן הכתלים שבצד ארכו שלמבוי כלפי ראשו, סמוך לקורת המבוי, כזה. אם ישאר שם פס ד' וגו'. פיר' אם נשתייר בכותל שכנגד הקורה רוחב ד' טפחים, או שלא נשתייר מן הכותל כנגד הקורה כלום ועשה פס ד' טפחים סמוך לפירצה ולקורה, כמו שציירנו, אע"פ שהפירצה פחותה מעשר אמות, נכשרת במה שנשתייר מהכותל, או בפס שעשאו אם אין שם שייור. ושיעור השייור או הפס ד' טפחים, כמו [שנתב]רר ברישא. ואם יש בפירצה יתר מעשר מפסלת עד שמתקן, כמו שיתבאר. ואם אין לשם שייור ולא עשה פס, אין למבוי התר, אלא אם תהא הפירצה פחותה מג' טפחים, דכלבוד דמיא והוי הקורה ניכרת. ואם יש בה שלשה מפסלא, דחישינן דילמא עיילי ונפקי בני רשות הרבים מזו הפירצה כדי לקרב הדרך, ושבקי הפתח העיקר ונשארו יכנסו מפתח דהיא הפירצה שאין עליה קורה, ומבוי שאין לו קורה או לחי פסול. [רי"ף סי' תקפ"ב] ואוקימנה בגמ' [ו' ע"א] דלא מכשרי ר' אמי ור' אסי הפירצה הפחות מעשר, אלא אם אית ליה גידודי. פי' כיון שיש בכתלי המבוי ביני הפרוץ גידודי, שהם לבינים יוצאים מכותל זה ומכותל שכנגדו, יהיה בה דוחק בכניסה לה וביציאה ממנה. והנראה מדברי רבנו (ז"ל) [רמב"ם הלכ' שבת פי"ז הי"ז] שאינו מצריך לגידודי כלל, אלא אוקמה בפחות מעשר לכשרות וביתר מעשר לפסלנות. ואם יעלה בדעתך שיש [פלוגתא] בין ר' אמי ור' אסי ובין אביי, דאילו סוברים שמשך מ[בוי ד'] טפחים, כיון דלא מצרכי לשיעור הנשאר מכותל [או] לפס העשוי אלא ד' טפחים, ואביי סבר בפלוגתיה עם רב יוסף שמשך מבוי ד' אמות. [הרי כבר] נתברר בגמ' דאין ביניהם פלוגתא, דכי פליגי אביי ורב יוסף בתחלת מבוי, שהוא רוצה עכשיו לעשותו מבוי בחקיקתו למה שישלימו לעשרה, אבל דברי ר' אמי ור' אסי בעניין מבוי שהיה שלם מתחלתו אבל הוא עתה נפרץ בסופו, ולפיכך סגי להו בד' טפחים. ויש מי שהפריש בין דברי ר' אמי ור' אסי ודברי אביי בעניין אחר ואמ', התם גבי מבוי דאביי הרי כולו פסול, דאין בכתליו גובה עשרה, ולפיכך מצריך לשיעור החקיקה ד' אמות דהוא משך מבוי, אבל הכא במבוי דר' אמי ור' אסי כולו כשר, דבכתליו י' טפחים ויותר, והפס אינו אלא לעניין הכר הקורה כי הוא למבוי, כמו שביארנו.
[רי"ף סי' תקפ"ב] אמר רמי בר חמא וגו', לחי הבולט וגו'. פיר' לתוך רוחב המבוי ולא נעשה שם לשם לחי אלא הוציאוהו לשום חיזוק לכותל בלבד, כגון זה. אם הלחי פחות מד' [אמות ברוחב] המבוי, נידון משום לחי. פיר' וסמכינן [עליה] ואע"ג דלאו לשם לחי איקבע. דקימא לן היל' כאביי בלחי העומד מאיליו דכשר. אבל אם היה [בולט לתוך] רוחב המבוי ארבע אמות, נידון משום מבוי, מפני שהכשר מבוי בד' אמות. ולפיכך נפיק ליה האי כותל הבולט מתורת לחי, ונשאר זה המבוי בלא תיקון עד שיעשה לו לחי אחר להתירו. ואילו עבדיה להאי לחי הרחב ד' אמות מעיקרא, האוי כשר, דכי ריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהוא. אבל הכא כיון דלאו לשם לחי איקבע מעיקרא, לא מצינן במחשבתינו שנוציאוהו מתורת כותל לתורת לחי.
<h2>דף ה:</h2>
ואמרינן בגמ' ואותו לחי היכן מעמידו, אי דמוקים ליה מגיסיה, פיר' בצידו, אוסופי קא מוסיף ביה. אמ' רב פפא דמוקים ליה באידך גיסא. פיר' אצל כותל האחר כנגדו. רב הונא בריה דרב יהושע אמ' אפי' תימא דמוקים ליה מגיסיה ומטפי ביה פורתא או מבציר ביה פורתא. פי' יעשה אותו [או] גבוה ממנו או נמוך ממנו. אינמי עב ממנו או דק ממנו. כדי שימשך ממנו ולחוץ או הימנו ולפנים.
[רי"ף סי' תקפ"ב] אמ' רב הונא בריה דרב יהושע, לא אמרו. פי' [אם לחי הבולט רחבו ד' אמות דאינו] נידון משום לחי, אלא במבוי שמונה. אבל במבוי שבע נידון בעומד מרובה על הפרוץ, מקל וחומר מחצר, ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה. פי' אם נפרץ כותל שעל פני רשות הרבים על פני כולו והעמיד בו לחי משהוא, אינו מתיר אלא אם כן יש בו ארבע[ה] (אמות) [טפחים] או שני לחיים יש בכל לחי מהם משהוא, כדאמ' לקמן [י"ב ע"א] בהאי פירקא, ואעפ"כ אמרי' שהחצר ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ, פי' אם נפרצו בה פירצות ונשאר בה עומד מרובה על מה שנפרץ, (מתירין) [מותרות] אותן הפירצות בלא שום תיקון, מבוי שניתר בלחי, פי' בלחי משהוא, אינו דין שיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. רב אשי אמ' אפי' תימ' במבוי שמנה לא צריך לחי. ממה נפשך, אי עומד וגו' ואי פרוץ וגו'. אי פרוץ מרובה, נמצא שאין בלחי ד' אמות שלימות, ונדון משום לחי. מאי אמרת, פי' לאוסרו, דילמ' צמצם וכי הדדי נינהו, ואין כאן לחי, שהרי יש בבולט ד' אמות, ולא הוי עומד מרובה. הוי ליה ספק דדבריהם, שאנו אומרין שמא צמצם ואסור, ושמא לא צמצם ומותר, וטילטול מבוי דרבנן הוא וספק דבריהם להקל.
<h2>דף ו.</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ג] איתמר מבוי עקו' וגו'. פי' מבוי שהוא עקום, כגון זה. ושני פתחים שלו פתוחים לרשו' הרבים. חלקו בו רב ושמואל, רב אמ' תורתו כמפולש ושמואל אמ' תורתו כסתום. צריך אתה לידע תחלה שמבוי מפולש יתבאר אחר הלכה זו שחולקין התנאים בבריתא בתיקונו. תנא קמא סבר תיקונו בלחי מכאן וצורת פתח מיכאן, וחנניה אומ' שבית שמאי אומרי' דלת מכאן ודלת מכאן ובית הלל אמרי' דלת מכאן ולחי וקורה מיכאן. ופסק רב הלכה כתנא קמא, ושמואל פסק הלכה כחנניה אליב' דב"ה. אישתכח דרב סבר הכשר מבוי מפולש בלחי מיכאן וצורת פתח מכאן, ושמואל סבר הכשר מבוי מפולש בדלת מכאן ולחי או קורה מכאן. ואיפליגו רב ושמואל הכא במבוי עקום, רב אמ' תורתו כמפולש, וצריך לחי מכאן וצורת פתח מכאן, ושמואל אמ' תורתו כסתום. פי' כל אחד מן שני השבילים כאלו הוא מבוי סתום, ואינו צריך אלא לחי או קורה, ואינו צריך צורת פתח. והינו דקאמ' שמואל לחי וקורה פי' לחי או קורה.
תנו רבנן כיצד מערבין וגו'. האי דקאמרי' בכל דוכת' לחי וקורה, הכין פירושיה או לחי או קורה.
<h2>דף ו:</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ג] איתמ' רב אמ' הלכה כתנא קמא וגו', עד והני מילי מבואות וגו', אבל רשו' הרבי' וגו'. כגון שני כותלים ברשו' הרבים וגו'. דאמרינן בגמ' תניא יתיר על כן אמ' ר' יהודה מי שיש לו שני בתים משני צידי רשו' הרבי' עושה לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן, ונושא ונותן באמצע. אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך. ופירוש' יתיר על כן אמ' ר' יהודה, משום דאיירי לעיל מיניה בפרק כל גגות העיר בהאי מסכת' [לקמן צ"ה ע"א] הבונה עלייה מבית לבית שבשני צידי רשות הרבים וכן גשרים דשרי ר' יהודה לטלטל תותיהו משום פי תקרה יורד וסותם, וקאמ' בברית' יתיר על כן אפי' היכא דליכא פי תיקרא, הואיל ואיכא שתי מחיצות מעלייתא מחיצות הבית מכאן ומחיצות הבית השני מיכאן, סגי בתקנתא פורתא לחי מיכאן אצל פאת הבית האחד ולחי מיכאן אצל פאת השנית מאותו הבית האחר, והויה סתימה לשני ראשי רשות הרבים ומותר לטלטל מבית לבית. ואמרי ליה רבנן דאין מערבין רשות הרבים בכך. ולא יכלת למימר דרבנן סברי דבכך הוא דלא מערבא הא בדלתות מערבא ואע"פ שאין ננעלות בלילה, משום דאמ' רבה בר חנא אמ' ר' יוחנן ירושלם אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבים עליה משום רשות הרבים, דרשות הרבים שלה מכוון משער לשער ומפולש ורחב שש עשרה אמה, ואלמלא שנועלין דלתותיה בכל לילה חייבין עליה בשבת משום רשות הרבים. וכל שכן שאינו ניתר בצורת פתח מיכאן ולחי וקורה מיכאן. אבל נעילת דלתותיה משויא לה כחצר של רבים, ומערבין את כולה. וכל זמן שלוא עירבו, הויא כרמלית ולא מחייבי עלה, כדאמרן לעי'. והכי נמי בפירקא בתרא [ק"א ע"א] דירושלים כרמלית היא. והאי דקאמרי' אם היו לה דלתות ולא היו נועלין אותן חייבין עליה משום רשות הרבים, כגון שהיו משוקעין בעפר ואינן יכולין לנעול אותן. אבל אם היו ראויין להנעל דלא היה שם דבר המעכב, אע"פ שאין נועלין אותן אינה רשות הרבים. דהכי אמרי' נמי בגמ' בעו מיניה מרב ענן צריך לנעול או אין צריך לנעול, אמ' להו וגומ', כי אתא רב נחמן אמ' פניוה לעפרייהו, לימ' קסבר צריך לנעול, לא, ראוי לנעול ואע"פ שאינו נעול. [ואם תאמר מה יש הפרש בין שני בתים בשני צידי רשות הרבים, דאמרינן מערבינן ליה בלחי מכאן [וקו]רה מכאן [וכו'] ובין מבוי מפולש, הלא מבוי מפולש הוא כמו שני בתים בשני צידי רשות הרבים, והינו מחיצה מיכאן ומחיצה מכאן. תשובת דבר זה, דהאי דקאמר שמערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים בלחי מכאן וצורת פתח מכאן, דוק' כשאין רוחב המבוי שש עשרה אמה, אבל [אם יש] ברוחב המבוי שש עשרה אמה אותו המבוי עצמו רשות הרבים ואין מערבין רשות הרבים בכך. והינו דאמרינן [שבת ו' ע"א] איזו [היא רשות] הרבים, סרטיא וכו' ומבואות המפולשין לרשות הרבים, בשיש ברחבן שש עשרה אמה, אבל מבוי שאין ברחבו שש עש[רה אמה] לא מיקרי רשות הרבים.] והינו דאמרי' אותו מבוי עצמו רשות הרבים ואין מערבין רשות הרבים בכך.
<h2>דף ז.</h2>
ואמרינ' נמי בגמ' יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא, יתיב קאמ' אמ' רב יהודה אמ' רב מחלוקת [בסרטיא מכאן וסרטיא מכ[אן]]. פי' מחלוקת בית שמאי ובית הלל במבוי המפולש לרשות הרבים, דוקא כשהוא מפולש משני צדדיו לרשו' הרבי', אבל אם הוא מפולש מצד אחד לרשות הרבים דהינו סרטיא ומצד אחר לבקעה, אפי' בית שמאי מודו דאינו צריך אלא לחי או קורה מכאן וצורת פתח מכאן. ומסיים בה משמיה דרב יהודה אם היה מבוי מפולש כלה לרחבה אינו צריך כלום. פי' אלא תורתו כסתום [ואינו צריך מצד הרחבה כלום].
<h2>דף ח.</h2>
ואמרי' משמא דרב יוסף נמי בתר שיקלא וטיריא, דלא שנו שתורתו כסתום, אלא שכלה לאמצע רחבה. דהואיל וכלה לאמצע רחבה, נמצא כשתעמוד ברחבה תראה המבוי חלוק מן הרחבה, וכאילו יש לו לחיים. ורחבה, היא חצר שאחורי הבתים ומוקפת ד' מחיצות, כגון זו. אבל כלה לצידי הרחבה, כגון זה. אסור, ואינו נראה חלוק מרחבה. ואמ' רבא לאמצע רחבה נמי שאמרנו שתורתו כסתום, לא אמרן אלא זה שלא [כנגד] זה. פי' שלא היה פתח הרחבה כנגד המקום המפולש, אבל אם המקום המפולש כנגד פתח הרחבה אסור. ואמ' רב משרשיה, זה שלא כנגד זה נמי לא אמרן אלא רחבה דרבים. פי' שאין יכולין לשנותה ולא להוסיף בה בתים, שכל אחד חבירו מעכב עליו. אבל אם היא רחבה דיחיד, לא יותר המבוי בכלל(ה), כי פעמים שנמלך בעל הרחבה ובונה בתוך הרחבה בתים וממלא כל הרחבה אשר מפתח רחבה עד המבוי, ונעשה המבוי כלה לצידי הרחבה אחר שהיה כלה לאמצעה. והואיל ויש ביד בעל הרחבה להוסיף בתים, אסרו רבנן מבוי [שכלה לרחבה] של יחיד ואע"פ שהוא כלה לאמצע הרחבה, גזירה דילמ' מימליך ובאני ליה בתים. כגון זה. הרי קודם שיבנה הבתים היה המבוי פתוח לאמצע רחבה, ואחר שנתמלא בתים נעשה מבוי פתוח לצידי רחבה ולא נשאר מצד זה פס כלל, ונאסר המבוי. ואמרי' בגמ' ומנא תימרה דשני לן בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד. דאמ' ראבין בר רב אדא וגו' מעשה במבוי אחד שצידו אחד כלה לים וצידו אחד כלה לאשפה גבוהה עשרה טפחים, וראשו אחד סתום כשאר מבואות וראשה אחד [פי' הפתוח] לרשות הרבים מותקן בלחי או בקורה, ואסרו אותו חכמים. שמא תינטל אשפה, פי' שמא יפנו אותה ויעשה המקום רשות הרבים, או שמא יעלה הים שירטון, פי' חול ועפר על כל גדותיו, ונעשה אותו מקום מהלך לבני אדם, והוי כרשות הרבים. ועל כרחיך זו האשפה אישפה דיחיד, אבל אישפה דרבים לא חישינן שמא תינטל. דאי לא תימ' הכי, הא דתנן בפ' (הזורק) [המוצא תפילין לקמן צ"ט ע"ב], אשפה ברשו' הרבי' גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה זורקין לו בשבת, אמאי זורקין, והא חישינן שמא תנטל אשפה והאוי זורק לרשות הרבים. אלא הטעם משום שהיא אשפה של רבים. וכיון דשני לן בין אשפה דיחיד לאשפה דרבים, כמו כן נמי יש הפרש בין רחבה דיחיד לרחבה דרבים. והלכה כרבא, דקאי כרב וכרב משרשיא. הרי למדנו מזו השמועה שמבוי שכלה לאמצע רחבה נחלק לשני פנים. אם היא רחבה דרבים תורתו כסתום, ואם היא רחבה של יחיד אסור, דהוי כמבוי שכלה (לאמצע) [לצידי] רחבה שהוא אסור. ועוד למדנו שצדו אחד כלה לים וצדו אחד כלה לאשפה של רבים, שאינו צריך כלום, שאשפה של רבים אינה עשויה לפנות ולא חישינן שמא יעלה הים שירטון. דאמרינן נמי בסוף ההלכה, מרימר פסיק ליה לסורא באוזלי ולא חייש שמא יעלה שירטון. ופירושה התיר לפרוש מצודות של טווי במבוי זה שכלה לים, כלומ' התיר לטלטל בתוכו ולא חייש שמא יעלה שירטון. ויש מי שפירש פסיק ליה לסורא באיזלי, פי' היה חושב אותו המקו' ששמו סורא כאילו הוא פסוק מבני רשות הרבים בים שפורשין בו המצודות ששמם איזלי. עד הנה אינו כתוב בהלכות הרב רבינו יצחק, והוא דבר הצריך ללמוד ממנו הלכה כמו שביארנו, ולפיכך כתיבנא ליהו.
[רי"ף סי' תקפ"ג] אמ' רב מבוי שנפרץ וגו'. פי' במילואו, בכותל אמצעי על פני כולו. ונפרצה חצר כנגדו. פי' בעשר אמות או בפחות מעשר, כגון זה. חצר מותרת, דלדידה לא הוי במילואו ונשתיירו בה גיפופי מיכאן ומיכאן. לפיכך לגבה דידה פתח נינהו ולא אסרי עלה בני מבוי, שאין מבוי אוסר על חצרות הפתוחים לו. אבל חצרות אוסרים המבוי שהרי דריסת רגליהן עליו. ורשות הרבים לא אסרה עליה דחצר, דפתח הוא. ומבוי אסור. ואע"פ כשתעמוד בחצר תמצא שיש למבוי גיפופין מיכאן ומיכאן, כגון זו. הואיל וסתם חצר דיורין בה, חישינן דילמ' ממלכי ובני בתים [סביבות החצר ולא ישאר למבוי גיפופין מיכאן ומיכאן כגון זה]. ונתברר בגמ' דהאי דקאמרי' הכא ונפרצה חצר שכנגדו, לא תימ' דוק' אם נפרצה חצר כנגדו הוא דאסור אבל אם לא נפרצה כנגדו מותר, אלא הוא הדין דאפי' לא נפרצה חצר כנגדו, והאי דקאמ' נפרצה חצר כנגדו, רבותא אשמעינן לגבי חצר, דאפי' נפרצה חצר ורבים בוקעים בה, הרי היא רשות יחיד והאי פירצה כמו פתח הואיל ואין בה עשר אמות. ואם תאמר מה בא רב להשמיענו, הרי משנה ערוכה שנינו [לקמן צ"ב ע"א] חצר גדולה שנפרצה לקטנה, כגון זו. גדולה מותרת קטנה אסורה. ומבוי שנפרץ לחצר, כחצר קטנה היא שנפרצה לגדולה, כמו שציירנו למעלה במבוי שנפרץ. השבנו בגמ' שדין חצר בא להשמיענו, והיא שנפרצה גם חצר כמו שאמרנו ונפרצה חצר כנגדו, דאע"ג דדרסי לה רבים חצר מותרת. דאילו ממתני' היינו אומרי' דוק' בדלא דרסי לה רבים, אבל אם היו דורסים לה רבים, כגון שנפרצה גדולה, אפי' גדולה נמי אסורה, קא מש' לן דלא. ומתמהינן נמי בגמ' ואמרי', והרי למדנו דין זה נמי ממתניתא. דתניא חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין זו, רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה. פי' דספיקו טהור. דהא ספק טומאה מסוטה גמרי' לה ובסוטה כתי' [במדבר ה'] ונסתרה, והאי חצר לאו מקום סתירה היא, דסתירה ייחוד משמעה. ופירוש ונסתרה, כגון שאמר לה בעלה אל תסתרי עם פלוני והעידו עליה עדים שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה, שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה, נאסרה על בעלה עד שתשתה מי המרים. וזה שאמ' [שם] ועד אין בה, הם עידי טומאה, שאם יש עידי טומאה אינה שותה לפי שנתברר שניטמאת ונאסרה על בעלה. והנה זה הספק אירע ברשות היחיד, ונקראת טמאה לבעלה עד שתשתה מי סוטה. וכמו כן נמי אם יארע ספק טומאה ברשות היחיד, ספיקו טמא. כגון שהיתה שם טומאה ונסתפק לו אם נטמא בה או לא נטמא, הרי זה טמא. ואם הוא ברשות הרבים ספיקו טהור. וכן נמי זה החצר הואיל ורבים נכנסין בזו ויוצאין בזו, כרשות הרבים חשובה לעניין טומאה. וכן כל מקום שהוא כרמלית דינו כדין רשות הרבים, וספיקו טהור. ומהדרינן ואמרי' אי ממתניתא הוה אמינא הני מילי שהיה מקום המפולש זו שלא כנגד זו, הוא שהחצר מותרת, אבל אם הוא זה כנגד זה אף חצר אסורה, קמ"ל אפי' זה כנגד זה כמו שציירנו למעלה חצר מותרת. ויראה לי שזה שאמרו ספק טומאה ברשות (הרבים) היחיד טמא, מדרבנן הוא, וקרא אסמכת' בעלמ'. דלא הוי טמא מדאורית' אלא טומאה ודאית, אבל מספק אינו טמא מדאורית', וברשו' הרבים לא גזרו. [טהור, כגון שה... ברשות הרבים... שנטמא בה א... שאנו אומ' בעינ[ן]... דהואיל והיא ברשות... בני רשות הרבים שם... אבל היא ברשות היחיד... לא הוסרה וכשעבר זה נט...].
<h2>דף ח:</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ד] איתמר מבוי העשוי כנדל. וזו היא צורתו. ואינו כמו שמציירין אחרים שהוא מפולש זה כנגד זה, כי אותו הציור אינו נופל עליו שיאמר כמאן כשמואל דאמ' תורתו כסתום. ודברי שמואל הוא במבוי עקום, וזו הצורה היא דומה למבוי עקום, לפי שבמבוי עקום כשאתה עומד בצד המפולש מצד זה תראה הכותל כנגדך וכן בצד השני, כך במבוי העשוי כנדל שבילין שבצד מזרח אינם כנגד שבילין שבצד מערב, אלא שבילין שבצד מזרח כנגדם בצד מערב כותלים. וקאמ' אביי עושה צורת פתח לגדול. כלומ' לפתח המבוי, לא לשבילין. ואינך כולהי, פי' השבילין שבצד מזרח ובצד מערב, עושה בכל שביל מהם לחי או קורה. אמ' ליה רבא כמאן כשמואל וגו'. פי' אינו מקשה על מה שאמר עושה צורת פתח לגדול, אלא על מאי דקאמ' ואידך כולהי. וקאמ' ליה, לדעת מי דנתה דין זה, לדעת שמואל דקאמ' במבוי עקום, שהוא דומה לשבילי זה המבוי, שתורתו כסתום ובלחי או קורה סגי לכל שביל ושביל. והא ההוא מבוי וגו' וחשו ליה לדרב. פי' ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא, פי' שהוא מקום שמואל, ואע"פ כן לא עשו כמותו אלא כמו שדן בו רב, והצריכו אותו צורת פתח מצד זה (וצורת פתח) [ולחי או קורה] מצד זה. וזה הנידל נמי הוא כמו העקום, ותורתו כמפולש וצריך צורת פתח בצד שבילי מזרח ולחי או קורה בצד שבילי מע[רב. והפתח] הגדול של מבוי צריך צורת פתח, דהוא הפתח של[מבוי] ורוב הכניסה ממנו, והואיל ויוצאין ממנו לשבילין שבהם לחי או קורה צריך שיהא לו צורת פתח. ואומ' הרב רבינו יצחק מיהא שמעינן וגו'.
איתמר מבוי שצד אחד ארוך וגו'. עד ואם לא היה הארוך עודף על הקצר אלא פחות מד' אמות אינו כמבוי בפני עצמו, לפיכך מניח את הקורה באלכסון. פירוש, ראש הקורה האחד על ראש הכותל הקצר וראשה השני על ראש הכותל הארוך. כגון זה. וחלק רבא על רב כהנא ואמ' אחד זה ואחד זה, פי' בין שהיה הארוך עודף על הקצר ד' אמות בין שלא היה בו ד' אמות, אין מניח את הקורה על ראש כותל הארוך אלא כנגד הקצר כגון זה. ויהיב טעמ' בגמ' ואמ' ואימא טעמא דידי ואימא טעמא דידהו. פי' אומר הטעם שלי כי למה לא התרתי להניח הקורה אלא כנגד הקצר, וטעמא דידהו למה התירו להניחה כנגד הארוך. טעמא [דידהו] קורה משום מחיצה. פי' סבירא להו דקורה המכשרת [ה]מבוי משום מחיצה עבדינן לה כדי למיהוי למבוי רוח רביעית, וכאילו פי תקרה שלה יורד וסותם, וכל היכא דמתעבדא בין כנגד הקצר בין באלכסון הויא לה מחיצה ומכשרת המבוי. אבל דידי סבירא לי דקורה המכשרת המבוי משום הכר עבדינן לה ולאו משום מחיצה, לפיכ' אם יעשנה כנגד הקצר כדרך כל הקורות שעל גבי הפתחי' הרי ניכר שיש כאן פתח, אבל אם יעשנה באלכסון לא הוי הכר. ומשום הכי קאמרי' שלא יעשנה אלא כנגד הקצר.
וקאמ' הרב רבנו יצחק ז"ל והילכת' מותר להשתמש תחת קורת המבוי וגו'. הא מילתא איבעיא לן בגמ'. ואמרי' מהו להשתמש תחת הקורה, ואינו עונה על מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר, אלא על כל מבוי שהכשירו בקורה עונה. ואיפליגו בה אמוראי, רב ור' יוחנן ור' חייא סברי מותר להשתמש תחת הקורה. ושמואל ור' שמעון ב"ר ור' שמע' בן לקיש סברי אסור להשתמש תחת הקורה. ואמרי עלה בגמ' לימ' בהא קא מיפלגי, דמאן דשרי קסבר קורה משום הכר, והרי היא מכלל המבוי ומותר להשתמש תחתיה, שאינה עשויה אלא כדי שיכירו העוברים והשבים שיש בכאן פתח, ומאן דאסר קא סבר קורה משום מחיצה היא, וכאילו חודה הפנימי יורד וסותם וחולק בין רשות הרבים והמבוי, ולפיכך אסור להשתמש תחתיה. ומהדרינן ואמר' [לא], כולי עלמ' קורה משום הכר. כלומ' לעולם אימ' לך ד[כולי עלמא] סברי קורה משום הכיר היא, והכא בהא קא מיפלגי, דמר סבר הכירא מלגיו ומר סבר הכירא מלבר. פי' מאן דאסר סבר שזה ההכר לאותם של גיו, והם בני המבוי וצד הקורה הפנימי הוי להו הכר, ולפיכך אסור להשתמש מן ההכר ולחוץ. ומאן דשרי סבר ההכר הוא לבר, והם בני רשו' הרבי' והוא צד הקורה החיצון [...הוא היכר], ולפיכך מותר להשתמש תחת הקורה. ויש מי שמפרש להפך ואמ' מאן דשרי קא סבר הכירא מלגיו. כלומ' הכר של מבוי מבפנים צריך להיות ומכלל המבוי הוא חשוב, ומותר להשתמש שם בכלל המבוי, ומאן דאסר קא סבר, אע"ג דקורה משום הכירא היא, הכירא דמבוי מלבר הוא חשוב וכלחוץ דאמי ואינו חשוב מכלל המבוי, ולפיכ' אין משתמשין תחתיו בכלל המבוי. ואמרי' נמי בגמ' ואיבעי' אימ' דכולי עלמ' קורה משום מחיצה. ומאן דשרי קסבר חודה של קורה החיצון שכנגד רשות הרבים הוא שיורד וסותם, ולפיכך מותר להשתמש תחתיה מחודה החיצון ולפנים. ומאן דאסר סבר חודה של קורה הפנימית שכנגד המבוי יורד וסותם, ולפיכך אסו' להשתמש תחתיה. ואמרי' נמי בגמ' אמ' רב חסדא הכל מודים דבין לחיים שאסור.
[רי"ף סי' תקפ"ו] והיכא דנעץ שתי יתידות וגו'. כגון זה. ואמ' רבא עלה בגמ' לא תימא דדין זה הוא לדעת המתיר להשתמש [תחת ה]קורה וסבר חודה החיצון יורד וסותם ואינו נוגע [ב]מבוי ואסור (אסור), אלא אפי' לדברי האוסר להשתמש תחת הקורה וסבירה ליה חודה הפנימי יורד וסותם, שהוא בצד כותל המבוי וסמוך לו, אפי' הכי המבוי אסור וצריך קורה אחרת על גביו להכשירו ואינו מתכשר בקורה זו שעל גבי יתירות כלל, דבעינא קורה על גבי מבוי וליכא.
<h2>דף ט.</h2>
ואמרי' נמי בגמ' אם היתה הקורה יוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל השני, אם יש בינה ובין הכותל השני פחות מג' טפחים, חשבינן ליה כלבוד וכאילו הקורה על גבי הכותל השני. ואמרינן נמי בגמ', וכן אם נעץ שתי יתידות על גבי כותלי המבוי והיו היתידות עקומין והיה אורך כל יתיד פחות מג' טפחים, והניח הקורה על היתידות, הואיל ואין גובה היתיד ג' רואין אנו העקמומית כאילו היא נוגעת בכותל, והואיל ואין בעקמומית נמי ג' רואין כאילו הקורה על גבי הכותל. נמצא דאמרי' גוד וחבוט רמי. וזו היא צורתה למראית העין, ואינה צו[רתה] ממש, לפי שצורת היתידות עומדין בראש הכותל והקורה על ראשן נתונה.
ואמרי' נמי, תאני ר' זכאי קמיה דר' יוחנן [תחת ה]קורה ובין לחיים נידון ככרמלית, ואסור להשתמש בו. אמ' ליה ר' יוחנן פוק תני לברא, כלומ' אין זה שאמרת אמת. ונחלקו בדבר זה אביי ורבא. אביי אמ' מיסתבר טעמיה דר' יוחנן בקורה בלבד. דהואיל וקורה משום הכר היא, אין תחתיה ככרמלית אלא תחתיה דינו כדין המבוי כדפרשינן. [אבל] אסור לטלטל בין לחיים, שמא יוציא לרשות הרבים שאיסורו חמור שהוא מדאורית', וחישינן שמא יבוא לידי חיוב חטאת. אמרינן בגמ' שהטעם שאסרנו לו לטלטל בבין לחיים כשהוא פתוח לכרמלית, ולא אסרנו לו לטלטל בו כשהוא פתוח לרשות הרבים, משום שמצא מין את מינו וניעור. פי' דבר זה, כי אם הוא פתוח לכרמלית שהוא דומה לבין לחיים, נתערבו לחיים עם הכרמלית ונעשו רשות אחת, וכיון שנתערב בין לחיים עם הכרמלית, אסור להשתמש בבין הלחיים עד שיעשה לו לחי שחוצץ בינו ובין הכרמלית. אבל בהיות בין לחיים פתוח לרשות הרבים שאינה ממינה, אינה מתערבת עמה ולא הויא מכללה. וגם אין בה ד' טפחים כדי לחשבה מקום, הילכך מותר להשתמש בה והרי היא מכלל המבוי. ורבי' שלמה ז"ל פי' מצא מין את מינו וניעור, מצא כרמלית שבין לחיים שלא היה בו שיעור כרמלי', את מינו שחוצה לו, וניעור, פי' נתחזק על ידי מינו וניעור משנתו, שהיה מתחלה בטל אצל שאינו [מינו]. ודוגמתו בבכורות [כ"ב ע"א], טומאה שבטלה חזרה וננערה. א[בל] פתוח לרשות הרבים, שלא זה היה מינו ולא זה היה מינו, בטיל לכאן ולכאן. והלכה כרבא דהוא בתרא. אבל לא תיטעה ממאי דקאמ' (הכא) [רבא (לקמן י"ב ע"ב)] אחד זה ואחד זה, פי' בין לחי בין קורה, משום הכר, ותחשוב שהלחי משום הכר והמבוי אינו רשות יחיד. אלא לעולם המבוי אינו צריך מחיצה רביעית ואינו צריך אלא הכר בלבד, אבל כי עביד ליה לחי הוי ליה רשות היחיד וכאילו יש לו ארבע מחיצות, והזורק ממנו לרשות הרבים חייב. והאי דקאמ' לחי משו' הכר, סברא דרבא הוא דסבר הכי ואין הלכה כמותו. ובהא אמרי' הלכה כוותיה ולאו מטעמיה. הלכה כוותיה דבין לחיים מותר, ואפי' לחי משום מחיצה, דחודו החיצון סותם, ולאו מטעמיה שהוא סבר משום הכר הוא. ולקמ' [ט"ו ע"א] פליגי אביי ורבא בלחי העומד מאליו. דאביי סבר הוי לחי, דלחי משום מחיצה ומחיצה הנעשית מאיליה הויא מחיצה. ורבא אמ' לא הוי לחי, דלחי משום הכר הוא, ואי עביד ליה הוי הכר ואי לא לא הוי הכר. והלכה כאביי ביע"ל קג"ם, והא חדא מינייהו.
<h2>דף ט:</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ו] איתמר נראה מבפנים ושוה מבחוץ, כגון זה. נראה מבחוץ ושוה מבפנים, כגון זה. והא דאמר' נדון משום לחי, בין שהיה לחי עומד בין שהיה הכותל כנוס מחבירו. דהכי אמרי' בגמ' תאני ר' חייא, כותל שהיה צדו אחד כנוס מחבירו בין שנראה מבחוץ ושווה מבפנים, בין שנראה מבפנים ושווה מבחוץ, כגון זה. ומקשינן בגמ' על מאן דאמ' נידון משום לחי, ועמדה עליה בתיובתא. ובתר הכי אמרי' והילכת' נידון משום לחי. ואקשי' תיובת' והלכת'. פי' אחר שאמרת שמע מינה נראה מבחוץ ושווה מבפנים אינו נידון משום לחי שמע מינה, הדר אמרת והילכת' נידון משום לחי. ומהדר תלמוד' ואמ' משום דתאני ר' חייא כוותיה.
<h2>דף י.</h2>
פיס'. והרחב מעשר אמות וגו'. אמרי' בגמ' תאני לוי מבוי שרחב עשרים אמה נועץ קנה באמצעיתו ודיו. הוא תאני לה והוא אמ' לה אין הלכה כאותה משנה. פי' משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, ואינו פחות מג' דנימ' ביה לבוד משתי רוחות. ושיילינן בגמ' ואמרי', ואלא היכי עביד. ומהדר אביי ואמ' עושה פס ומעמידו לאורכו של מבוי באמצע, ונעשה זה פתח למבוי זה והפתח השני למבוי השני כגון זה. אינמי, פי' יש לו תקנה אחרת להכשירו, כדרב יהודה דאמ' מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה מרחיק שתי אמות וגו'.
<h2>דף י:</h2>
ואינו יכול לעשות פס אמה ומחצה וירחיק שתי אמות ויעש[ה] פס אחר אמה ומחצה, וישאר הפתח עשר אמות ויצטרפו שני הפסים והוו להו עומד מרובה על הפרוץ. ולאו משום דסבירא לן דלא אמרי' עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות שהן אמה ומחצה מכאן ואמה ומחצה מכאן, דאינן מצטרפין להיות פס אחד אלא שיהא העומד מרוח אחת ויהיה פס ג' אמות, אלא לעולם אמרי' דמצטרפין ולא בעינן שיהא העומד כולו מצד אחד, אבל הכא האי דלא יכלינן למימר דמצטרפין, משום דהאי פס ומחצה השני יש מצדדיו אויר שתי אמות שהרחיק והרי הן יתיר ממנו והוי פרוץ מרובה על העומד, ומצד האחר שכנגד הפס האחר [שתי אמות אויר מיכאן] ופתח עשר אמות מיכן, וכל שכן דהוי לגביה נמי פרוץ מרובה על העומד, דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. וכן נמי אינו יכול לעשות פס אמה וירחיק אמה פס אמה ומרחיק אמה. ולאו משום דסבר פרוץ כעומד אסור, אלא משום דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטיל ליה, והוי ליה מרובה פרוץ על העומד. אבל יכול הוא להרחיק אמה ולעשות פס ומחצה וירחיק אמה ויעשה פס ומחצה, ונמצא עומד מרובה על הפרוץ בין משתי רוחות בין מרוח אחת. ואין אתה יכול לומר אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה, דהא הפס השני יש בו אמה ומחצה מרובה הוא על הפרוץ שמצדו, שאין הפרוץ שבצדו אלא אמה. והאי דלא אמרי' הכי, משום דלא אטרחוה לעשות פס שני הואיל ואיפשר לעשות פס אחד. לפיכ' אמרי' מרחיק שתי אמות ועושה הפס שלש אמות. ואקשינן, ודילמ' שביק פיתחא רבה, פי' דהוא עשר אמות, ועייל בפיתחא זוטא, דהוא ב' אמות. ומהדרי' חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן. ומקשי' תוב ומאי שנא מדר' אמ' ור' אסי. פי' דאמר לעי' [ה' ע"א] במבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו, אם אין שם פס ארבעה והפירצה ג' אינו מתיר אותה, משום דילמ' נפקי ועיילי בההיא פירצה ג' ובטיל קמא מפתח ובטיל תיקונו. ומהדרינן דלא [ד]אמי הכא להתם, דהתם איכא למיחש משום דהיא פירצה קטנה מצדו של מבוי, ודילמ' נכנס ממנו כדי למעט בהילוך ולא יצטרך לבא ליכנס מפתח המבוי, אבל הכא השנים [פרצות הם] בראש המבוי, ואינו ממעט [בהילוך] בכניסתו מהנה בשתי אמות דהילוך, והואיל ואין לו הנאה בדבר אינו מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן.
ואמרי' בגמ' אשכחן צורת פתח דמהניא ברוחבה. כדקתני אם יש לו צורת פתח וגו'. ואמלתרא דמהניא בגובהא. כדילפינן נמי לעיל מברית' [ג' ע"א], דאם יש לו אמלתרא אע"פ שהוא גבוה מעשרים אמה אינו צריך למעט. איפכא מאי. פי' אם הוא גבוה למעלה מעשרים ואין לו אמלתרא ויש לו צורת פתח, מהניא ליה צורת פתח או לא. וכמו כן נמי אם הוא רחב יותר מעשר(ים) ואין לו צורת פתח, מי מהניא ליה אמלתרא או לא. ופשטינן מיהא דתניא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט, ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט. ואמלתרא לרוחבה לא איפשיט'. והא דקתני בבריתא מבוי שגבוה מעשרים אמה ימעט והרחב מעשר אמות ימעט ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט. האי דקאמ' ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט, אמרי' בגמ' דאינו עונה אסיפא דהוא והרחב מעשר, אלא ארישא דהוא גבוה מעשרים וגו'. ופסק רבנו ז"ל בחבור [רמב"ם הלכ' שבת פי"ז הי"ד] ואמ' אם יש לו צורת פתח אפי' היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה או רחב מאה אמה הרי זה מותר. [רי"ף שם] והאי דקאמ' רבינו האיי ז"ל דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, דבר זה נתברר בגמ' [לעיל ה' ע"א] גבי מבוי שגובהו פחות מי' טפחים, דאמרי' התם אמ' אביי מנא אמינא לה וגו', דאמ' רב וכו', ורב יוסף אמ' דפתיח בקרן זוית, ואביי פיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי.
<h2>דף יא.</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ז] פיס'. ואם יש לו צורת פתח וגו', אמר רב חסדא וגו'. כגון זה, אמ' רבנו ז"ל [רמב"ם הלכ' שבת פי"ז הל' ל"ה] בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלו בעשר אמות הרי זה אסור לטלטל בכולו, אע"פ שכל פירצה שהיא עד עשר אמות כפתח, אין עושין פתח בקרן זוית. ואם היתה שם קורה מלמעל' על אורך הפירצה, רואין אותה שירדה וסתמה ומותר לטלט' בכולה. ונראה לי שזה שהתיר לטלטל בכולה אם יש לשם קורה, כמו שמצינו באכסדרה בבקעה שמותר לטלטל בכולה דאמרי' פי תקרה יורד וסותם כרב [לקמן כ"ה ע"א], וזה שאנו אומרין פי תקרה יורד, [זהו] למישרי דרבנן ולטלטל במבוי, אבל אין האכסדרה נעשית רשות יחיד דאורית', אלא היא עדיין כרמלית לענין הזורק לתוכה. הלא תראה גבי סוכה דבעינן מחיצה דאוריתא, לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם. ודוק' בשעושה תקרה, אבל אם עושה צורת פתח, לא מיתכשר בצורת פתח, דצורת פתח מן הצד היא.
<h2>דף יא:</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ז] ואמ' רב חסדא צורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי לעמוד בה דלת. ולא תימא כדי לקבל דלת של עץ חזקה אלא אפי' דלת של קשין. תאנא צורת הפתח שאמרו וגו'. וזו היא צורת הכיפה, למראית העין. ר' מאיר מחייב במזוזה, סבר שהיא כמות בית וראויה לדירה, וחכמי' פוטרין. ושווין וגו', דהואיל ויש ברגליה עשרה דחייבת. דלא פטרי רבנן אלא בשאין ברגליה עשרה, דהואיל ואין בהם עשרה אין לה משקוף, דאין העומד מחיצה כדי שנאמר רואין אנו כאילו שמי הכיפה נוגעין בה ויש לו משקוף. ור' מאיר סבר הואיל ויש בכל הגובה השווה והעקום עשרה, רואין אנו כאלו העקום נחקק ומצטרף לעומד לעשרה, וכאילו יש ברגליה עשרה. הכי אמרי' בגמ' הכל מודים אם אין ברגליה שלשה ולא כלום היא, כי פליגי היכא דיש ברגליה שלשה ורחבה ד' ויש בה כדי לחוק ולהשלימה לעשר', ר' מאיר סבר חוקקין להשלים, ורבנן סברי אין חוקקין להשלים.
[רי"ף סי' תקפ"ח] מתני'. הכשר מבוי וגו'. פי' הכשר מבוי לטלטל בתוכו. בית שמאי אומ' לחי וקורה [וגו']. אוקימנה בגמ' דבמבוי סתום פליגי בית שמאי ובית הלל, והוא מקום שיש לו שלש מחיצות. לפיכך סגיא ליה בקורה או לחי לב"ה וקורה ולחי לב"ש להכשירו. אבל אי הוי מפולש משני צדדין לא סגיא ליה בהכי, אלא כדאמרן לעיל [ו' ע"ב] כיצד מערבין מבואות המפולשין וכו'. ואמרי' בגמ' נמי לימ' קסברי ב"ש ארבע מחיצות דאורית'. פי' ב"ש דמצרכי לחי עם הקורה, לימ' קסברי שרשות יחיד צריך שיהיה לו ד' מחיצות, ואם אין לו ד' מחיצות אינו נקרא רשות יחיד, ולפיכך קא מצרכי הכא לחי למבוי (מקום) [משום] מחיצה וקורה משום הכר. ומהדרי' לעולם אימ' לך לאו בכל מילי דשבת מצרכי רבנן ד' מחיצות כדי לעשו' המבוי רשות יחיד, אלא לענין טילטול בגויה דמבוי בלחוד הוא דמצרכי ארבע מחיצות כדי לעשות המבוי רשות יחיד, ולא שרו טילטול בתוכו בג', אבל לענין זורק מרשות הרבים לתוכו או מתוכו לרשות הרבים, אע"פ שאין לו אלא ג' מחיצות חייב וכרשות היחיד דאמי לענין זריקה. ואמרי' נמי לימ' קסברי ב"ה ג' מחיצות דאורית', ובהכי הויא רשות יחיד. והאי מבוי סתום שיש לו ג' מחיצות רשות היחיד הוא וסגיא בקורה, אבל מבוי מפולש שיש לו שתי מחיצות לא הוי רשות יחיד. והשבנו דלעולם אימ' לך לענין טילטול בתוכו בעינן ג' מחיצות, אבל לענין זריקה מתוכו לרשות הרבים אפי' בשתי מחיצות חיב הזורק, וכרשות היחיד דאמי לענין זריקה. והתם במסכת שבת בפרק כל כיתבי הקדש [קי"ז ע"ב], לענין מה ששנינו להיכן מצילין אותו למבוי המפולש, אוקמה רב אשי דשלש מחיצות ולחי אחד זה הוא מבוי שאינו מפולש, שלש מחיצות בלא לחי זה הוא מבוי מפולש. פי' ואין מצילין לתוכו, וכן הלכה.
ר' אליעזר אומ' לחיים. שיילינן בגמ' ואמרי' ר' אליעזר לחיים וקורה (קאמא) [קאמר], ולבית שמאי קא מהדר, דקאמרי לחי וקורה וקאמ' איהו שני לחיים וקורה, או לב"ה קא מהדר, דקאמרי לחי או קורה וקאמ' להו שני לחיים. ולא איפשיט [בעיין]. ומכל מקום לא איכפת לן בה, דליתה לדר' אליעזר.
[רי"ף סי' תקפ"ח] גמ'. כמאן לא כחנניא וגו'. פי' קא סלקא דעתא דחלוקת ב"ש וב"ה במבוי מפולש, ולפיכך קא מתמה ואמ' כמאן לא כחנניה וגו'. דתנא קמ' [קאמר] [לעיל ו' ע"א] צורת פתח מכאן וגו', וחנניה אומ' ב"ש אומ' וגו'. ומהדר רב יהוד' ואמ' הכי קאמ' וכו', מפורש במשנה.
<h2>דף יב.</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ח] אמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנן וגו'. וחצר הוא המקום שאין ארכו יתיר על רחבו, כדפרשינן לעיל. אם יש לו ג' כותלים והרוח הרביעית מפולשת לרשו' הרבים, אינה מיתכשרת בלחי אחד כמו המבוי ונקראת רשו' יחיד, אלא בשני לחיים משני צדדין, כגון זו. ואם עשה לה פס אחד שיש ברחבו ד' טפחים דיו, כגון זו. ואמרי' בגמ' דמודים חכמים לר' אליעזר בפסי חצר. ואע"ג דפליג ר' עליה דר' אליעזר, דקאמ' [לעיל ט' ע"ב] בחצר קטנה שנפרצה לחצר גדולה במילואה, אי הויא קטנה עשר וגדולה אחת עשרה כדי שישאר לגדולה לחי מכאן ג' טפחי' ולחי מכאן ג' טפחי' גדולה מותרת וקטנה אסורה, הא אם הלחי פחו' מיכן אף גדולה נמי אסורה. והלכה כר' אליעזר. והאי דקאמ' הרב ז"ל פס במה שהוא, הרי איתוקמא בגמ' דאמרי' בתר שיקלא וטריא, כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב פירשוה, מרוח אחת בארבעה, משתי רוחות משהוא לכאן ומשהוא לכאן.
[רי"ף סי' תקפ"ח] תנו רבנן לשון ים שנכנס לחצר, פי' אם נפרץ דופן של חצר שכנגד הים. אין [ממלאין] ממנו בני החצר בשבת. דקא מטלטלי מכרמלית לרשות היחיד ואסור. אלא אם כן עשו לה מבעוד יום מחיצה גבוהה עשרה טפחי'. ותולין אותה על גבי המים, ואינה יורדת במים אלא טפח בלבד. רואין אותה כאילו היא יורדת ונוגעת בארץ. ואע"ג דמחיצה תלויה ביבשה אינה מתרת, אלא אמרי' אם היא תלויה ובינה ובין הקרקע ג' טפחים אינה מחיצה, דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה כדאמרי' לקמן. אבל במים הואיל ואיסור הטילטו' בו מדבריהם, הקלו חכמי' במחיצתו שאינה אלא כדי לעשות הכר, לפיכך אע"פ שהיא תלויה הויא לה מחיצה. ורואין כל שהוא לפנים מן המחיצה כרשות היחיד וממלאין ממנו. בד"א שפירצתו (פחות) [ביתר] מעשר. פי' במה דברים [אמורים] שאנו צריכין לעשות מחיצה לחלק בין מים הנכנסין לחצר ובין מים שמחוץ לחצר, בשנפרצה החצר ביותר מעשר אמות, דיצא לה הפירצה מתורת פתח כדאמרן לעיל והויא לה פירצה, והוי לשון הנכנס לה כרמלית ואסור, ולפיכך קא מצרכינן למעבד מחיצה. אבל אם הפירצה עשר בלבד, שיש תורת פתח עליה, הרי המים הנכנסין לה כחצר דאמו, ומותר למלאת מהם בלא מחיצה. ומקשי תלמוד' ואמ' למלאות הוא דאסור, הא טלטולי מטלטלינן. פי' אם נפרצה ביתיר מעשר אינו מקפיד אלא שימלא מן המים הנכנסין לחצר, אבל לטלטל בחצר מותר, ואמאי מותר לטלטל, והרי יצאה החצר מתורת רשות יחיד משום זו הפירצה והויא לה כרמלי', שהרי נפרצה למקום האסור לה דהינו ים. ופריק הכא במאי עסיקינן דאית לה גידודי, פי' שהם פסין. כלומ' לא נפרצה במילואה, אלא נשאר מהבנין משהוא מיכאן ומשהו מכאן והן שמתירין אותה לטלטל בכולה. ואין אנו צריכין מחיצה אלא כדי למלאת מהמים בלבד. והקשה אחד מן התלמידי' ואמ', והרי כבר אמרי' לעיל [ח' ע"א] בגמ' דמשנה ראשונה גבי מבוי שצדו אחד כלה לים וצדו אחד לאשפה, שהים כאילו הוא מחיצה, ואמאי אמרי' הכא גבי לשון ים שאינה מחיצה אלא אמרי' והרי נפרצה למקום האסור לה. ויש לומ' דהאי דשרינן התם גבי מבוי שצדו אחד כלה לים, בשאין בו יתיר מעשר, אבל יש בו יתר מעשר אסור. ואם תשאל ותאמר, אי אית לה גידודי ומותר לטלטל בתוכה וכאילו יש לה ברוח שנפרצה מחיצה, אמאי לא יהא מותר למלאת מן המים הנכנסין לחצר בלא עשיית מחיצה תלויה, כמו שאנו מתירין למלאת מהן כשתהיה הפרצה עשר שאנו חושבין אותה צורת פתח, והרי אלו הגידודי הם כמו לחיים ואפי' כנגדן מותר לטלטל דבין לחיים מותר וכל שכן במה שהוא לפנים מהם. דבר זה צריך עיון. [אבל (מדע) [תדע]], שזה שהתיר למלאת כשהפירצה עשר אמות, דוק' אם המים אינן גבוהין עשרה טפחים. לפיכך הואיל ואין במים עשרה שחולק רשות לעצמו ואין כאן פירצה, דעשר אינה פירצה, מותר למלאת בלא מחיצה. אבל אם גובה המים עשרה טפחים, צריך לעשות מחיצה אע"פ שהפירצה פחותה מעשר אמות. ודבר זה יתברר מאמת המים שהיא עוברת בחצר [לקמן פ"ז ע"א]. נמצא שלשון ים האמור כאן אין בגובהו עשרה טפחים. והכי קא פסק רבינו ז"ל בפרק ט"ו מהלכות שבת [הי"א—י"ב] [זהו צורת לשון ים].
<h2>דף יב:</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ח] אמ' רב יהודה אמ' רב מבוי וגו'. פי' דינו כדין חצר, כדמפרש לה ר' זירא. אמ' ר' זירא וכו' אלא בפס ד'. פי' מרוח אחת, או בשני פסין כל פס משהו משתי רוחות, כדאמרי' לעיל. אמ' רב נחמן דנקיטינן אי זה הוא מבוי שניתר בלחי וגו' ובתים וחצירות וגו'. כלומ' בתים פתוחים לחצר והחצירות פתוחים למבוי שכך היו בתיהם, כדאמרן לעיל. ונתברר בגמ' דבין החצר עגולה או מרובעת מיקריא חצר.
<h2>דף יג.</h2>
משום ר' ישמעאל אמ' תלמיד אחד וגומ'. אמרי' בגמ' אמ' ר' יהושע [בן לוי] כל מקום שאתה מוצא משום ר' ישמעאל אמ' תלמיד אחד וגו' אינו אלא ר' מאיר ששימש את ר' ישמעאל ואת ר' עקיבא. דמעיקרא אתא לקמיה דר' עקיב' כיון דלא אימצי למיקם אליביה, פי' שלא היה בו יכולת לעמוד על רוחב דעתו, אתא לקמיה דר' ישמעאל גמר גמרא ואיחדד, והדר אתא לקמיה דר' עקיב' סבר סברא. אמ' ר' עקיבא, על זה ועל זה נחלקו. ואמרי' בגמ' ר' עקיב' הינו תנא קמא, דלא קא מפליג בין ארבע אמות לפחות מד' אמות. ומתרץ דאיכא בינייהו דרב אהילאי ואיתימ' רב יחיאל, ולא מסיימי. פי' חד מינייהו סבר לה להא דרב אהילאי וחד לא סבר להא דרב אהילאי, ואינו ברור ומסויים מי מהם, מתנא קמא ור' עקיבא, אית ליה דרב הילאי. ורב הילאי או רב יחיאל איתמר משמא דחד מינייהו, כששאלנו בגמ' [י"ב ע"א] למטה עד כמה מיתכשר, [לפי שלא נתברר במשנה אלא רוחב פתח המבוי למע' אבל למטה לא נתברר], והשבנו אמ' רב אהילאי ואי תימ' ר' יחיאל עד ד'. פי' אם רוחב פתח המבוי ד' טפחים צריך לחי או קורה, אבל אם הוא פחות מד' טפחים אינו מיתכשר בלחי וקורה. ורבי' יחיאל מפ' בו פי' אחר ואומ', כמה יהא רוחב פתחו של מבוי למטה כדי שלא יהא צריך לחי וקורה, אמ' ר' אהילאי ואי תימ' וגו' עד ד' טפחי'. ואמ' [רבנו נסים] ז"ל נמצאת אומר ברוחב פתח המבוי שלשה דרכים, בשתים השוו ובאחת נחלקו. אם אין ברוחבו ד' טפחים, כולן שוין שאין צריך לא לחי ולא קורה אלא מותר בלא כלום. ובגמ' דבני מערבא תאני רבן שמעו' בן גמליאל מבוי שאין בו ד' טפחים אינו צריך קורה. ואם יש ברוחבו ד' טפחים, כולן מודים לב"ה דבחדא סגיא [ליה בלחי או בקורה]. ואם יש ברוחבו ד' אמות [וכן מד' אמות ועד עשר פליגי, ב"ש או' לחי וקורה וב"ה או' או לחי או קורה, ור' אליעזר סבר שני לחיים. עכמז"ל], ולר' מאיר מד' טפחי' נמי ועד ד' אמות מודי. והואיל ולא נתברר לנו בבירור מי מהם סובר כרב אהילאי, נשאר הדבר ספק. ומגמ' דילן נמי מתברר דאפיתחא קאי, דאי הוי פיתחא פחות מד' טפחים לא מיקרי פיתחא לרב אהילאי. דאמרי' גבי חצר אמ' רב פפא אי קשיא לי הא קשיא לי וגו', ואמרי' בסיפא דרב אהילאי גופא תנאי היא. נמצא האי דקאמרי' במתני' על זה ועל זה נחלקו דקאמ' ר' עקיבא, אינו על מה שאמר תלמיד אחד, אלא מילת' אחריתי הוא חולק בה ר' עקיבא ותנא קמא ואינה מפורשת במשנה, והיא בפתח מבוי שאין בו ד' טפחים. והואיל ולא נתברר מי מהם אומ' שפחות מד' אינו צריך לא לחי ולא קורה, הניח הדברים סתם ולא הכשיר מבוי שפתחו פחות מד' בלא לחי. נמצא תיקון המשנה כך הוא, דאמ' תנא קמא מבוי שהוא פחות מד' טפחים לא נחלקו בו ב"ש וב"ה, וקא פליג ר' עקיבא ואמ' גם במבוי זה חלקו ב"ש וב"ה [דאפי' פחות מד' טפחי' צריך לחי או קורה ע[ד] שיהא פחות מג' [דהוא] לבוד]. אבל אין מסויים לנו האי דקאמ' תנא קמא לא נחלקו בו, אם הוא לקולא והינו כרב הילאי, או לחומרא ואינו כרב הילאי. [...אמ' [רבינו ז"ל [רמב"ם הלכ' שבת פי"ז ה"ט] מבוי שאין ברחבו ג' טפחים] אינו צריך לא לחי ולא קורה. מכלל דבריו שאם יש ברחבו ג' טפחים ומעלה, שהוא צריך].
<h2>דף יג:</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ט] מתני'. היתה של קש וגו'. פי' אם היתה קורת מבוי של קש או של קנים, אע"פ שהיא רעועה רואין אותה כאילו היא של מתכת. ור' יהודה קאמ' לה. [ואע"פ דר' יהודה הוא דקא אמ' למשנה זו והוא אינו מצריך שתהיה (ב)חזקה, [בהא אין] הלכה כמותו. אבל דע לך שאפילו [היתה עשוי]ה מן הקש או מן הקנים, אם היא [חזקה] ובריאה לקבל אריח כשרה, [דלא מיפסלא] משום... ואמ' בכל עושין [קורה והוא שתהיה בריאה]]. ואמרינן בגמ' [י"ד ע"א] פשיט' מאי קמש"ל דאמרינן רואין, הא מילת' קא ילפינן לה מקמיתא, מדתנן רחבה אע"פ שאינה בריאה, דאלמ' אע"פ שאינה בריאה רואין אותה כאילו היא בריאה וכשרה, ואמאי איצטריך תו למתנא היתה של קש או של קנים. והשבנו דאיצטריך תו למיתנא הא, דאי מקמית' דקתני רחבה אע"פ שאינה בריאה רואין, הוה אמינא כי אמרי' רואין במינן, [דהינו של עץ] כי זו קורה של עץ היא והיא רחבה ואינה בריאה רואין אותה כקורה בריאה של עץ שהן מין אחד, אבל של קש ושל קנה רואין אותה כאילו היא של מתכת שהן שני מינין, לא אמרי' בהו רואין, [לכך] איצטריך לאשמועינ' דאפי' בשני מינין אמרי' רואין.
[רי"ף סי' תקפ"ט] מתני'. הקורה שאמרו רחבה וגו'. פי' הקורה שהיא מכשרת המבוי, צריכה שתהא רחבה כדי לקבל אריח שארכו ג' טפחים ורחבו טפח ומחצה. ומקבלת אותו לאורכו, כדמפרש לה ואזיל. דייה לקורה שתהא רחבה טפח. פי' אילו שתק ולא אמ' לנו דייה לקורה שתהא רחבה טפח, היינו אומרי' שצריך שתהא קורת המבוי רחבה טפח ומחצה כרוחב האריח לכל הפחות, לפיכך קאמ' דייה לקורה. והכי קא שייל בגמ' [י"ד ע"א] ואמ' אמאי קאמר' מתני' טפח, והרי טפח ומחצה בעיא. ומהדר ואמ' משהו מיכאן ומשהו מיכאן מלבן ליה בטינא. פי' אותו חצי טפח הנשאר מן האריח, מחלקין א[ותו לשני חלקי הקורה] משהו לכאן ומשהו לכאן, ויכול האריח לעמוד על הקור' בדבר זה, דכך עושין הבנאין כשיהא דבר יתר מכאן ומיכן טחו בטיט מיכאן ומכאן ומשוה אותו. כך הנה אילו עשינו עליה אריח, מקבלתו ויכול להשוותה בטיט עם הקורה מהנה ומהנה. רחבה לקבל אריח ובריאה וגו'. פי' כמו שאמרנו שצריכה שתהא רחבה לקבל אריח לארכו, כמו כן נמי צריכה שתהא חזקה לקבל אריח. אבל אם אינה ראויה לקבל אריח, אע"פ שהיא רחבה מטפח אינה מועלת כלום וכאילו אינה. ופליג ר' יהוד' ואמר הואיל והיא רחבה. אע"פ שאינה בריאה מכשרתי'. וזה שאנו אומרים שצריכה שתהא חזקה כדי שאם יניח עליה אריח לאורכו תקבל אותו, אל יעלה בדעתך שהוא אריח אחד בלבד, אלא אריחים הרבה כנגד כל הקורה. שאם קורת המבוי ארכה עשר אמות, צריכה שתהא חזקה כדי שאם יניח עליה עשרי' אריח יכולה לעמוד, שעשר אמות הם ששים טפח, והאריח ארכו שלשה טפחים, לפיכך צריכה עשרים. ודבר זה נתברר מגמ' דבני מערבא [פ"א ה"ג] בחלוקת רבנן ורבן שמעון בן גמליאל בשתי קורות המתאימות ואין בכל אחת מהם רוחב לקבל אריח, כדמפרשינן לה לקמן. ואמרי' עלה התם, על דעתיה דרבן שמעון בן גמליאל ארבעין אריחין, ועל דעתון דרבנן עשרים אריחין. ורבנו ז"ל קאמ' בחיבור [רמב"ם הלכ' שבת פי"ז הי"ג] והוא שתהא בריאה לקבל אריח שהוא חצי לבינה של שלשה טפחים על שלשה טפחים.
<h2>דף יד.</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ט] גמ'. אמ' רבה בר רב הונא וגומ' ומעמידי קורה, פי' השני צדדין ששני ראשי הקורה עליהן, אינן צריכין שיהו חזקין כדי שיכולין לסבול אריח וקורה. וחלק רב חסדא עליו ואמ' אחד זה ואחד זה, פי' כי היכי דאצריכו רבנן במתני' שתהא הקורה בריאה לקבל אריח, הכי נמי אצריכו מעמידי קורה שיהו בריאין לקבל קורה ואריח. והלכה כרב חסדא. וזה שאנו אומרין מעמידי קורה צריכין שיהו וגו', אינו דבר בולט בשני צידי המבוי מיכאן ומיכאן וקורה עליהן, שאם יהיה הדבר כן הויא להו צורת פתח, וכבר אמרנו דין צורת פתח שיהא ראוי לקבל דלת של קשין, אלא אלו המעמידין הם סוף שני צידי המבוי.
תנו רבנן קורה היוצאה מכותל זה וגו'. כגון זו. וכן שתי קורות [אחת יוצאה בכותל זה]. פי', כגון זה. רבן שמעון בן גמליאל וגו'. פי' דסבר כל פחות מד' כלבוד דאמי. ולית הלכת' כוותיה. וכן שתי קורות המתאימות. פי' זו כנגד זו, כגון זו. ולא בזו לקבל אריח. פי' [שאין] בזו רוחב טפח שהוא שיעור רוחב הקורה שאמרנו במשנתנו, ולא בזו רוחב טפח. לפיכך אם יהיה ברוחב שתיהם טפח כדי לקבל אריח לארכו, כמו שאמרנו במשנה, ונמצא שמקבלת מרחבו של אריח טפח וישאר משהו מיכאן ומשהו מיכאן ומלבן ליה בטינא, כדאמרן לעיל בפירוש המשנה, אינו צריך להביא קורה אחרת. והאי תנא קמא דבריתא סבירא ליה כתנא דמתני'. ורבן שמעון בן גמליאל חולק על תנא דמתני' וסובר שרוחב הקורה המכשרת המבוי צריכה שתהא ג' טפחים, שהוא שיעור [אורך] אריח לארכו. לפיכ' קאמ' הכא אם יש בשתי הקורות רוחב שלשה טפחים כדי שתקבל אריח לארכו ויהיה אורך האריח על רוחב הקורה, אינו צריך להביא קורה אחרת, הואיל ויש בשתיהן שיעור רוחב קורה המכשרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. והואיל והנחת האריח על הקורה לרבן שמעון בן גמליאל ארכו כנגד רוחב הקורה ורחבו כנגד אורך הקורה, ולדעת רבנן אורך האריח כנגד אורך הקורה ורחבו כנגד רחבה, לפיכך קאמרי בגמ' בני מערבא [פ"א ה"ג], אם יש בפתח המבוי עשר אמות שהם ששים טפחי', יספיק לרבנן עשרים אריח, ולרבן שמעון בן גמליאל צריך ארבעי' אריח כדאמרן לעיל. היו אחת למעלה ואחת למטה, ר' יוסי וגו'. [פי'] ובלבד שלא יהא ביניהם שלשה טפחים כשרואין אותן שעלתה זו או ירדה זו ונעשו זו בצד זו. אבל אם כשרואין אותן זו בצד זו יהיה ביניהן שלשה טפחים, אינם קורה אחת, שאפי' היו זו בצד זו ולא היו אחת למעלה ואחת למטה, וביניהן שלשה טפחי', אינן מצטרפין להיות קורה אחת, וצריך להביא קורה אחרת, ודינם כדין שתי קורות אחת יוצאה בכותל זה ואחת יוצאה בכותל זה וביניהן שלשה, שצריך להביא קורה אחרת. ורבנו יצחק ז"ל אמ' דלית הילכת' כר' יוסי. והרב רבנו משה פסק בחבור [הלכ' שבת פי"ז הל' כ"ה] דרואין את העליונה, כדסבר ר' יוסי.
פיס'. עקומה רואין אותה כאלו היא פשוטה. זו לכולי עלמ'. ואמרי' בגמ' פשיט'. ומהדרי' קמ"ל דר' זירא, דאמ' היא בתוך המבוי ועקמימותה וגו'. בגמ' מפרשינ' לה. עגולה רואין אותה כאילו היא וגו'. אמרי' בגמ' הא תו למה לי כבר ילפינן מקמית' דאמרי' רואין. והשבנו סיפא דמתני' אתא לאשמועי', דכל שיש בהקיפו ג' טפחי' יש בו רוחב טפח. ויליף לה בגמ' מים שעשה שלמה, דכתי' [מלכים-א' ז'] ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו וקו' שלשים אמה יסוב אותו סביב וגו'.
[רי"ף סי' תקפ"ט] גמ'. אמ' ר' זירא היא בתוך המבוי וגו', פי' היתה הקורה בתוך המבוי, ועיקומה חוץ למבוי, כגון זה. או שהיתה בתוך עשרים ועיקומ' למעל' מעשרי'. לא היה העיקום יוצא מצדה לחוץ אלא על גבה, שהוא עולה בגובה המבוי. או שהיתה למעל' מעשר' ועקמימותה למטה מעשרה. כגון שנתנה הפוכה על צד עקמימותה, שירד העקום למטה בתוך אויר פתח המבוי ומעטו לעיקום מגובה עשרה. לפיכך בא להשמיענו מה יעשה באלו הג' שהזכרנו. ואמר רואין כל שאלו תנטל העקמומית וישארו שתי חתיכות הפשוטות מובדלות זו מזו ולא יהא בין שתי החתיכות ג' טפחי', הרי העקמומית כאלו אינה וכאלו שתי קצות הקורה הפשוטות מדובקים זו בזו, ורואין אותה כקורה פשוטה ומכשרת המבוי, ואין צריך קורה אחרת. כגון זו. ואם כשתנטל העקמומית יהוא מופלגין זו מזו ג' טפחי', צריך קורה אחרת כדי לצרפן ולהכשיר המבוי. ואם תאמ' דין זה פשוט הוא, דכל פחות מג' כלבוד דאמי. יש להשיב ולומ', דבר זה בא להשמיענו שאפי' היא בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ למבוי, לא נימא ניגזור על קורה כי האי גונא ונאמר כי אפי' אין בעקמומיתה ג' אינה מכשרת המבוי דחישינ' דילמ' אתי לאימשוכי בתרה ומשתמש חוץ למבוי.
<h2>דף יד:</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ט] פיס'. לחיים שאמרו וגו'. אמרי' בגמ' לימ' האי סתמא הוא ר' אליעזר דסבר בעינן במבוי שני לחיים. ומהדרינן לא, אפילו תימ' רבנן, והאי דקאמ' לחיים אינו עונה על מבוי אחד אלא אלחיים דעלמ'. אי נמי הכי קאמ', לחיים שנחלק בה ר' אליעזר וחכמים כמה שיעורן, גובהן (ד') [י'] טפחים ועוביין כל שהוא.
[רי"ף סי' תקפ"ט] פיס'. לחיים שאמרו וגו'. תאני ר' חייא אפי' כחוט הסרבל. ופי' אדוננו האיי גאון ז"ל חוט הסרבל, כיט מצ'עף טאקין ואצלה בסרבליהון וכדי כאנת תעמל חואשי אל טיאלסה [מתניה] [תרגום. חוט הסרבל חוט כפול שזור, ומקורו בסרבליהון. וכך היו נעשים שולי הגלימה]. תאנא עשה לחי לחצי מבוי, כגון זה. ואמרי' בגמ' פשיט' דיש לו להשתמש בחצי הפנימי ואין לו להשתמש חוץ ללחי. ומהדרי' מהוא דתימ' ניגזור עליה דלא לישתמש מן הלחי ולפנים, דילמא אתי להשתמש מן הלחי ולחוץ הואיל ומבוי אחד הוא, קמ"ל דלא גזרינן. אמ' רבא וגו' דהויה לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה וגו'. פי' כל מחיצה שהיא מופלגת מן הקרקע או מן הכותל פחות מג' טפחים הרי היא כלבוד, שאין בה כדי שיזדקר הגדי בבת ראש. אבל אם היא מופלגת ג', יצאה מתורת לבוד.
פיס'. ר' יוסי וגו', אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי. פי' הילמי, דתנן בשמנה שרצים [שבת ק"ח ע"ב] אין עושין מי מלח מרובין אבל עושין מי מלח מועטין, אמ' ר' יוסי והלא היא הילמי בין מרובה ובין מועטת. ומאי טעמ' הדר ביה, משום דר' יוסי נמקו עמו. פי' וקא סבר רב רחומי הואיל ונמקו עמו הלכה כמותו, וחזר בו מההיא דאמ' אין הלכה כמותו. ופי' נמקו עמו, חג'תה יעני אנה פי מא ילקנה יחסן אל אחתג'אג' עליה ואקאמה אל דליל ואל ברהאן עלי קולה [תרגום. ופירוש נמוקו עמו טענתו, כלומר, במה שהוא מלמד אותנו, מיטיב לטעון עליו ולהקים ראיה ומופת על דבריו].
<h2>דף טו.</h2>
[רי"ף סי' תק"צ] איתמר לחי וגו'. פי', כגון אילן או גדר או תל שגבהן... מדרבה. ול', לחי העומד מאיליו, דהאי שמעתין דהכא. ק', קידושין שאין מסורין לביאה, בקידושין בפרק שני [נ"ב ע"א] ג', גידול בר רעילאי שדא גיטא וגו', בגיטין בפ' השולח גט [ל"ד ע"א] מ', משומד אוכל נבלות להכעיס, בסנהדרין [כ"ז ע"א] בפרק דיני ממונות בשלש'.
<h2>דף טו:</h2>
[רי"ף סי' תקפ"ט] מתני'. בכל עושין לחיים וגו'. ור' יוסי אוסר. ואמרינן בגמ' תניא היה ר' מאיר אומ' כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות ולא גולל לקבר. ור' מאיר דברית' כר' יוסי דמתנית'. משום ר' יוסי הגלילי אמרו אף אין כותבין עליו גיטי נשים. ופי' גולל, כיסוי של קבר. והנוגע בו טמא שבעת ימים, דכתי' [במדבר י"ט] כל הנוגע בחלל חרב וגו' או בקבר. ושיילינן בגמ' ואמרינן, מאי טעמ' דר' יוסי הגלילי דאסר למכתב עליו גיטי נשים. ומהדרי' דתניא ספר, פי' וכתב לה ספר כריתות, אין לי אלא ספר, מנין לרבות כל דבר, ת"ל וכתב לה, אם כן מה ת"ל ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, אף כל דבר שאין בו רוח חיים. ורבנן דמכשרי דבר שיש בו רוח חיים כדתנן התם בגיטין [י"ט ע"א] כותב לה על הקרן של פרה ונותן לה את הפרה, אמרי לך אי כתב רחמנ' וכתב לה בספר הוה אמינ' בדבר שנכתב עליו הגט דהינו הנייר קא עסיק קרא, [והוה אמרי ספר דוקא ולא בעלי חיים, אבל] השת' דכת' רחמנ' ספר, לספירות דברי' הוא דאתא, שיכתוב לה הרי את מותרת לכל אדם, ולא במידי דקא מיכתיב עליה גיטא קא עסיק קרא. והאי דכתיב וכתב מיבעי לי' דאין האשה מתגרשת אלא בכתב, ואינה מתגרשת בכסף. דאילו לא כתב רחמנ' וכתב, הוה סליק אדעתין דכיון דכתיב ויצאה והיתה ואקיש רחמנ' יציאה להוייה, ומה קידושין שהיא הוייה הויא בכסף, אף גירושין שהיא יציאה הויא בכסף, להכי כתב רחמ' וכתב, דבכתיבה מתגרשת ולא בכסף. ור' יוסי נפק' ליה האי סברא מספר כריתות, ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וגו'.
[רי"ף סי' תקצ"א] מתני'. שיירה שחנת בבקעה. תרגו' [בראשית ל"ז] ארחת ישמעאלים שיירת ערבאי. ואין שיירה פחותה מג' בני אדם, כדבעינן למימר לקמן [ט"ז ע"ב]. וקמש"ל שאם חנת בבקעה בערב שבת והקיפוה בכלי בהמה, מטלטלין בתוכה ביום שבת. ובלבד שיהא גובה הגדר, דהינו כלי בהמה המקיף לה, י' טפחים, שהן שיעור מחיצה. אבל אם אין בגובהה עשרה טפחי', לא הויין מחיצה ואסור לטלטל בתוכן. ולא יהו פירצות, של גדר, יתירות על הבנין. וכל פירצה שהיא וגו'. פי' כל מקום שהקיפוהו מחיצה והניחו ממנה פירצה בלא הקף, אם אותו המקום הפרוץ עד עשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח, אבל יתיר מעשר יצאת מתורת פתח והרי היא פירצה ואסו' לטלטל בתוכה. גמ'. איתמ' פרוץ כעומד וגו'. פי' בזמן שהפרוץ שבגדר שיעורו כשיעור העומד, כגון שיש בהקיפו של גדר מאה אמה, וכשאתה מצרף כל פירצות ש[יש] בגדר יהיו חמשים אמה, וכשאתה מצרף כל העומד הוו חמשים, דהויין מחצה על מחצה בלי תוספת ולא גירעון. ר' פפא אמ' מותר, ודינו כדין עומד מרובה על הפרוץ, והכי אגמריה רחמנא למשה בסיני לא יהא פרוץ מרובה על העומד, הא כהדדי שרי, כפשטה דמתני' דקתני ולא יהו פירצות יתירות על הבנין, הא כהדדי שרי. ורב הונא בריה דרב יהושע אמ' אסו', הכי אגמריה רחמנ' למשה בסיני גדור רובא, פי' ולא תהא מח[י]צה כשרה שמותר לטלטל בתוכה אלא בעומד מרובה על הפרוץ, הא כהדדי אסור. ואקשינן בגמ' על רב הונא ואמרי', תנן ולא פירצות יתירות על הבנין, הא כבנין שרי, וקשיא לרב הונא. ומתרץ רב הונא ואמ', לא תידוק מינה ותימא הא כהדדי שרי, אלא אימ' הכי פחות מכבנין שרי. פי' אם הבנין פחות הוא דאסי', אבל אם הפירצה פחותה שרי. ומהדר תלמוד' ומתמה ואמ' אבל כבנין מאי אסור. פי' לפי האי דוקיא דילך אם יהיה הבנין כפרוץ אסור, הוה ליה לתנא למיתני ולימ' ולא יהוא פירצות כבנין, ואנא הוה יליפנא מינה בקל וחומר אם יהיו יתירות על הבנין אסור, והואיל ולא קאמ' הכי אלא קאמ' ולא יהוא פירצות וכו', שמ' מינ' דדוקיא דמתני' כדדיק לה רב פפא.
והא דקאמ' במתני' אם הפירצה יתירה מעשר אסורה, דוק' בשאין לה צורת פתח, אבל אם יש לה צורת פתח, אע"פ שיש בה יתיר מעשר אינה מפסדת המחיצה. והוא שלא יהא הפרוץ מרובה, כדאמרינן בבריתא בגמ'.
<h2>דף טז.</h2>
נמצאת אתה אומ' ג' מדות במחיצות. כל שהוא פחות מג' צריך שלא יהא בין זה לזה ג' שלא יזדקר הגדי בבת ראש. פי' כל מחיצה שהעומדין שלה אין ברחבן ג' טפחי', צריכין שיהוא מקורבין זה מזה פחות מג' טפחים כדי שיהו כלבוד. אבל אם יופלגו זה מזה ג' טפחים הרי הגדי מיזדקר בה בבת ראש, כלומ' קופץ ונכנס לתוכה בלא עיכוב, והויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה ואינה מחיצה. זו מדה אחת בעומד שרחבו פחות מג' שצריך שלא יהא בינו ובין חבירו שלשה. ומדה שניה כל שהוא ג' ומג' עד ד' צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו שלא יהא פרוץ כעומד. ואם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור. ואוקמה רב פפא להאי דקאמ' שלא יהא בין זה לזה כמלואו, כמלא נכנס ויוצא, שלא יהא פרוץ מרובה על העומד. וכן נמי האי דקאמ' שלא יהא פרוץ כעומד, בנכנס ויוצא שהוא פרוץ מרובה על העומד. והכין פירוש' לדעת רב פפא, כל עומדין שיש ברוחב כל אחד מהן ג' טפחי' שלמים וכן משלשה ועד שיגיע רוחבו לד' טפחי' שהן שיעור מקום, ולא ד' טפחי' בכלל, כשיעמידם לעשותן מחיצה צריך שיהוא מקורבין זה מזה כדי שיהא עומד כפרוץ, ובכך תהא מחיצה ראויה לטלטל בתוכה. אבל אם הרחיק ביניהן יתיר ממלוא העומד, הרי נעשה פרוץ מרובה על העומד, ואסור לטלטל אפי' כנגד העומד. ומדה ג' כל שהוא ד' ומד' עד ד' אמות ועד עשר, צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו שלא יהא פרוץ כעומד. ואם היה פרוץ כעומד, כנגד עומד מותר, כנגד פירצה אסור. ואם היה עומד מרובה על הפרוץ, אף כנגד הפרוץ נמי מותר. נפרצה ביתיר מעשר אסור. והכין נמי פירושה אליב' דרב פפא, כל עומד שיש ברחבו ד' טפחי' שהן שיעור מקום, וכן אם הוא יתיר מד' טפחי' עד ד' אמות וכן עד עשר אמות, צריך שלא יהוא מרוחקין זה מזה יתיר מן העומד. והאי דקאמ' כמלואו, כמלוא נכנס ויוצא. וכן נמי שלא יהא פרוץ כעומד דקאמ', בנכנס ויוצא, כדפרשינן במידה שנייה. והאי דקאמ' נמי ואם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד הפרוץ נמי מותר, לא תידוק מינה הא עומד כפרוץ כנגד פרוץ אסור, אלא איידי דתאני פרוץ מרובה על העומד תנא נמי עומד מרובה על הפרוץ. הכי אוקומה רב פפא להא בריתא בגמ' בשהפרוץ עשר אמות. אבל אם הפירצה יתיר מעשר, אע"פ שהעומד מרובה על הפרוץ, כיון שיש בפירצה יתיר מעשר אמות שהן שיעור פתח, הרי יצא הפרוץ מתורת פתח, ואסור לטלטל בתוך המחיצה כלל. היו שם קנים מדוקרנין. פי' קנים משופין בדקר ונעוצין בארץ. ועשה להן פיאה מלמעלה. פי' קלועה מלמעלה מזה לזה. אפי' [יתיר] מעשר אמות מותר. פי' אע"פ שיש בין הקנים יתיר מעשר אמו', הפיאה שעשה לה מלמעלה מתרת אותה. משום דהויה לה כצורת פתח, ותנן [ב' ע"א] אם יש לו צורת פתח אע"פ שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט, דאלמ' צורת פתח, שהיא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, מתרת פירצה ביתיר מעשר אמות.
<h2>דף טז:</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ב] מתני'. מקיפין [שלשה] חבלים זה למעלה מזה וגו'. פי' שיירה שחנתה בבקעה, ורוצה לעשות לה מחיצה סביב לה לטלטל בתוכה, דיי לה שתקיף ג' חבלים על גבי יתידות זה למעלה מזה. שיעור חבלים עוביין [יתר על] טפח וגו'. פי' והואיל ואנו צריכין גובה י' טפחי' שיעור מחיצה, נמצא כשמקיף בחבל בפחות מג' סמוך לארץ הרי הוא כלבוד, וכן כשמקיף בחבל שני בפחות [מג'] סמוך לחבל ראשון הרי הוא כלבוד, וכן חבל ג'. נמצא שיעור הלבודים ט' טפחים פחות ג' משהויין, לפיכך צריכין אנו שיהא עובי השלשה חבלים יתיר על טפח כדי למלאת חסרון המשהויין, כדי שיבוא שיעו' הכל עשרה טפחי'. ואע"פ שהיא ערב בלא שתי, הויה מחיצה. וכן נמי מקיפין בקנים נעוצים ועומדין, ואע"פ שהן שתי בלא ערב. בשיירה דברו, דברי ר' יהודה. פי' דבשיירה הקלו אצלן שאינן צריכין אלא שתי או ערב. ושיירה היא ג' בני אדם. ונתברר בגמ' נמי מברית' דהאי דקאמ' ר' יהודה בשיירה דברו, כלומ' בשיירה הוא שהתירו מחיצה שהיא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, שנותנין להם בה כל צורכן ואפי' בית עשר סאין, אבל יחיד אין נותנין לו אלא בית סאתים בלבד. וחכמי' אומרי' לא דברו בשיירה אלא בהווה, ובין יחיד ובין שיירה נותנין להן כל צורכן. כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי ב"ר יהודה. פירו' נתברר נמי מברית' בגמ' דהאי דקאמ' ר' יוסי אינה מחיצה, לענין שנותנין להם כל צורכן. דסבר ר' יוסי אפי' שיירה אין נותנין לה כל צורכה אלא עד שתהיה המחיצה שתי וערב, אבל אם היא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, יחיד נותנין לו בית סאתים שנים נותנין להם בית סאתים שלשה נותנין להם בית שש סאין. וחכמי' אומרי' אחד משני דברים. כלומ' בין שהמחיצה שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, נותנין להם כל צורכן. ולקמ' [י"ז ע"א] שאיל בגמ' ואמ' חכמי' הינו תנא קמא. נמצא עכשיו דר' יהודה סבר אם המחיצה שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, יחיד נותנין לו בית סאתים, שנים נותנין להם בית סאתים, שלשה נעשו שיירה ונותנין להם כל צורכן. וחכמי' סברי בין יחיד בין שיירה נותנין להם כל צורכן. ור' יוסי סבר יחיד נותנין לו בית סאתים, שנים נותני' להם בית סאתים, שלשה נותנין להם בית שש סאין, ואין נותנים להם כל צורכן אלא במחיצה שהיא שתי וערב. וחכמי' סברי לא שנא מחיצה שהיא [שתי וערב או מחצה שהיא] שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, שנותני' להם כל צורכן. ונתברר בגמ' מברית' דהאי דקאמרי רבנן שיירה נותני' להם כל צורכן, ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי, ולקמ' מפרשי' לה. ואמרי' נמי בגמ' דרש רב נחמן משמא דרבינו שמואל, יחיד נותנין לו בית סאתים, שנים נותנין להם בית סאתים, שלשה נותני' להם בית שש [סאין]. ואקשו ליה בגמ' ואמרי שבקת רבנן ועבדת כר' יוסי ב"ר יהוד'. הדר שמואל אוקי רב נחמן אמורא עליה ודרש, דברי' שאמרתי לכם טעות הם בידי, ברם כך אמרו, יחיד נותנין לו בית סאתים, שנים נותנין להם בית סאתים, שלשה נעשו שיירה ונותני' להם כל צורכן. ואקשינן ליה סוף סוף רישא ר' יוסי ב"ר יהוד' וסיפ' רבנן. פי' אפי' בזה הדרש השני קא דרשת ברישא כר' יוסי דקאמ' יחיד נותנין לו בית סאתים וכן שנים ודלא כרבנן, דאי רבנן הרי אמרו בין יחיד בין שיירה [נותנין] להם כל צורכן, וסיפ' עבדת כרבנן, פי' וסיפ' עבדת כרבנן דקא [אמרי] שלשה נעשו שיירה ונותנין להם כל צורכן. ומהדרי' אין משום דקאי אבוה כוותיה. כלומ' לפיכ' קא פסק הלכה כר' יוסי ביחיד ושנים שנותנין להם בית סאתים, דהכי נמי סבר ר' יהוד' אבוה דר' יוסי כוותיה דר' יוסי, כדאמרי' לעיל במתני'. [רי"ף שם] גמ'. דרש רב נחמן וגו', חצר שתשמישה לאויר. כל מקום שלא הוקף לדירה נקרא תשמישו לאויר, כגון גנות ופרדסים כיוצא בהם. אע"פ שהיא מוקפת שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, יחיד נותנין לו בית סאתים וגו'. והשאר הוא פי' הרב ז"ל לבית סאתים. והאי דקאמ' ז"ל וכל מילי דשבת ממשכן וגו'. כלומ' לא עשו בית סאתים שתשמישו לאויר דינו כשאר החצרות, אלא מחצר המשכן. (ושיבור) [ושיעור] בית סאתיים חמשת אלפים אמה. [ואומ' רבי ז"ל [רמב"ם בפיהמ"ש פ"ב מ"ה] וכל מקום שיש בו כמדה הזאת] בין שהיה מרובע שהוא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים בין שהיה עגול בין בשאר הצורות, הרי זה נקרא בית סאתים. האי דקאמ' ז"ל מאה אמה על חמשים אמה שהיא שבעים אמה ושירים על שבעי' אמה ושירים הכין פירושה. כשאתה מחלק המאה אמה על חמשים אמה לרוחבה לשני חלקים, ימצא עמך בכל חלק חמשים אמה על חמשים אמה. וכשאתה מחלק חלק אחד מהם לחמשה, יהיה עמך חמשה חלקים, כל חלק מהם ארכו חמשים אמה ורחבו עשר אמות. תקח מהם ארבע חלקים ותוסיף אותם על אותו חלק הראשון שהוא חמשים אמה על חמשים, מארבעה צדדיו, כגון זה. נשאר עמך מן החמשה חלקים חלק אחד, רחבו עשר וארכו חמ[שים], נחלקהו לרחבו לחמשה, נמצא שיש בכל רצועה משם עשר אמות על עשר אמות. קח מהם ד' רצועות מלא בהם הקרנות כגון זה. נמצא שיש עמנו החלק הגדול שהוא חמשים על חמשי', עם החלקים שהם סביבותיו עם הרצועות שמלינו בהם הקרנות, שבעים אמה על שבעים אמה, שאורך החתיכת הגדולה חמשים, וחלק מצד צפון רחבו עשרה ומצד דרום חלק רחבו עשרה, הרי שבעים, וכן נמי מצד מזרח ומצד מערב. ונשאר עמנו מאותם הרצועות שיש בכל רצועה מהם רוחב עשרה ואורך עשרה רצועה אחת, רחבה עשרה וארכה עשרה שיבורה מאה אמה על אמה, אם תסבב אותה סביב החתיכה שהיא שבעים אמה על שבעים אמה, היא השירים דקאמ'.
<h2>דף יז.</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ב] אמר רב גידל אמ' רב [שלשה מותרין בשבע] וגו'. פי' פעמים שאפילו שלשה אנשים אסורין אפי' בחמש סאין ופעמים שמותרין אפי' בשבע סאין. ופירשה רב אשי וגו', שהרי בית סאתים פנוי שאין צריכין להם. וכבר אמרי' לעיל דחכמים סברי דשיירה שנותנין להם כל צורכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי. ואקשי' וגו' מאי לאו מאדם. פי' והכי קאמרי רבנן, יחיד נותנין לו כל צורכו להניח בו כליו ואפי' יהיה עשר סאין, וכן שנים, וכן שיירה, ובלבד שלא יהיה בית סאתים פנוי מאדם אם רק מכלים. אלא אם יש במקום שנים עשר סאין והוצרך היחיד לעשר להניח כליו בו, אם יש עמו אחר מותר, שהרי הבית סאתים הנשארת נותנין אותה לאותו שאין לו כלים. ומהדר תלמוד' ואמ' לא מכלים. כלומ' ואפי' הם (ג') [של]שה ואין צריכין אלא חמש סאין, אסורין בשבע, שהרי בית סאתים פנוי מכלים. [רי"ף שם] היו שלשה והקיפו בית שש סאין, פי' שהו' כדי צורכן, וקנו שביתה וגו'. פי' הואיל וקנו ג' כשנכנסה שבת, אע"פ שמת אחד מהם שבת גרמה להתיר, ומותרין השנים כמות שהיו. ואם קנו שנים שביתה, פי' ביתיר מבית סאתים שאסורין לטלטל בה, ואחר כך בא להם שלישי, אסורי' לטלטל אלא בארבע אמות כשהיו קודם שיבא זה, הואיל וכשנכנסה שבת גרמה לאיסור, ולא אמרי' דיורין גורמין והואיל וניתוסף עליהם מותרין, אלא אסורין כמו שהיו.
פיס'. וחכמי' אומ' אחד משני דברים. ומתמהינן ואמרינן חכמים הינו תנא קמא. פירו' דקאמ' ר' יהודה בשיירה דברו שהם שלשה, וקא פלגי רבנן עליה ואמרי לא דברו בשיירה אלא בהווה אלא הוא הדין נמי ליחיד בדרך, שהוא מקום שיירה, דמותר לעשות מחיצה שתי בלא ערב או ערב בלא שתי. ומהדרינן יחיד ביישוב איכא בינייהו. תנא קמא דקאמ' לא דברו בשיירה אלא בהווה, ובין יחיד ובין שיירה יש לו לעשות מחיצה שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, אלא בדרך שהוא מקום הילוך השיירות ואינו יכול לעשות מחיצה הוגנת. אבל יחיד ביישוב שהוא יכול לעשות מחיצה שתי וערב, לא התירו לו לעשות מחיצה שתי בלא ערב או ערב בלא שתי. ותנא בתרא סבר אפי' יחיד ביישוב דיי לו מחיצה שתי בלא ערב או ערב בלא שתי. דרבנן בתראי אמילתיה דר' יוסי בר' יהודה קא מהדרי, ואיהו לא אדכר שיירה אלא קאמ' אינה מחיצה סתם לא בדרך ולא ביישוב, ומהדרי ליה רבנן ואמרי דיי לו באחד משני דברים, או בערב בלא שתי או שתי בלא ערב, לא שנא יחיד ולא שנא רבים לא שנא בדרך ולא שנא ביישוב.
פיס'. וארבעה דברים פטורין במחנה. פי' אפי' היא מלחמת הרשות. מביאין עצים מכל מקום. פי' ואין חוששין לגזל. דהכי אמרי' בגמ' בבריתא תנו רבנן מחנה היוצאה למלחמת הרשות, פי' שהיא ממלחמת יהושע בן נון ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה, מותרין בגזל עצים יבשים וגו'. פיס'. ופטורין מרחיצת ידים. פי' מפני שהם טרודין במלחמה. ויש להם לאכול דמאי שהוא פירות הנלקחים מעם הארץ ואסור לאכלם מדרבנן עד שיעשר אותם. וכן נמי פטורין מלערב עירובי חצירות, אבל עירובי תחומין חייבין בהם.
<h2>דף יז:</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ג] אמ' אביי וגו', מפני מלח סדומית וגו', דאמור רבנן [ברכות מ' ע"א] אחר כל אכילתך אכול מלח, ומשום מלח שיטבול בו אצבעו אחר אכילתו תקנו מים אחרונים. ומשתכחא כי קורטא בכורא. פי' בכור מלח יש בו מעט מאותו מלח סדומית כמין קורט קטן. זו היא סברת רבינו שלמה. ואמרו מקצת מן החכמים, הואיל והטעם שהוא אוכל מלח אחר סעודתו ותקנת דבר זה משום סכנה, שמע מינה מי שלא אכל מלח אחר סעודתו אינו חייב ליטול ידיו. ומקצת מרבנן אמרי, הואיל וחיישי לקורטא דמשתכחא בכורא, כל דבר שיאכל אותו ויש בו מלח איכא למיחש ביה וחייב ליטול. ורבינו ז"ל אמר [רמב"ם הל' ברכות פ"ו ה"ו] חייבו ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני [סכנת] המלח, ולא נתן טעם, לא מפני שאכל בסוף סעודתו מלח ולא משום דבר אחר. ומקצת גאונים אמרו, דהאי דקאמרו מים אחרונים אינם אלא משום סכנה, דוקא בשלא אכל דבר מזוהם כגון דבר הקרב לגבי מזבח, אבל אכל דבר מזוהם כגון חיה ועופות ודגים שאינן קריבין לגבי מזבח, אינו מברך עד שיטול ידיו. כדאמרינן [ברכות נ"ג ע"ב] כשם שמזוהם פסול לעבודה, כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. ויש מי שאמר דמזוהם הוא מי שריחו רע, אבל מי שידיו מזוהמין מפני זיהום אוכלין אינו נקרא מזוהם. ורבי' האיי ז"ל אמר ידים מזוהמות צריך שמן לעבר את הזוהמה והדר מברך. וכדמעיינת במאי דקאמרינן בברכות [שם] והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, שמע מינה דהאי דקאמרי [חולין ק"ה ע"א] מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה אין משמעותו שמים אחרונים אינה מצוה, אלא האי דקאמ' חובה כלומ' חובה יתיר על המצוה משום סכנה. כל מיכל מאי. פי' מי שמדד המלח צריך ליטול ידיו או אינו צריך. אמ' ליה וכל שכן. פי' שצריך נטילת ידים.
פיס'. ומלערב. גמ'. אמרי וגו', אלא עירובי חצירות. פי' שאם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהם ויש שם פתח, אין צריכין לעירוב. אבל עירובי תחומין חייבין. מפרש ליה ואזיל. והאי דקאמ' וכי לוקין על לאו שניתן וגו'. משום דסליק אדעתי' דהאי דקאמ' קרא [שמות ט"ז] אל יצא איש, כלומ' אל יצא בדבר עמו מרשות לרשות, וכל מקום [מכות י"ג ע"ב] שנא' [השמר] פן ואל הרי זה בלא תעשה, וזה הלאו ניתן לאזהרת מיתת בית דין משום דהוצאה מלאכה היא וחייבין עליה מיתת ב"ד.
[רי"ף סי' תקצ"ד] ומהדר ליה רב אשי ואמר וכי מי כתיב אל יוציא איש, דמשמע הוצאה, אל יצא כתיב, יציאה ברגלים בלבד. לפיכ' מי שיצא ברגליו חוץ לתחומו חייב מלקות, ושפיר קאמ' ר' חייא לוקין על עירובי תחומין וגו'. [רי"ף שם] ואומ' הרב ז"ל וקשיא [לן] היכי אמרי' הכא לוקין על עירובי תחומים דבר תורה, ואנן קימ' לן דליתה לדר' עקיבא דאמ' תחומין דאורית'. ודבריו של ר' עקיבא במסכת סוטה [כ"ז ע"ב] פרק כשם שהמים בודקין, והוא פרק חמשי. אמרי' התם, בו ביום דרש ר' עקיבא, ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' [במדבר ל"ה], ומקרא אחר אומ' [שם] מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב. אי איפשר לומ' אלף אמה, פי' תחום שבת, שכבר נאמ' אלפים בפסוק האחר, ואי איפשר לומ' אלפים שכבר נאמ' אלף בפסוק האחר. אלא אלף אמה הנאמר בפסוק האחד, מגרש, ואלפים אמה הנאמר בפסוק האחר, תחום שבת. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומ' אלף אמה הנאמר בפסוק באחד הוא מגרש העיר, ואלפים אמה הנאמ' בפסו' השני הוא לשדות ולכרמים. ואמרי' בגמ' התם [ל' ע"ב] מר סבר תחומין דאורית', פי' ר' עקיבא דקאמ' אלפים תחום קסבר שהתחום מפורש מן התורה והוא אלפים אמה, ומר סבר תחומין דרבנן, פי' ר' אליעזר החולק עם ר' עקיבא ואמ' דאלפים הנאמרין בקרא היא לשדות ולכרמים סבר שאלפים אמה תחום שבת דרבנן הן ואין שיעור תחום שבת מפורש מן התורה אלא מדברי קבלה. ואומ' הרב ז"ל ואשכחן בגמ' דבני מערבא, פי' במסכת עירובין בפרק בכל מערבין ומשתתפין [פ"ג סוף ה"ד] אמרי' התם משמא דר' אושעיא הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין דבר תורה. פי' (המגיעך) [הגיעוך] סוף סוף, שתחומי שבת אינן מפורשין ומבוארין מן התורה. ר' מנא בעי ניחה. הגירסא המדוייקת דניחה בהא, ואינה באלף, וכך קיבלתי בפירוש'. וכיון דקאמר ר' אושעיא שתחומי שבת אינן מן התורה, רצה ר' מנא לפרש דברי ר' אושעיא ולישב אותה. והינו דקאמ' בעי נחה, בפתח תחת החי"ת [מפיק הא], כלומ' רצה לישבה. ואמ', זה שאמ' ר' אושעיא שתחומי שבת אינם מן התורה, על אלפים אמה עונה, אבל ארבע' אלפים מן התורה. וחלק ר' שמעון על ר' מנא ואמ' אין לך מחוור מכולן אלא שנים עשר מיל וגו'. ואומ' ז"ל נמצא עכשיו וגו'. כלל הדברים שנתברר מדברי הקבלה דהאי דקאמ' קרא [שמות ט"ז] אל יצא איש ממקומו שמקום זה הוא מחנה ישראל. ואם יצא חוצה [לו] לוקה מדאורית', שכך אמר להם לא תצאו חוץ למחנה. לפיכך אם ישבות אדם במדינה, הרי המדינה דומה לאהלו, ואפי' היא כנינוה, ובין מוקפת ובין שאינה מוקפת יש לו להלך [את כל העיר כולה ו]חוצה לה י"ב מיל, שהוא כנגד מחנה ישראל. ואם יצא חוץ לי"ב מיל לוקה מן התורה. ובגזרה דרבנן שלא יהלך מפתח המדינה אלא אלפים אמה בלבד, ואסמכוה לאלפים אמה דכתיבא בקרא [במדבר ל"ה]. ויתברר בזו המסכת [ס' ע"ב] שהתירו לו חכמים שיצא בערב שבת ויניח מזון שתי סעודות בסוף אלפים אמה שהוא תחום שלו, ויקבע שביתתו שם. ואע"פ שהוא חוזר במדינה ולן בביתו, נחשוב כאלו הוא שבת במקום שהניח מזון שתי סעודות, וזה הוא הנקרא עירובי תחומין, ויש לו להלך אלפים אמה ממקום עירובו. ואומ' הרב ז"ל והאי תירוצא לא סליק אליבא דגמ' דילן, וקושיין בדוכתיה קאי עד השתא. פי' משום דקאמ' בגמ' דילן על עירובי תחומין, ועירוב אינו נעשה אלא בסוף אלפים בלבד כדי שיהלך ארבעת אלפים למחר, ואם יהלך ארבעת אלפים בלא עירוב מפתח המדינ' אינו עובר אלא מדרבנן ואינו חייב אלא מכת מרדות, אבל מלקות מדאורית' לא. והאי דאיצטריך ז"ל לבאר דבר זה אע"פ שדבר ברור הוא, משום דחזא לרבי' נסים ז"ל דקאמ' בפירושו וקשיא לן היכי אמרי' הכא לוקין וגו', ופירוקה דהאי קושיא מפרש בגמ' דבני מערבא [שם] דהאי דקאמרי' תחומין דרבנן על אלפים אמה הוא דקאמרי', אבל מן התורה אנו מוזהרין ודאי על אל יצא איש וגו' ומאן דעבר אלאו דאורית' לוקה, אלא מיהו איכא למימ' דמדאורית' אינו לוקה אלא על יתיר מאלפים אמה, אבל אלפים אמה מדרבנן היא ולא מדאורית'. זה הוא נוסח דבריו של רבי' נסים ז"ל, ולפיכך קאמ' הרב ז"ל וקושיין בדוכתיה קאי עד השתא, שאין לנו עירובי תחומין אלא עד סוף אלפים אמה, כדפרשינן.
[רי"ף סי' תקצ"ה] עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר שמונה נראין כשנים עשר, ד' דיומדין וד' פשוטין. גובהן י' טפחים ורחבן ששה ועוביין משהו. וביניהן כמלא שתי רבקות שלש של שלש בקר. ר' יהוד' אומ' של ארבע ארבע. קשורות ולא מותרות, אחת נכנסת ואחת יוצאה. עושין פסין לביראות וגו'. [ומפ' בגמ' [י"ח ע"א] דהאי ביראות הן נובעין ולאו בורות מכונסין כלל. תו מפרש דדוקא בארות של רבים הוא דשארי להו בפסין, שהרי לא היקלו בזה אלא בשביל טורח עולי רגלים, אבל של יחיד ואפי' הויין באר נובע לא שארי ליה בפסין. ואמרי' נמי בור של רבים ובאר של יחיד וכל שכן בור, אסור למלאת מהן עד דעביד להו מח[י]צה שלימה גבוהה מוקפת. ואמרי' נמי דלא הותרו פסי ביראות אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים, כמו שיתבאר.] כבר ביארנו שרשות היחיד לא שנא תל גבוה י' טפחי' ורוחב ד', או חריץ שהוא עמוק י' טפ' ורוחב ד'. לפיכך בור שברשות הרבים אסור למלאת ממנו ולהוציא לרשות הרבים, אלא אם כן הוא עושה מחיצה סביבות הבור כדי שיהא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד. ואשמעי' האי תנא שאם יעשה מחיצה באלו הפסין, אע"פ שהפרוץ מרוב' על העומד בכל רוח ורוח, מחיצה מיקריא ורשות היחיד היא, ומותר לטלטל מן הבאר לתוכה והזורק מרשות הרבים לתוכה או מתוכה לרשות הרבים חייב. ואפי' עשה פסין בבקעה ואין ביניהן באר, מחיצה מיקריא. דאמרי' בגמ' [כ' ע"א] אמ' ר' אלעזר הזורק לבין הפסין חייב. ומתמהינן ואמרינן פשיט', דאי לאו מחיצה היא בשבת היכי מטלטלינן. ומהדרינן דהא קא משמע לן אם עשה כמין פסין ברשות הרבים וזרק לתוכן חייב, כלומ' אפי' אם אין שם באר. ומתמהינן תוב ואמרינן פשיט', דאי לאו מחיצה היא גבי בור היכי מטלטלינן. ומהדרינן לא צריכ' דאע"ג דבקעי בה רבים. ולא תימא אתא לאשמועינן דמחיצה היא ומותר לטלטל בתוכה שאסור לזרוק לה, אלא הא ק' משמ' לן דלא אתו רבים מבטלי מחיצתא בבקיעתם בתוכה. ואמרי' בגמ' דמסכ' סוכה [ז' ע"ב] דהאי דקרינן לפסי ביראות מחיצה אע"פ שפרוץ מרובה על העומד, משום דאיכא ד' מחיצות. דאמרי' התם, וצריכא דאי אשמעי' פסי ביראות, משום דאיכא שם ארבע מחיצות. והכי קא יהיב רבי' משה זק"ל טעמ' דפסי ביראות בהלכות שבת [פי"ז הל' ל"ג] וקאמ', הואיל וארבע זויות עומדות ויש בכל זוית וזוית מחיצה גמורה שיש בה גובה עשרה טפחים, ויתיר מארבעה על ארבעה, והרי הריבוע ניכר ונראה, נעשה כל מה שיש ביניהם רשות יחיד. ואפי' היו בבקעה ואין שם ביניהם באר, [שהרי] בכל רוח ורוח פס מכאן ופס מכאן. זהו נוסח דבריו ז"ל.
נתחיל לפרש המשנה ד' דיומדין נראין כשמונה וגו'. אמרי' בגמ' [י"ח ע"א] משמא דר' אלעזר שדיומדין שתי מלות הן דו עומדין, כלומ' עומד הנראה כשנים, דדו בלשון יוון שנים. וזו היא צורתן. וחלק ר' מאיר ואמ' שצריך שיעשה שמונ' ד' דיומדין וארבעה פשוטים, שיבא חשבונם שנים עשר. וזו היא צורתן. [ומפרש בגמ' [י"ט ע"ב] דאי הוה בזוית אחת מארבעתן, אי נמי [בכל זוית, אבן גדולה] או אילן או תל המתלקט י' מיגו ד' אמות אי נמי חבלה [של קנים] דאי שצרינהו אית בכל חד מיניהו גובה י' ורוחב אמה מיכן [גובה י' ורוחב אמה מכאן], חשבינן להו משום זויות דאית ביה דיומדין שהן ב' פסין. תו אמרי' בגמ' [שם] דאי הוה תמן ה' קנים ולית בין חד לחבריה ג' טפחים... ואית בכל צד ששה טפחים, הרי אלו נידונין משום תרין פסין דהינן [ד' מחיצות].] ואחר שהזכיר צורת המחיצה, חזר והזכיר גובהה ורוחב כל פס ופס. וקאמ' דבין לר' מאיר ובין לר' יהוד' צריכין הדיומדין שיהא רוחב כל פס ופס מהן ששה טפחים, וכל טפח ד' אצבעות בגודל אדם בינוני, ואורך כל פס ופס אין פחות מי' טפחי'. ואחר שהזכיר חלוקתם בדיומדין חזר ופירש לנו הדבר הגורם לחלוקתם. וקאמ' משו' דלדעת ר' מאיר מצריך שלא יהא בין הדיומדין יתר משתי רבקות שהם של שלש שלש בקר. ונתברר בגמ' [י"ט ע"א] מתוספתא דעוביה של פרה, דהינו רחבה, אמה ושני שלישי אמה. ושיעור האמה ששה טפחים, יהיה רוחב כל פרה עשר' טפחי', יבוא רוחב השש פרות של שתי רבקות ששים טפחים שהן עשר אמות. ולדעת ר' יהוד', מתיר שיהא בין השני דיומדין שתי רבקות של ארבע ארבע בקר, יהיה רוחב השמונה פרות שלש עשרה אמה ושליש. ולפי ששמע ר' מאיר שר' יהוד' מתיר שיהא בין הדיומד והדיומד שלש עשר אמה ושליש וקאמ' בארבעה דיומדין סגיא, קאמ' ליה ר' מאיר הואיל ויש ביניהם יתיר מעשר אמות צריך שיהא ביניהם ארבע' פשוטי' כדי למעט רוחב האויר שבין הדיומדין. לפיכך קאמ' ר' מאיר שמונה. אבל כשיש בין הדיומדין עשר אמות שהם שיעור שתי רבקות של שלש שלש בקר, מודה הוא לר' יהוד' דאינו צריך פשוטין. הכי אוקמה רב פפא בגמ' [י"ט ע"ב] ואמ' בבור שמונה כולי עלמ' לא פליגי וגו'. ואחר שנשלים פירוש המשנה, נביא הלכה זו ונפרש אותה. והאי דקאמרי' במתני' קשורות ולא מותרות, מתמהינן עלה בגמ' [י"ט ע"א] ואמרי' פשיט', כיון דתנא קשורות אנא ידענא שרבקה, שהיא ד' פרות לר' יהודה או שלש לר' מאיר, אינם מותרות, ואמאי איצטריך תנא למיהדר וליתני במתני' ולא מותרות. ומהדרי' ואמרי' דהאי דקא הדר תנא ותנא במתני' ולא מותרות, משום שלא יטעה אדם ויאמר דהאי דקאמרי' במתני' קשורות אין משמעותו שיהו זו בצד זו בצמצום ודבוקים זו בזו, אלא מאי קשורות דקאמ' כעין קשורות ואינם זו בצד זו אלא ביניהם מרווח, לפיכך קאמ' תנא ולא מותרות, לאשמועינן שהן זו בצד זו בדוחק ואין ביניהן ריוח אלא שיעור מקום הרבקה, לר' מאיר חמש אמות מצומצמו', ולר' יהוד' שש אמות ומחצה ושתות מצומצמות. והאי דקאמ' נמי תנא דמתני' אחת נכנסת ואחת יוצאה, נתברר בגמ' [שם] מברית' דארבקה קאי, והכי קאמ' רבקה נכנסת רבקה יוצאה. והכין פירוש', אע"פ שהחמירו ר' מאיר ור' יהודה ואמרו צריכין שיהו הפרות שבכל רבקה ורבקה זו בצד זו בצמצום, לא החמירו בכך גבי שתי רבקות שיהו שתי רבקות זו כנגד זו בצמצום, אלא מותר שיהיה ביניהן ריוח מעט כדי שתוכל רבקה אחת לצאת ורבקה אחת ליכנס בבת אחת, ולא ידחקו זו בזו. נמצא עכשיו כללא דנקיטינן מהאי מתניתא דקאמר דרוחב פרה אמה ושני שלישי אמה, וממתניתין דקתני שיש בכל רבקה ורבקה ארבע, ומסיפא דמתני' דקתני בה אחת נכנסת ואחת יוצאה, ששיעור רוחב שבין שני הדיומדין, לר' יהודה שלש עשרה אמה ושליש שהם רוחב השמונה פרות של שתי רבקות, חוץ מן הריוח שבין שתי הרבקות כדאמרי' בסיפא דמתני' אחת נכנסת ואחת יוצאה. וכן נמי לדעת ר' מאיר דקאמ' עשר אמות, הוא חוץ מן הריוח שבין שתי הרבקות. ואם יעלה בדעתך דהאי דקתני במתני' אחת נכנסת ואחת יוצאה, היא לר' יהודה בלבד אבל לר' מאיר לא, הואיל ויבא בין שני הדיומדין יתיר מעשר, ותאמר שעיקר חלוקתו עם ר' יהודה משום דר' מאיר סבר לא שנא זו משאר מחיצות והואיל ושאר מחיצות שבת אם יש בהן פרוץ יתיר מעשר אסור דאינו כפתח כמו כן נמי פסי ביראות, ור' יהודה סובר דשניא זו משאר מחיצות, הואיל ואיכא ד' זויות ניכרות מותר הכא בפרוץ מרובה ואע"פ שהפרוץ יתר מעשר. תשובת דבר זה דלא יכלת למימר הכי, משום דהאי דקתני במתני' אחת נכנסת ואחת יוצאה, היא אחר שזכרנו דברי שניהם, שמע מינה דלדברי הכל היא, כמו שמצינו מציעתא דקתני בה גבהן עשרה ורוחבן ששה דלדברי הכל היא. והואיל ולדברי הכל היא, נמצא שר' מאיר מתיר נמי שיהא בין שני הדיומדין עשר אמות חוץ מן הריוח שבין שתי הרבקות, כדפרשינן. ואם תשאל ותאמר אי הכין היא מילתא דר' מאיר ביתיר מעשר ואין הטעם משום פתח ופירצה, אמאי קא פליג עם ר' יהודה, הואיל ונפיק ליה מתורת עשר אפי' יהיה שלש עשרה ויותר. תשובת דבר זה יתבאר לך מחלוקתם ברבקה שזה אומ' שלש יש ברבקה וזה אומ' ארבע, שמע מינה שזו המחצה שהיא פסי ביראות דבר שהעתיקו בה מפי הקבלה שמותר לטלטל בין הארבעה דיומדין שהן נראין כשמונה, וגם נמי יש בידם קבל' שיש בין כל דיומד ודיומד שיעור שתי רבקות, כדי שאם ירצו עולי רגלים להכניס שתי רבקות בבת אחת לשתות יוכלו לעשות, ואע"פ שהרבקה יש בה יותר משתי פרות. וחלק בה ר' מאיר ור' יהודה ברבקה. ר' מאיר אומ' יותר משתים אחת, לפיכך קאמ' שלש ולא יותר. ור' יהודה סבר הרבקה עושין אותה ארבע. ועל זה השמיענו תנא דמתני' חלוקתם ברבקה, ולא קאמ' ר' יהודה אומ' שלש עשרה אמה ושליש, ור' מאיר אומ' עשר אמות, כדי לאודוען שהגורם לחלוקתם רבקה שנמסרה להם סתם, לפיכך איפליגו בה. זה הוא המתברר מן המשנה ומן הבריתא שיעורא דיש בין שני הדיומדין, בין לר' יהודה בין לר' מאיר. אבל כדמעיינת בגמ' [י"ט ע"ב] מבעיא דבעי אביי מרבה ואמ' יתיר משלש עשרה אמה ושליש לר' יהודה פשוטין עביד או בדיומדין מאריך, יתברר מזה שלא התיר ר' יהודה שיהא בין השני דיומדין אלא שלש עשרה אמה ושליש. ואם כן קשיא להו סיפא דמתני' דקתני בה אחת נכנסת ואחת יוצאה, ופרישנא לה בברית' [י"ט ע"א] ואמרי' תאנא רבקה נכנסת ורבקה יוצאה. ויראה לי דלא קשיא מתני' על לישנ' דגמ', דהאי דקאמ' שלש עשרה אמה ושליש דהינו שיעור רוחב השמונה פרות בלבד ולא קא מדכר ריוח שבין שתי רבקות, משום דלא קא סליק האי ריוח לחשבון טפח. כדאשכחן בגמ' דמשנת אמ' ר' יהודה בן בבא [כ"ג ע"א] הגנה והקרפף שהיא שבעים אמה וגו', דאמרי' [כ"ג ע"ב] איכא בינייהו דבר מועט, דתניא ר' יהודה אומ' דבר מועט יש חוץ לשבעים, ולפום הכי לא קא מדכר ליה. אי נמי משום דקולא היא לא דק, כדאמרי' בכמה דוכתא שיש בו חשבון ויאמר החשבון בפחות, אמרי' לקולא לא דק, כמו כן נמי הכא אע"פ שמותר שיהיה בין שני הדיומדין שלש עשרה אמה ושליש חוץ מן הריוח שבין שתי הרבקות, זכר רוחב הפרות והניח ריוח שבין שתי הרבקות. כמו שמצינו גבי עשרים אמה של סוכה ושל מבוי, דאמרי רבנן דמשערינן להו בעציבות ולא בשוחק[ות], כדאמרי' לעיל [ג' ע"ב], ואע"פ שיבא השיעור פחות מעשרים אמה, אע"פ שמותר שיהא עשרי' אמה. וכן נמי משערינן עשרה טפחים של גובה הסוכה או המבוי וכל מחיצה בשוחקות, אע"פ שיבאו יותר מעשרה טפחי', לפי שפחו' מעשרה אינו מועיל ואי איפשר לצמצם. כמו כן אמרו שלש עשרה אמה ושליש אע"פ שמותר ביתיר מזה מעט. והרב רבנו משה נמי ז"ל [הלכ' שבת פי"ז הכ"ז] הכין קא יהיב שיעורא בשלש עשרה אמה ושליש, כפשטיה דתלמודא [י"ט ע"ב] דקאמ' יתיר משלש עשרה אמה ושליש לר' יהוד' וגו', כדקאמרי' לעיל.
<h2>דף יח.</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ה] מתני'. מותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין וגו'. פי' חכמים קאמרי לה, דקתני סיפא אמרו לו לר' יהודה וגו'. ור' יהודה חלק ואמ' בית סאתים בלבד הוא שמותר, ויותר מיכן אסור. ובית סאתים כבר פירשנו אותו למעלה [ט"ז ע"ב] שהוא מקום ששיעורו כחצר המשכן שהוא מאה אמה על חמשים אמה, שיבא ריבועו שבעים אמה ושירים על ע' אמה ושירים, ושיבורו חמשת אלפים אמה. וטעמיה דר' יהודה שאוסר יותר מבית סאתים, קא סבר הואיל ואלו הפסין לא הוקפו לדירה חיישינ' דילמ' יליף מינייהו ומכשיר רשות היחיד והוא הקף שלא הוקף לדירה ביותר מבית סאתים והוא אסור. וחכמי' לא חיישי' לדבר זה, ואמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא בגינה ובקרפף. ופי' קרפיף, הוא הקיף גדול חוץ לעיר, כדתנן לקמן במתני' [נ"ז ע"א] נותנין קרפף לעיר, והוא מוכן להכניס בו עצים או תבן וכיוצא בזה. והכי קאמרי רבנ' לר' יהודה, גנה וקרפף הוא דיהבי רבנן בהו בית סאתים [בלבד] ליחיד (בלבד) משום שלא הוקפו לדירה, אבל פסי ביראות אע"פ שלא הוקפו לדירה לא גזרו בהן, אלא יש לו להרחיק כל שהוא יכול. אבל אם היה שם דיר או סהר. פי' אם היה בגנה או בקרפיף דיר והוא מקום רפת בקר או צאן, וסהר שאוסרין בו בני אדם, וחצר, הואיל ויש בו בית דירה אפי' הוא כבית כור וגו' מותר. וכור הוא שלשים סאה. ור"ש ז"ל [ד"ה וחצר] אומ' כי טעמיהו דרבנן משום דסברי דפסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם, תשמיש דירה מעליותא היא. ואמרי' בגמ' [כ"ב ע"א] האי בית סאתים דקאמ' ר' יהודה, בבור ופסין תרויהו קאמ' דלא הויין יתיר מבית סאתים, או דילמ' בבור בלבד קאמ' דאי הוי רחבו יותר מבית סאתים לא יותר בפסין. מי אמרי' אדם עיניו בבורו. פי' ועל מדת רוחב בורו הוא סומך, ובבור בלבד קאמ' ר' יהודה דלא הוי יתיר מבית סאתים. וכיון שאין בשיבורו יתיר מבית סאתים, אע"פ שהפסין מרוחקין טפי דהויאן בור ופסין יתיר מבית סאתים, כיון שהבור עצמו, הוא שעיניו בו, לא הוי יתיר מבית סאתים, לא גזרינן משום קרפף דעלמ', אלא מותר לטלטל בין הפסין ואע"ג דהויאן בהדי בור טפי מבית סאתים. או דילמ' בור ופסין קאמ' וקסבר אדם נותן עיניו במחיצות שבין הפסין, ואי שרית להו לטלטל בהו בהדי בור יתר מבית סאתים אתי לטלטל בקרפף דעלמ' ביותר מבית סאתים. ובעינן למפשט בעיין מברית', ולא איפשיטא. ואין הלכה כר' יהודה בהא, אלא כחכמים דסברי דמותר להרחיק הפסין מן כותלי הבאר כל מה שירצה ובלבד שירבה בפסין פשוטין ולא יהא אויר בין כל פס ופס יתיר על שלש עשרה אמה ושליש, דהינו רוחב שתי רבקות שהם שמונה פרות כדפרשינן לעיל.
ומותר להרחיק כל שהוא וגו'. אם יקשה בעיניך ותאמר למה חזר וקאמ' מותר להרחיק כל שהוא, והא קאמ' לה ברישא. תשובת דבר זה, משום דקא מתיר תנא אפי' לר' יהודה כשיש שם דיר או סהר, דהינו בית דירה, עד עשרת כורין, קא הדר וקאמ' לא תימא עשרת כורין דוק' אלא כל מה שירצה להרחיק ירחיק, לפיכך קא הדר וקאמ' ומותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין.
<h2>דף יט.</h2>
[משנה] מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים. פי' מותר להקריב ארבע הזויות האלו לבאר, והוא שתהיה ראשה ורובה של פרה לפנים מן הפסים ושותה. ואמרי' בגמ' בתוספתא כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות. לפי שאם יש בין שני הפסין לבאר פחות מזה, דילמ' מימשך אחר פרתו ומפיק ליה לדוולא חוץ ממחיצות, ונמצא דקא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים.
<h2>דף יט:</h2>
ואמרי' בגמ' אמ' רב פפא בבור שמונה כולי עלמ' לא פליגי דלא בעינן פשוטין. פי' אם יהיה רוחב הבור שמונה אמות בלבד, והרחיק הפסין מן הבאר כשיעור ראשה ורובה של פרה בלבד שהן שתי אמות מכל צד, אפי' ר' מאיר מודה בהא לר' יהודה שאינו צריך פשוטין. לפי שיבא רחב החצר המוקפת בפסין שתים עשרה אמה, שמונה רוחב הבאר ושתי אמות מכאן ושתי אמות מכאן כדי אורך ראשה ורובה של פרה, יצא ממנה שתי אמות רוחב שני הפסין משני צדדין, ישאר ריוח שבינתים עשר אמות. והוא שיעור שתי רבקות של שלש שלש בקר לר' מאיר, ואינו צריך להעמיד בו פשוט. וזו היא צורתו. אבל אם יהיה רוחב הבאר יתיר מח', לר' מאיר צריך פשוטין ולר' יהוד' אינו צריך פשוטין. דלדעת ר' יהוד' שמתיר שיהא בין הדיומדין אויר י"ג אמה ושליש, אם יש בבאר רוחב י"א אמה ושליש רוחב החצר חמש עשרה אמה ושליש, אחת עשרה אמה ושליש רוחב הבאר ושתי אמות מכאן ושתי אמות מכאן כדי ראשה ורובה של פרה, יצא מהן שתי אמות רוחב שני פסין, נשאר ריוח בין שני הדיומדין י"ג אמה ושליש, ולפיכך אינו צריך פשוטין ביניהן. אבל אם יש בבאר י"ב (עשרה) אמה, אפילו לר' יהודה צריך שיעשה פשוטין, משום שיש בין הדיומדין ריוח י"ד אמה, כדקאמרי' בסיפא דמתני', מותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין.
ואמרי' בגמ' על פיסקא דמתני' וביניהן כמלא שתי רבקות וגו', דהיא משנה ראשונה, בעא מיניה אביי מרבה תל המתלקט עשרה מתוך ד' אמות נידון משום דיומד או אינו ני' משום דיומד. פי' אם יש בצד מן הצדדין של באר תל משופע קצת כגון זה. אבל מדרונו זקוף ואינו נוח להילוך, שקודם שימשך ד' אמות שלימות, עלה ונתלקט גופו וגבה לעשרה טפחים. ופי' נתלקט, כלומ' יעלה שיעור חשבון גובהו. וקימ' לן בפרק הזורק [שבת ק' ע"א], דלענין שבת הוי זה התל רשות היחיד. הכא מאי, מי הוי כדיומד ונחשוב כאלו נחקק אמה לכאן ואמה לכאן, או לא. ולהכי נקט מתוך ארבע אמות, שאם היה מדרונו משופע יפה ונוח להלוך ואינו זקוף כל כך, כגון זה. אינו מתלקט לגובה עשרה עד שימשך יותר מארבע אמות, ואפי' עלה גובהו לשיפוע זה לעשר אמות, ארעא סמיכתא היא ואינה מחיצה. ומהדר רבה ואמ' תניתוה, אמ' ר' שמעון בן אלעזר (וגו') היתה שם אבן מרובעת, פי' היתה בצד הבאר אבן מרובעת גבוהה י'. רואין כל שאלו יש בה רוחב שאם תחלק באמצע עד שתעשה לשנים ויש ברוחב כל אחד מהן אמה לכאן ואמה לכאן, כשיעור רוחב הדיומד, נידון משום דיומד. אבל אם היתה עגולה לא, דחד רואין אמרי' תרי רואין לא אמרינן. וכשהיא עגולה יש בה תרי רואין, שרואין אותה כאלו היא מרובעת, ורואין אותה כאילו היא חקוקה. ור' יוחנן בן ברוקה חולק עליו ואומ' אפי' היא עגולה נידון משום דיומד, ואמרי' תרי רואין. והלכה כתנא קמא. [זו היא צורתה] ואמרי' נמי התם שאם היה בצד הבאר גודריתא דקני, עיקר של קנים שמחובר בקרקע ויש בו קנים הרבה מדובקי' זו בזו, או אילן, רואין כל שאלו יחלקו ויש בהן אמה לכאן ואמה לכאן נידונין משום דיומד. וכן נמי אם יש שם חמשה קנים ואין בין זה לזה שלשה טפחים, ויש בהם ששה טפחים לכאן וששה טפחים לכאן, נידון משום דיומד.
<h2>דף כ.</h2>
ואמרינן נמי התם חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין, כגון זה. משום שבין הפסין רשות היחיד הוא ומותר לכולי עלמ' לטלטל בתוכו, ואינו קנוי לאדם אחד כדי שיהא אוסר על בעל החצר, ולפיכך מותר לטלט' מן החצר לתוכן, כי מרשות היחיד לרשות היחיד שאינו קנוי לאדם אחר קא מטלטל. אבל אם היו שתי חצירות פתוחות לבין הפסין כגון זה. אסורות להוציא מהן לבין הפסין. שאם אתה אומ' אפי' שתי חצירות מותר להוציא מהן לבין הפסין, יבואו הרואים לדמות הפסין למבוי, ויאמרו כי היכי דשתי חצירות במבוי מערבין ומוציאין מן החצירות למבוי הכי נמי חצירות שבין הפסין מערבין (ומיקרי) [ומיהני] עירוב לבין הפסין לעולם, וחיישינן דילמ' יחרב הבאר ואתו לטלטולי בין הפסין במקום שאין באר, ואינון לא ידעין דבין הפסין לא הותר אלא בשביל הבאר ואם יחרב הבאר נאסר לטלטל בתוכו אלא אם כן עירבו החצירות. ואמרינן נמי התם, אם יבשו המים של באר בשבת, אסרו חכמים לטלטל בין הפסין אע"ג דנכנסה שבת והמקום מותר, הואיל ויבשו ליכא מחיצה ואסו'. ואם באו מים בשבת, מותר למלאת ולטלטל בין הפסין, ואע"פ שבשעה שקדש היום לא היו הפסין מחיצה ולא שרו לטלטולי בגויהו דהא לא הוה מיא, כיון דהשתא קאתו מיא חזינן להני פסין כאילו השת' איתעבידו בשבת, ואפי' הכי הויין מחיצה ושרי לטלטולי בגוייהו, שכל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה.
<h2>דף כ:</h2>
ואמרינן נמי בתשלום בריתא זו ולא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו והיא שותה בדלי, אבל ממלא הוא ושופך והיא שותה מאיליה. ואוקמה אביי בגמ' ואמ' הכא באיבוס העומד ברשות הרבים עסיקינן, גבוה עשרה ורחב ארבעה וראשו אחד נכנס לבין הפסין, דזימנין דחזי ליה לאיבוס דמיקלקל, ומפיק ליה לדווליה בהדיה, ואמ' איזיל אישדי התם דמקלקל, ומנח ליה אארעא וקא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים. והכין פירושה, האי דגזרינן שלא ימלא ויתן הדלי לפני בהמתו אלא שופך והיא שותה מאליה, אינו בנותן הדלי לפניה בתוך הפסי', אלא כגון שהיה לשם איבוס של בנין כמו בור, פי' והוא בנין כמו בור או דות או חתיכה של אבן שחפרוה, והיה זה האיבוס עומד ברשות הרבים חוץ לפסין וגובהו עשרה ורוחבו ד' דהוא רשות היחיד, אבל ראשו היה נכנס לבין הפסין, שמותר להוציא מבין הפסין אל האיבוס, והבהמה עומדת על האבוס ושותה. בכי האי קאמ' תניא לא ימלא אדם ויתן לפני בהמתו, כי אם אתה מתיר לו לתת הדלי לפני בהמתו ולשתות, פעמים שיהא עומד על הבאר לשאוב מים, ורואה הצד של אבוס של בהמה שהוא נכנס לבין הפסין שנתקלקל, ומוציא הדלי בידו אל האבוס לחוץ לאותו הצד האחר לתת בו המים, ורואה אותו נמי שנתקלקל מצדו האחר, ומניח הדלי בארץ לפני הבהמה לשתות ונמצא שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ואתי לידי חיוב חטאת. ומשום הכי גזרי' שלא ימלא ויתן הדלי אלא שופך והיא שותה מאיליה. אבל בין הפסין דליכא איבוס וליכא למיחש לידי חיוב חטאת, מותר למלאת וליתן הדלי לפני הפרה אע"ג דלא נקיט ליה. ומקשינן בגמ' ואמרי' וכי האי גונא מי מיחייב חטאת, והא אמ' רב ספרא אמ' ר' אמי אמ' ר' יוחנן המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור. פי' לפי שבשעה שעקר היתה עקירה המותרת לפי שהיתה כוונתו להניחה בזוית אחרת, לפיכך כשנמלך בדרך והוציאם לרשות שנייה פטור לפי שהיא הנחה בלא עקירה, כמו כן נמי מי שהוציא הדלי כדי לשפוך מים לתוך האבוס שהוא רשות היחיד, וכשראהו שנתקלקל הוציאו לרשות הרבים, הרי הוא נמלך לפי שמעיקרא לא היתה כוונתו לכך, ופטו' מן החטא' כר' יוחנן, והרי ליכא חששא לחיוב חטאת, והואיל וליכא חשש' לחיוב חטאת לא גזרי' שלא ימלא מים ויתן לפני בהמתו. ומפרקי' ואמרינן [אע"ג] דלענין אפוקי לרשות הרבים נמלך הוא ופטור, איכא למיחש דילמ' בתר דמנח ליה ברשות הרבים, שאינו חייב עליו משום שלא היתה עקירה ראשונה לכך, הדר ומעייל ליה מרשו' הרבים לבין הפסין וקא מכניס מרשות הרבים לרשו' היחיד ואתי לידי חיוב חטאת, ומשום הכי גזרי'. זו היא הבריתא ופירושה. ואם תאמר למה לא זכר רבי' ז"ל בחיבורו [רמב"ם הלכ' שבת פי"ז הל' ל"ב] זה התירוץ, אלא קאמ' לא ימלא ויתן לפניה שמא יתקלקל האיבוס ויוציא הדלי לאיבוס ומן האיבוס לקרקע רשות הרבים, ואיכא לאקשויי עליה מאי דאקשינן הכא. תשובת דבר זה, דלפי דעתו ז"ל כך פי' דילמ' בתר דמנח ליה הדר מעייל ליה, כלומ' בתר דמנח ליה באיבוס הדר מעייל ליה לרשות הרבים, שנמצא שעשה עקירה מן האיבוס והנחה ברשות הרבים. וכך אמ' ז"ל [רמב"ם שם] ויוציא הדלי לאיבוס ומן האבוס לקרקע רשות הרבים. ואמרי' נמי בגמ' תניא גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים. ור' אליעזר חולק ואוסר בגמל. פי' דסבר הואיל וצוארו ארוך, אע"פ שמכניס ראשו ורובו לא יהא מגופו בפנים אלא מעט, כי צוארו שהוא ארוך חשוב מן הרוב ולא יכנס עמו משאר גופו להשלים הרוב אלא מעט, אבל שאר כל גופו מכתיפיו ולמטה בחוץ, ולפיכך אסור. והלכה כתנא קמא. נמצא, אם יקריב לבאר וישאר בפנים כדי ראשה ורובה של בהמה מותר ואפי' גמל, ואם יהיה ביניהם פחות מזה אסור להשקות מהן אפילו לגדי שהוא כולו בפנים. [ובגמ' דבני מערבא [פ"ב ה"ב] גרסי דלא בעינן עד שתכניס ראשה ורובה ממש, אלא כיון דאיכא רווחא בין הפסין לבאר כשיעורא דין סגי בהכי. והכין גרסי, היה שיעורה כשיעור הזה, אפי' גמל כולו בחוץ מותר. פחות מן השיעור הזה, אפי' גדי כולו מבפנים אסור.]
[רי"ף סי' תקצ"ה] גמ'. אמ' ר' יצחק בר אדא וגו' לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד. כלומ' אע"פ שבין הפסים רשות היחיד הן מדאורית' והמטלטל מתוכן לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכן חייב כדאמרן לעיל, אעפ"כ לא התירו חכמים מחיצה כי האי גונא אלא לדבר מצוה, כגון שידלו ויניחו לתוכן עולי רגלים להשקות בהמתן. אבל אדם מטפס ועולה וגו'. פי' אבל אדם אפי' הוא מעולי רגלים, כיון שהוא יכול לאחוז בידיו וברגליו בכותלים ולירד לבור ושותה, לא התירו לו לדלות ולשתות בין הפסין. ונתברר נמי בגמ' מברית', שאם היה הבאר רחב הרבה שאין אדם יכול להטפס ולירד בו, הרי זה ידלה וישתה בין הפסין. דאמרי' בתר מילתיה דר' יצחק, גופה לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד אבל אדם מטפס ועולה מיטפס ויורד. ואם היו רחבין אפי' לאדם נמי. פי' ואם היו הבארות רחבין אפי' לאדם נמי מותר, כדפרשינן.
<h2>דף כא.</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ה] אמ' ר' ירמיה בר אבא אמ' רב אין בורגנין וגו'. הבורגנין הם המקומות הבנויין חוץ לעיר שמניחין בהן הפירות, ויש בהן בית דירה למי שישמור אותן הפירות. [כך] פי' רבי' האיי גאון ז"ל. ור"ש אמ' בורגנין סוכות שעושין שומרי העיר, ואינו דבר קבוע. ונתברר ממסכת' זו מפרק כיצד מעברין העיר [נ"ה ע"ב], שאלפים אמה תחום שבת שמודדין אותה חוץ לעיר, מודדין אותה מחוץ לכל בית שהוא קרוב לעיר ואין בינו לבין העיר אלא ע' אמה ושני שלישי אמה. וכן אם יהיו בתים אחרים קרובים מאלו הבתים ואין ביניהם אלא זה השיעור, הכל נחשבין כעיר, ומחוצה להן מודדין. ובין שהיה בית לדירה או אוצר ויש בו בית דירה, כמו הבורגנין, או בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזנין, או בית ע"ז שיש בו בית דירה לכומרים, הרי אלו מתעברין עמה. וקא אמ' ר' ירמיה משמא דרב הכא, כי הבורגנין שבבבל אינן חשובין מכלל העיר, משום דשכיחי בידקי דמיא ואין עושין לשם פירות שלא יפסדו מן הבידקי, פי' מלחלוחית הקרקע ונקע המים שמרטב הפירות ומתעפשין, ומשום הכי אינן חשובין מכלל העיר. ורבי' שלמה ז"ל פי' ואמ' דשכיחי בידקי מיא ושטפי להון לבורגנין, הולכך לא חשיבי מידי. וכן פסי ביראות בבבל לא, אע"פ דאיכא התם מתיבתא והולכין התלמידים מעיר לעיר, המים מצוי אצלם הרבה בכל מקום ואין צריכין לביראות, ולפיכ' לא הותרו להם פסי ביראות. ובחוצה לארץ נמי לא הותרו פסי ביראות, דאע"ג דליכא מיא, כיון דלא שכיחא מתיבתא, פי' שילכו אצלם התלמידי' ללמוד, לא הותרו בפסין. שמע מינה דאין הפסין והבורגנין מותרין אלא בארץ ישראל בלבד. אמ' ליה רב חסדא למארי בריה דרך הונא וגו'. פי' ר"ש בי כנישתא דדניאל, מקום שהיה דניאל מתפלל בו, כדכתיב [דניאל ו'] וכוין פתיחן ליה בעיליתיה וגו'. ויש אומ' מקום שנראה בו דניאל בחלום. ויש אומ' שם האיש שבנה אותה והיה בן המדינה. וכנישתא דדניאל תלתה פרסי, שהם שנים עשר מיל. ואמ' ליה רב חסדא למארי אמאי קא סמכיתו אבורגנין. פי' שיש שם בורגנין שיש בין הבורגן ובין העיר שבעים אמה ושני שלישי אמה, וכן בין כל בורגן ובורגן עד בית הכנסת. [רי"ף סי' תקצ"ו] והאמ' אבוה דאבוך, דהינו ר' ירמיה, משמא דרב, אין בורגנין בבבל. יצא רב מארי והראה לרב חסדא שיש לשם ערים קטנות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו שבעים אמה ושירים. ואומ' רבי' שלמה ז"ל שאותם הערים היו חריבות ונשארו שם מחיצות קיימות מן הבתים. ואמרי' התם בכיצד מעברין [נ"ה ע"ב], דנפש שלא נפרצה, פי' דהינו מצבת ציון קבר, מתעברת עם העיר אע"פ שאינה בית ממש. והאי דאמרי' אם יש בין הבית והמדינה וכן בין כל בית ובית שבעים אמה ושירים נחשב מן העיר, משום דאמרינן לקמן במתני' [נ"ז ע"א] שנותנין קרפף לעיר והוא נחשב מן העיר, ושיעורו שבעים אמה ושירים שיעו' חצר המשכן, כדאמרן לעיל [ט"ז ע"ב].
<h2>דף כב.</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ה] מתני'. ר' יהודה אומ' אם היתה דרך הרבים מפסקתה. פי' לפסי ביראות שהיו עושין דרכן בתוך הפסין. יסלקנה. פי' יסלק דרך רשות הרבים חוץ לפסין. וחכמי' אומ' אינו צריך. פי' אינו צריך לסלק הדרך ולעשותה חוץ לפסין, אע"פ שבני רשו' הרבי' עוברין בין הפסין אינן מבטלין המחיצות. דאמרי' בגמ' ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו כאן הודיעוך חכמים כוחן של מחיצות. ואע"ג דאמרי' לעיל ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלו' בלילה וגו', הכא גבי פסי ביראות אינם דומין אלא לחצר שהרבי' בוקעין בה, שאינה נאסרת בהכי. ואקשי' בגמ' מדברי ר' יהודה ורבנן האמורין בברית' על דבריהם האמורים במשנה, דתניא יתיר על כן אמ' ר' יהוד' מי שיש לו שני בתים משני צידי רשו' הרבים, עושה לחי מכאן ולחי מיכאן או קורה מיכאן וקורה מיכאן, ומתרצינן לה אליבייהו.
<h2>דף כב:</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ה] פיס'. אחד באר הרבים וגו'. פירו' שהם מים נובעין. ואחד בור הרבים. פי' שהם מים מכונסין. אבל לבור היחיד עושין לו מחיצה. פי' דסבר ר' עקיבא אע"ג דמחיצה מדאורית' היא לא התירו אותה חכמי' בכל מקום, אלא לא התירו פסי ביראות שיהו מחיצה ליחיד אלא לבאר שהמים שבו מים נובעין, אבל לבור היחיד שהמים שבו מכונסין לא התירו לו להשתמש במחיצה כזו עד שיעשה לו מחיצה מוקפת סביבותיו, דהואיל והם מים מכונסין, שמא יפסקו המים ויטלטל בין הפסין. והם גזרו שלא יטלטל בבין הפסין אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים, וכשאין שם מים לבהמה בטל הטילטול. וכשהבור של רבים, אם יכלו מימיו מדכרי אהדדי. ר' יהודה בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, דהיינו מים נובעין. אבל אם הם מכונסין, אע"פ שהן של רבים אין עושין להן פסין, דחיישי' שמא יכלו המים ויסמכו זה על זה, דקידרא דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי. פי' קדרה המונחת על האש והיא של רבים, כל אחד מהם יסמוך על חבירו שיניח תחתיה חתיכת עץ כשתכלה הראשונה, נמצא כל אחד מהם סומך על חבירו ותשאר בלא בישול, והינו דקאמ' לא חמימי ולא קרירי דהינו פושרין.
<h2>דף כג.</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ה] אמ' רב יוסף וגו'. וצריכא, דאי אשמעינן הלכה כר' יהודה, הוה אמינא דרבי' ואפי' מכונסין. פי' קא שרי ר' יהודה בן בבא. והאי דקאמ' באר הרבים דמשמע מים נובעין, משום ר' עקיב' דאמ' באר היחיד, ואתא איהו ואמ' אע"ג דמים חיים נינהו דרבים אין דיחיד לא, והכי קא אמ' אין עושין פסין אפי' לבאר אלא לבאר של רבים. ואי אשמעי' באר מים חיים, וגו'.
[רי"ף סי' תקצ"ז] מתני'. ועוד אמ' ר' יהודה [בן בבא, הגנה] וגו'. פי' האי דק' אמ' ועוד, משום דקאמ' לעיל [כ"ב ע"ב] ר' יהודה בן בבא אומ' אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, לפיכך קא הדר וקאמ' ועוד. הגנה והקרפף. פי' קרפף, מקום מוקף חוץ לעיר לאצור בו עצים או כיוצא בו. והאי דקאמ' ושירים וגו', פי' שירים, חמשה שביעי אמה. ובלבד שיהא שם שומרה. פי' סוכה לשומרים. או בית דירה. פי' מקום שידורו בו בני אדם תדיר. או שתהא סמוכה לעיר. פי' דהואיל והיא קרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד, וחשבינן ליה כאילו הוקף לדירה. ושמעינן ממשנה זו דסבר ר' יהודה דלא שרו ליה לטלטל בבית סאתים אלא אם כן יש בו בית דירה או שיהיה סמוך כו', דביותר מבית סאתים אינו מטלטל אע"פ שיש שם בית דירה. ר' יהוד' אומ' וגו'. פי' ר' יהודה חולק על ר' יהודה בן בבא ואומ' אפי' אין בה אלא בור שיח ומערה. מדקאמ' אפי', שמ' מינה שהוא מיקל מר' יהודה בן בבא. ואם נאמר שהוא מצריך שלשתן, נמצא מחמיר, ולא שייך למימר אפי'. ר' עקיב' אומ' וגו'. כל הספרים כתו' בהן אפי' אין בה [אלא] אחת מכל אלו. ורבי' נסים ורבנו משה [בפיה"מ] זכרם לברכה גרסי לה אפי' אין בה אחת מכל אלו. ואנו מפרשי' אותה לדעת שתי הגירסות. הוי יודע דמקשינן בגמ' [כ"ג ע"ב] ואמרינן ר' עקיב' הינו תנא קמא. הר"מ זק"ל וה"ר נסים זק"ל דגרסי אפי' אין בה אחת מכל אלו, אומ' דהאי דמקשי תלמוד' ואמ' ר' עקיב' הינו תנא קמא, על שבעים אמה ושירים עונה. והכי קאמ' מאי את' ר' עקיב' לאשמועינן ולמימר ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים, הכי קאמ' תנא קמא דהוא ר' יהודה בן בבא, הגנה והקרפף שהוא שבעים אמה ושירים וגו', ואם כן מאי קא מוסיף ר' עקי' דקאמ' ובלבד וגו'. ומהדר ואמ' איכא בינייהו דבר מועט, דתניא ר' יהודה אומ' דבר מועט יש חוץ לשבעים אמה ושירים, ולא נתנו בו חכמים שיעור, וכמה בית סאתים כחצר המשכן וגומ'. והכין פירוש' כבר ביארנו ששיבור בית סאתים חמשת אלפים אמה, בין שהיתה כחצר המשכן שהוא מאה אורך בחמשי' רוחב, בין שהיתה הבית סאתים אורכה כרוחבה, בין שהיתה בג' זויות בין שהיתה בד' זויות בין שהיתה עגולה. אבל אם יהיה המקום בית סאתים ארכו כרחבו והו[א] בארבע זויות, ויהיה בו ע' אמה וה' שביעי אמה על שבעים וחמשה שביעי אמה בקירוב, יבוא שיבורן חמשת אלפים וחצי אמה. לפיכך ר' יהוד' בן בבא מדקדק בחשבון וחושב השירים חמשה שביעי אמה או פחות מזה במעט, כדי שיבא שיבורה חמשה אלפים אמה בלי גרעון. ור' עקיב' מקרב בחשבון וחושב השירים שני שלישי אמה, ויבא שיבורה ארבעת אלפים אמה ותשע מאות ושלש ותשעים ושבעה תשיעי אמה. וכך חושב הירושלמי השירים שני שלישי אמה. וזה הוא פי' דבר מועט דקאמ' תלמוד' שיש בין ר' עקיב' ור' יהוד' בן בבא. ור"ש ז"ל נמי הכי גריס לה ר' עקיב' או' אפי' אין בה אחת מכל אלו. אבל אינו מפ' ר' עקיב' הינו תנא קמא דעל ר' יהודה בן בבא עונה, אלא על חכמי' דפליגי עם ר' יהודה עונה, דקאמרי' לעיל [י"ח ע"א] גבי פסי ביראות ר' יהודה אומ' עד בית סאתים, ואמרו לו חכמי' לא אמרו בית סאתים אלא בגנה ובקרפף אבל אם היה שם דיר אפי' בית חמשת כורין וגו', כדמפרשי' ליה לעיל. נמצאו חכמי' דפליגי עם ר' יהוד' סביר' להו דבית סאתים אינו צריך לא דיר ולא סהר, ואם יהיה בו דיר או סהר מותר שיהיה עשרת כורין ויותר. והינו דמקשי הכא ואמ' ר' עקיב' הינו תנא קמא. פי' מאי אתא לאשמועינן דקאמ' אפי' אין בה אחד מכל אלו, הכי קאמרי חכמי' דבית סאתים אינו צריך לא דיר ולא סהר ולא שום דבר. ומהדר ואמ' איכא בינייהו דבר מועט. כלומ' לא בא ר' עקיב' לאשמועי' דבית סאתים אינו צריך כלום, אלא בא לחלוק עמהם בשבעים אמה ושירים, כדפרשי'. והפי' הראשון נכון יותר, משום דנופל התירוץ על הקושיא, למימר איכא בינייהו דבר מועט, דנראין הדברים דמשבעים אמה ושירים מקשה. כלומ' לא תימ' האי דקאמ' תנא קמא שבעים אמה ושיריים הוא כדקאמ' ר' עקיב' שבעים אמה ושירים, אלא איכא בינייהו דבר מועט, כדפרשי'. אבל לדעת רבי' שלמה, כשתאמ' איכא בינייהו דבר מועט, שבעים אמה ושיריים מאן דכר שמה עד דנימא איכא בינייהו דבר מועט. זה הוא פי' המשנ' לדעת מי שגורס אפי' אין בה אחת מכל אלו. אבל לדעת מי שגורס אפי' אין בה אלא אחד מכל אלו, הכין פירושה. ר' עקיב' היינו תנא קמא. כלומ' ר' עקיב' דקאמ' דסגי לבית סאתים בבור או שיח או מערה, הכי נמי קאמ' ר' יהודה אפי' אין בה אלא בור או שיח וגו', כדפרשינן לה. ומהדר איכא בינייהו דבר מועט. אפי' לא תימא דר' עקיבא אתא לאשמועינן דבית סאתים מותר בבור וגו' ותימ' מאי קמש"ל, אלא בא לחלוק עם כולן בשיריים של שבעים אמה, כדפרשי' לה. ויש על זו הגירסא שתי קושיות. האחת מה שהקשינו [אותה] על [פי'] רש"י ואמרנו, (מדפריך) [מדפריק] ואמ' איכא בינייהו דבר מועט, שמע מינה דמשבעים אמה ושירים קא מקשה. והקושיא השנייה שיבא מזו הגירסא שבשתא, והוא שיהיה לדעת ר' עקיב' שבית סאתים צריך בור או שיח וגו', ואנו פסקנו בגמ' [כ"ג ע"ב] דהלכה כר' עקיב', וגם נמי פסקנו לעיל [ט"ז ע"ב] ואמרנו שיחיד נותנין לו בית סאתים ואינו צריך לא בור ולא כלום.
פיס'. ר' אליעזר אומ' אם היה ארכה וגו'. הנראה מפשטא דמתני', דסבר ר' אליעז' אם היה אורכה אחד ושבעים ושליש ורחבה ע' אין מטלטלי' בתוכה, אלא עד שיהיה ארכה ע' ושיריים ורחבה שבעי' ושיריי'. ומקשי' בגמ' [כ"ג ע"ב] מדבריו של ר' אליעזר האמור בברית' על דבריו האמור במשנה. ומתרץ למתני' הכי ר' אליעז' אומ' אם היה ארכה יותר משנים ברחבה אין מטלטלין בתוכה. אבל אם הוא כשנים ברחבה, פי' דהינו מאה אורך וחמשים רוחב כחצר המשכן, מטלטלין בתוכה. ר' יוסי אומ' אפי' ארכה כשנים וגו'. מקשי נמי בגמ' ואמ', אם אנו מעמידין דבריו של ר' אליעזר ואומרי' דהכי קאמ' אם היה ארכה יותר על שנים ברחבה, למה נחלק עליו ר' יוסי. ומהדר תלמוד' ואמ', בודאי כך סובר ר' אליעזר כדאשכחנן ליה בברית' דקאמ' הכי, ואם תאמר למה חלק עליו ר' יוסי, שמעיה ר' יוסי לר' אליעזר דקאמ' אם היה ארכה יתיר על שנים ברחבה אמה אחת אפי' באלכסון אין מטלטלין בתוכה, ואע"פ שבית סאתים שהתירו חכמים ליחיד או לשנים לטלטל בתוכו הוא דומיא דחצר המשכן, וחצר המשכן הוא ארכו ק' ורחבו נ', כדפרשי' לעי' [ט"ז ע"ב], שיבא אלכסונו יותר מפי שנים ברחבו, דהינו מאה ועשרים דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה, מכל מקום לא שרו רבנן לטלטל בבית סאתים אלא אם יהיה אלכסונה כשנים ברוחבה, כגון מקום שיש ברוחבו שלש וחמשים ומחצה וחומש וארכו שלש ותשעים ואחד מעשרים באמה, יהיה בו בית סאתים ויהיה אורך אלכסונו ק' ושבע ושני חמשים ברוחב, דהכין קא חשיב לה הרב הגדול רבנו משה זק"ל, וזו היא צורתה. וחלק עליו ר' יוסי ואמ' הבית סאתים שנתנו אותו ליחיד או לשנים לטלטל בו הו' כחצר המשכן, ואפי' יהיה רחבו חמשים וארכו מאה, שיבא אלכסונו מאה ועשרים, מותר לטלטל בו. ואומ' הר"מ זק"ל [רמב"ם בפיה"מ], וכל המדות האלו בקירוב, ודרך חשבונות הללו ועיקרם ברור עד מאוד לבעלי החשבון והמשוחות. ועונה ז"ל על האי דאמרי רבנן [נ"ז ע"א] כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונ', דדבר זה בקירוב הוא. וכן נמי [לעיל י"ד ע"א] כל שיש בהקיפו ג' טפחי' יש בו רוחב טפח, וזולתם. זו היא החלוקה שיש בין ר' יוסי ורבי' אליעז'.
[רי"ף סי' תקצ"ז] מתני'. אמ' ר' אלעאי שמעתי מר' אליעזר אפי' היא כבית כור. פי' אפי' הגנה או הקרפף יש בהן בית כור מטלטלין בתוכה. וכבר ביארנו שהכור ל' סאה. ונתברר בגמ' [כ"ו ע"א] מברית' דחנניה סבר אפי' היא ארבעים סאה. ואלו שני התנאים חולקין עם שאר התנאים הנאמר דבריהם למעל'. ואמרינן בגמ' שר' אלעאי ור' חנניה תרוייהו קא ילפי מקרא חד, דכתי' [מלכים-ב' כ'] ויהי ישעיהו לא יצא (אל) החצר החיצונה. כתי' עיר וקרינ' חצר, ללמדנו כי חצרן של מלכים כעיירות בינוניות. פי' מדקרי לה חיצונה שמ' מינ' דרחבה שאחורי הפלטין היא, ואילו היתה חצר שלפני הבתים לא קרי לה חיצונה. שמ' מינ' דאע"ג דגדולה היא כעיר קרי לה חצר, אע"ג דלא הוקפה לדירה. וגמרי' מחצר של מלכים, שכל גנה וקרפף שהם גדולים כחצרן של מלכים מותר לטלטל בכולה. ופליגו ר' אלעאי וחנניה בשיעור עיירות בינוניות, מאן דאמ' בית כור קא סבר כך הוא שיעו' עיירות בינוניות ל' סאה, וחנניה סבר שיעור עיירות בינוניות מ' סאה. ואין הלכה לא כחנניה ולא כר' אלעאי אלא כמאן דאמ' סאתים כחצר המשכן.
[רי"ף סי' תקצ"ח] פיס'. וכן שמעתי ממנו באנשי חצר וגו'. כבר ביארנו שחצר שיש בה שכנים הרבה, אסורין להוציא מבתיהם אל החצר וכל שכן אל הבתים, עד שיערבו כולם ויעשו כאילו הם בית אחד. וקאמ' ר' אלעאי ששמע מר' אליעז', שאם עירבו ושכח אחד מהן ולא עירב, הרי הוא אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר, וגם אוסר על כל שכיניו שבחצר עד שיבטל להם רשותו. והאי דקאמ' אבל להם מותר, בשביטל להם רשותו. ומתני' חסורי מיחסר' והכי קתני, כששכח אחד מהם ולא עירב וביטל רשותו הוא אסור מלהכניס ומלהוציא אבל להם מותר. ואשמעינן נמי ר' אלעאי שהמבטל רשות חצרו רשות ביתו נמי ביטל ונעשה אורח אצלן, לפיכך אף ביתו נמי מותר להם להכניס ולהוציא לו. אבל הוא אע"פ שמותר לו להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר, כדתנן [ס"ט ע"ב] הדר עם הנכרי בחצר וגו' ושלהן מותר לו ולהם, כשאר כל אדם הנכנס לרשות חברו שמותר לו להוציא מבית חבירו לחצר דהא רשותא דחד הוא, אבל ביתו שביטל אותו להם אסור לו להכניס ולהוציא ממנו, ולא אמרי' כיון דבטיל להם רשות ביתו הוי ביתו כבתיהם. דבשלמ' מבתיהן [אם] הוא מכניס ומוציא איכא למימ' כאיניש בעלמ' הוא, אבל מביתו אם יכניס ויוציא חוזר ומחזיק ברשות הוא ואוסר עליהן והן עליו, כדתנן בפר' הדר עם הנכרי [שם], מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר. (ואפי' ביטל רשותו סתם) ואין הלכה נמי כמותו בהא אלא כרבנן דאמרי בפרק הדר עם הנכרי [שם] המבטל רשות חצרו רשות ביתו לא ביטל, ואפי' ביטל רשותו סתם, ואסור לו ולהם להכניס ולהוציא מביתו, עד שיבטל ביתו בפירוש.
<h2>דף כג:</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ז] גמ'. והא תניא, ר' אליעזר וגו'. מפורש בפי' המשנה. והאי דקא אמ' תלמוד' איכא בינייהו ריבוע דרבנן. פי' החלוקה שבין ר' יוסי ור' אליעזר היא כמו החלוקה שיש שבין ר' חנינא בן אנטיגנוס ורבנן במדידת תחום שבת. דרבנן סברי מודדין אותו מזוית העיר, כדי שיהא נשכר הזויות, ולפיכך קאמרי כטבלה מרובעת, [והינו דקאמ' הכא ריבועא דרבנן], ור' חנינא סבר אין מודדין אותו מן הזויות. כמו כן נמי ר' אליעזר סבר חושב פי שנים ברחבה באלכסון, והינו כר' חנינא, ור' יוסי דקאמר מודדין מן הזויות, כרבנן. ופלוגתייהו דרבנן ור' חנינ' במתני' בפרק מי שהוציאוהו גוים [לקמן מ"ט ע"ב] דר' חנינה סבר אלפים תחום שבת מודדין אותן עגולות, וחכמי' אומרי' מרובעות כטבלה מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות. כגון זו. פי' לדעת רבנן כשמודדין אלפים אמה מודדין אותה מן הקרנות, דהינו ד' פאות העיר, וכל מקום שתגיע המדה הולך עד כנגדו מכל צד מצידי העיר, ואע"פ שיבא חשבונו יתיר על אלפים אמה. ור' חנינה בן אנטיגנוס סבר אין מודדין אלפים אמה מן הקרנות, אלא מודדין אותה מאמצע הצלע של מרובע, וכל מקום שתגיע המדה לא ילך מן הקרנות אלא עד כנגדו, ורואין אנו [לדעת (רבנן) [ר' חנינה בן אנטיגנוס]] כאלו חוט עגול משוך חוץ לעיר. ואמרי' נמי התם [נ"א ע"א] דתרויהו ילפי לתחום שבת ממגרשי העיר. דתחום שבת אסמכהו רבנן להאי קרא, דאמרי' [התם] הני אלפים אמה מנא לן, אמ' רב חסדא אתיא מקום ממקום, פי' דכתי' [שמות ט"ז] גבי שבת אל יצא איש ממקומו וכתי' [שם כ"א] בערי מקלט ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. ויליף מקום מניסה דידה, וניסה מניסה, פי' ואם [במדבר ל"ה] יצא יצא הרוצח [את] (מ)גבול עיר מקלטו אשר ינוס. וניסה מגבול דידיה, וגבול מגבול, פי' ומצא [שם] אותו גואל הדם מחוץ לגבול, וגבול מחוץ [דידי'], וחוץ מחוץ, דכת' [שם] ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה וגו'. וקסברי רבנן, הואיל ותחום שבת אסמכוה רבנן להאי קרא, כמו שאנו מודדין תחום מגרשי העיר מן הקרנות דכתיב פאת, כמו כן נמי תחום שבת דילפינן ליה מיניה משחינן ליה מן הקרנות. ור' חנינה בן אנטיגנוס סבר, אע"ג דילפינן אלפים אמ' תחום שבת מהתם, אין מודדין מן הקרנות כמו שמודדין לשם, משום דאמרי' התם גבי חלוק הארץ מיעוט, דכתי' [שם] זה יהיה לכם מגרשי הערים, ופירושו לזה אתה נותן פיאות ואי אתה נותן פיאות לשובתי שבת. ורב חנניה תאני דרבנן סברי האי דכתי' זה, פירושו כזה יהיו כל שובתי שבת. וכבר הרוחנו בפירושה בפרק מי שהוציאוהו גויים, עיין בה התם. נמצא שר' אליעזר, דאמ' אם אורך אלכסונה יתיר משנים וגו', סבר כר' חנינה בן אנטיגנוס. ור' יוסי בר פלוגתיה, (דרבנן) [כרבנן].
איתמ', אמ' רב יוסף וגו'. וצריכא, אי אשמעינן הלכה כר' יוסי הוה אמינ' עד שתהא בה שומרה או בית דירה, קמשל"ן הלכה כר' עקיב', דאמ' אפי' אין בה אחד מכל אלו מטלטלין בתוכה. ואי אשמעינן הלכה כר' עקיב' הוה אמינ' עד שתהא ארכה כשנים ברחבה, כדקאמ' ר' אליעז', דהא ר' עקיב' קאמ' ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושיריים, אבל אם יהיה אורכה מאה אמה ורחבה חמשים אמה אין מטלטלין בתוכה. קמשל"ן הלכה כר' יוסי, דאמ' אפי' ארכה פי שנים ברחבה מטלטלין בתוכה. ואם יקשה המקשה על הרב רבנו משה זק"ל [בפיה"מ] דקא גריס לה למתניתין ר' עקיבא אומ' אפי' אין בה אחד מכל אלו, ויאמר מדאשכחנן תלמודא דקאמ' וצריכא דאי אמ' הלכה כר' יוסי הוה אמינא עד שיהא בה שומרה או בית דירה קמ"ל דהלכה כר' עקיבא, שמע מינה דהלכה כר' עקיבא דאינו צריך שומרה או בית דירה כמו שמצריך ר' יהודה בן בבא אבל הוא מצריך שיהא בו בור או שיח דקאמ' ר' יהודה, ועלה קאמרינן הינו תנא קמא, כלומר תנא דתני לעיל מניה, וגירסא דמתני' אפי' אין בה אלא אחד מכל אלו. דאלו הוה גירסא דמתני' ר' עקיב' אומ' אפי' אין בה אחד מכל אלו הוה ליה לתלמודא למימר הכא, וצריכא אי אשמעי' הלכה כר' יוסי הוה אמינא עד שיהא בה בור או שיח קמשל"ן דהלכה כר' עקיבא, דאינו מצריך כלום. תשובתו, דהואיל ור' יוסי לא קא מדכר לן במתני' סברתו בגנה וקרפף אם הוא צריך בהם כלום או לא, לא יכלינן לאוקומי מילתיה אלא לחומרא, דהינו כדעת ר' יהודה בן בבא דמצריך שומר, לפיכ' קאמ' בתלמודא אי אשמעינן הלכה כר' יוסי הוה אמינא עד שיהא בה שומרה וגו', כלומ' היינו מחמירין ואומרין שכך דעת ר' יוסי, שמצריך שומרה וגו' הואיל ולא פירש לן סברתו, לפיכך קאמ' הלכה כר' עקיבא כדי לאשמועינן דאינו צריך כלום.
<h2>דף כד.</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ז] אמ' רב נחמן וגו' פורץ בו פירצה יותר מעשר. דהוי כמי שאין בו מחיצות. וגודר וסותם אותה הפירצה ומעמידה על עשר דהו פתח, דהוי כפתח ולבסוף הוקף לדירה שנפתחה לו. דלעולם בעינן שיפרוץ לשם דירה יתיר מעשר, דאי פרץ עשר לבד וגדרה לא חשיב ההוא הקיף לשם דירה אלא כמי שעשה פתח, דעד עשר אמות הוי לעולם פתח. והאי דקא אמרי' דהוי כפתח ולבסוף הוקף, משום דאמרי בגמר' אמ' רב כהנא רחבה שאחורי בתים, שהיא יתירה על בית סאתים, אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות. פי' הואיל ולא הוקפה לשם דירה. אמ' רב נחמן ואם פתח לתוכו, פתח מתירו. פי' ואם פתח לה מן הבית פתח מתירו. ודוק' פתח ולבסוף הוקף, אבל הקיף ולבסוף פתח לא. פי' אם פתח פתח הבית לשם ואחר כך הקיפה הרי זו מוקפת לדירה ומותר לטלטל בכולה, אבל אם הקיפה ואחר כך פתח פתח הבית לא מהני ולא מידי. שמע מינה שהמקום שהוקף שלא לשם דירה אינו (מעולם) [מועיל] פתיחת פתח בית דירה לתוכו, דבעינ' שיפתח תחלה פירצה יתירה על עשר ולבסוף יקיף. ולפיכ' אמרינן פורץ בו פירצה יתיר על עשר וגו'.
ואמרי' נמי בגמ' איבעיא להו פרץ אמה וגדרה, פי' לשם דירה, ועוד פרץ אמה וגדרה, ועוד פרץ אמה וגדרה, עד שהשלימה ליתר מעשר. אע"פ שלא פרץ האחת עשרה אמה בבת אחת, השתא מיהא הוי החידוש של הקיף יתיר מעשר, וחשיב הקיף לשם דירה. ואמרינן נמי בגמ' [כ"ג ע"ב] קרפיף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה, אם נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור. פי' דהואיל ונזרע רובו בזרעונין ביטל דירתו, דבזרעונין לא דיירי אינשי, והוה ליה כגנה, ואסור לטלטל אפי' במקום שאינו נזרע משום דבטיל לגבי רובה. ואם ניטע רובו הרי הוא כחצר ומותר. פי' אם ניטע באילנות לא בטלה ליה דירתו, משום דאורחא דאינשי להסתוכך בצל האילנות תמיד, ולפיכ' מותר לטלטל בכולו. ואמ' רב הונא בריה דרב יהושע, האי דאמרינן אם נזרע רובו אסור, דוקא כשנזרע יתר מבית סאתים. דהואיל ויש באותו מקום זריעה יתיר מבית סאתים, דנעשית כרמלית, דקרפף יתיר מבית סאתים שלא הוקף לדירה עבדו יתיה רבנן ככרמלית ואסרו לטלטל בו, ושאינו נזרע הוי חצר פרוצה לכרמלית, לפיכך הוי כולו אסור. אבל אם המקום שנזרע בית סאתים בלבד, דבלאו דירה שרי באנפי נפשיה, הכי נמי שרי. ואע"פ דמקום זריעה קרוי קרפף ושאינו נזרע קרוי חצר ופרוצין הן זה לזה שאין מחיצה ביניהם, לא אסרי אהדדי הואיל ולחד גברא נינהו. כמאן, כר' שמעון. פי' דאמ' אחד חצירות ואחד קרפיפות ואחד גגות רשות אחד הן לטלטל מזה לזה לכלים ששבתו בתוכן וגו'. ואמרינן נמי בגמ' קרפיף יתיר מבית סאתים שהוקף לדירה ומלאו מים, סבור רבנן למימ' מים כזרעין דאמו. פי' ואסור לטלטל בכולו. אמ' להו רב ביבי וגו' הכי אמרינן משמא דרבא מים כנטועין דאמו. פי' ומותר לטלטל בכולו. ואמ' אמימר לא אמרן כנטועין דאמו, אלא דחזי לתשמישתא. פי' כגון שהמים ראויין לשתייה, דהואיל וראויין לשתייה אין דירה מעול' מזו. ואפי' היו המים עמוקים, מידי דהוה אכיריא דפירי. פי' שוחה עמוקה שמצניעין שם הפירות, שאע"פ שעמוקה היא הרבה נוטלין ממנה פירות בשבת. [כל אלו ההלכות שהוצרכנו לזכור אותם, משום שלא זכר אותם ה"ר יצחק ז"ל בחיבורו].
<h2>דף כד:</h2>
ואמרינן נמי, ההוא רחבה דהוה בפום בדיתא דהוה פתיח חד גיסיה למתא וחד גיסיה פתיח לשביל של כרמים דפתיח לנהרא. אמ' אביי היכי ניעביד מחיצה למשרינהו לכולהו. שהרי רחבה זו כרמלית היא ואוסרת כל המדינה ואת השביל של כרם שיש לו שלש מחיצות, דהא גודא דנהרא מחיצה מעלייתא היא שגבוהה י', אבל הרחבה אוסרתן לפי שפרוצין הן במילואן לכרמלית. והא דאמרינן בפ"ק [ז' ע"א] אם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כלום, ברחבה מוקפת לדירה והיו בה דיורין, דהא קא מפליג התם בין עירבו ללא עירבו, אבל רחבה כרמלית אסורה, כדאמרינן בההיא שמעתא בקעה מכאן ובקעה מכאן וגו'. ואין מועיל פתיחת הרחבה למדינה, משום דבעינן פתח ולבסוף הוקף, כדאמרינן לעיל [כ"ד ע"א], וזו הרחבה שהוקפה שלא לשם דירה הוקפה ולבסוף נפתחה למדינה. ולא היו יכולין לפרוץ בה פירצה ביתיר מעשר ולגודרו לשום דירה, משום דגדר של אבנים היתה וקשה להם לפרוץ אותה. וקאמ' אביי היכי ניעביד, נעביד לה מחיצה אגודה דנהרא. פי' על שפת הנהר. כלומ' ונחשוב שביל כמוסף על הרחב' וניהוי שביל ורחבה חד, ותהוי הך מחיצה דעבדינן בשביל של כרמים על שפת הנהר, שהוא מחיצה שלישית, אדעתא דדירה דלישתמשו ביה בני שביל ברחבה, וכאילו עבדינן ליה ברחבה גופה לדירה, דהוי כפתח ולבסוף הוקף. לא יכלינן למעבד הכי, דאין עושין מחיצה על גבי מחיצה. פי' דהואיל וגודא דנהרא הוא י' טפחי', כל מה שמוסיפין עליה הגבהת אותה מחיצה עצמה הויא. שהרי אפי' מגביה כל מחיצות הרחבה עצמה לדירה לא מהני, עד שיפרוץ בה פירצה האוסרתה ויחזור ויגדור לשם דירה. ואי עבדי' לה צורת פתח אפומא דשביל של כרמים דפתיח לרחבה, דמגו דמהני לשביל שלא יהא פרוץ לרחבה, שאפי' היא פתוחה לרשות הרבים מועיל לו, ליהוי נמי מועיל לרחב' להיות לה תוספת זו הקיף לדירה. יש לנו עיכוב מלעשות לה צורת פתח, משום הגמלים הבאים לשתות מן העיר לרחבה ומשם לשביל ולנהר, ושדיין ליה, משום שפתח השביל צר להם. ואין אנו יכולין לעשות לשביל לחי, שלא יטעו ויתירו שביל שאין לו אלא שתי מחיצות בלחי, ואינן יודעין שלא התרנו זה אלא בשביל גודא דנהרא שהוא מחיצה שלישי' והויא ליה כסתום, אבל מבוי שיש לו שתי מחיצות בלבד הוי מבוי מפולש ואין התירו בלחי. ואמ' רבא עבדינן לחי בההוא גיסא דמתא, דמגו דמהני במתא לטל'. פי' מתוך שלחי זה מתיר לבני המדינה לטלטל במדינה, ולא תיאסר משום שהיא פתוחה לרחבה, כמו כן נמי מהני לרחבה לטלטל בתוכה. נמצא דלחי זה התיר לטלטל בתוך המדינה ובתוך הרחבה, ומן הרחבה למדינה ומן המדינ' לרחבה. והכי אמרינן בגמ', [הילכך] טלטולי במתא גופה שרי, ברחבה נמי שרי, ממתא לרחבה ומרחבה למתא נמי שרי, דהא לית לה דיורין. זה הוא פי' הלכה כפי דעת רבי' ז"ל [רמב"ם הלכ' שבת פט"ז הי"א]. ושאר מפרשים... למבוי שבמדינה. ולפי פירושם הכי מצרכי, לחי בראש המבוי שבצד רחבה וצורת פתח מצד המדינה. ואמרינן נמי בגמ' [כ"ה ע"א] קרפף יתיר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ומיעטו באילנות, לא הוי מיעוט. ואם [בנה] בו עמוד גבוה עשרה ורוחב ג' הוי מיעוט, דהא נפק ליה מתורת לבוד. פחות מג' לא הוי מיעוט, דהוה ליה כלבוד, כרבה. וכן נמי אם הרחיק מן הכותל ג' ועשה מחיצה, רבה אמ' הוי מיעוט. ואם טח הכותל בטיט, רבה אמ' הוי מיעוט, אע"פ שאין הטיט יכול לעמוד בפני עצמו. וכן אם הרחיק מן התל ג' ועשה מח[י]צה לשם דירה, או עשה למעט בה, רבה אמ' הועיל. אבל אם עשה מחיצה על שפת התל לשם דירה, אינו מועיל. דהויה לה כמח[י]צה על גבי מחיצה. ובעי רבה בר בר חנא, אם נבלעה מחיצה התחתונ' והעליונה קיימת מהוא. ופשט ליה אביי דהועיל ומותר לטלט' בכולה, הואיל ונעשית העליונה לשם דירה והרי אין שם נראה אלא היא. ואמרינן נמי קרפף בית ג' סאין, שהוקף שלא לשם דירה, וקירו ביה בית סאה. פי' עשו תקרה על בית סאה. רבה אמ' קירויו מתירו. פי' שפי תקרה יורד וסותם, דהינו הקורה האחרונה שהיא סוף בית סאה. ואמרינן נמי [כ"ה ע"ב] קרפף שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו, חצר מותרת כשהיתה, והקרפף אסור. ולא אמרינן הואיל ונפרץ לחצר, אויר של מחיצות החצר שהיא תוך החצר שהוא מותר, מתירו. כל אלו ההלכות שהוצרכנו לזכור אותם, משום שלא זכר אותם ה"ר יצחק ז"ל בחיבורו.
<h2>דף כו.</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ח] גמ'. ואקשינן והא תניא ביתו אסור לו ולהן והיכי קאמרי' הכא במתני' אבל להם מותר. ופריק רב הונא ואמ' משום דרב ששת, לא קשי' הא ר' אליעזר והא רבנן. והכי אמרינן בפ' הדר עם הנכרי [לקמן ס"ט ע"ב], ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהן, ושלהן מותרין לו ולהם. ואמרי' עלה, ביתו הוא דאסיר הא חצירו שריא, היכי דאמי, אי לא בטיל חצירו אמאי אסור. ומהדרינן לעולם דבטיל, וקא סברי רבנן המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל. ועיין התם בפירוש המשנה ובגמ' שעליה, דהתם מברירנא לה שפיר. אמ' רב ששת כשתמצא לומ' וגו'. אקשינן בגמ' ואמרינן כשתמצא לומ', איהי הי, כלומ' פשיט' דבהא פליגי רבנן ור' אליעזר ולמה ליה לרב ששת לומ' כשתמצא לומ'. ומהדר רבא ואמ' אנא ורב הונא בר חיננא תרגמנוה הכא בחמשה השרויים בחצר אחת עסיקינ' וגו'. דאשמעינ' רב ששת דלר' אליעז' מבטל בעיין יפה מבטל, דלא אמרי' חצר דגלי דגלי בית דלא גלי לא גלי, ונילף מינה דהיכא דבטיל לחד מינייהו בטיל לכולהו, ולא אמרי' למאן דגלי גלי ולמאן דלא גלי לא גלי. ולרבנן צריך לבטל לכל אחד ואחד כי היכי דלגבי בית סבירא להו דלמאי דלא פריש לא בטיל, הכא נמי למאן דלא פריש לא בטיל, וכולן אסורין. דאע"ג דהאי דבטיל ליה עירב עם חבירו, דכי עירב מאיתמל אדעתא דההוא חולקא לא עריב, דההיא שעתא לאו דידיה היא. ודכוותה תניא בפ' הדר עם הנכרי [ע' ע"ב], אחד מן השוק שמת והיה לו בית בחצר, והניח רשותו לאחד מבני חצר מבעוד יום דהינו קודם חשיכה קודם שיערבו, דכי ערבו אדעתא דההוא חולקא נמי עירבו, אינו אוסר משחשיכה.
<h2>דף כו:</h2>
וכן שמעתי ממנו וגו'. אמרינן בגמ' מאי ערקבלין אמ' ריש לקיש אצואתא חרוזיאתא. ופי' אותו ר"ש ואמ' אצוותא סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה בו כלולבי גפנים. ופי' חרוזייתא, תכופות הרבה כמחרוזות, וטעם מרור בהם. וקאמ' ר' אלעאי משם ר' אלעזר שיוצאין בהן ידי חובת מרור. ואין הלכה כמותו, אלא כרבנן דאמרי [פסחים ל"ט ע"א] ואלו ירקות שאדם יוצא בהם וגו'.
[רי"ף סי' תקצ"ט] בכל מערבין ומשתתפין. פי' בכל אוכל מערבי' עירובי תחומין ומשתתפין במבוי [חס' כאן]. חוץ מן המים ומן המלח. משום דלאו מידי דמזון נינהו אלא להמשיך האוכל באיברי', וטעמ' דעירובא משום דדעתו של אדם שתהא דירתו במקום מזונו, וכיון שנתנו כל בני המבוי כדי מזונן בבית אחד, נעשו כאלו כולן הן דרין באותו מקום שהניחו בו השיתוף של מבוי ונעשו כאילו הם בית אחד ורשות אחת. זה הוא פי' בכל משתתפין. וכן נמי בכל מערבין, עירובי תחומין. והוא עירוב שעושה אותו היחיד או כל בני המדינה בסוף אלפים אמה בצד מזרח או מערב, אם ירצה לילך מאותו הצד ביום שבת או ביום טוב ארבעת אלפים אמה. דבלא שיעשה עירוב זה אינו יכול להלך מפתח המדינה אלא אלפים אמה לכל רוח בלבד, כמו שיתבאר ממסכת' זו [נ"א ע"א]. ועכשיו כשירצה, יקח אלפים שיש לו בצד מזרח לילך בהם, יוסיף אותם על אלפים שיש לו בצד מערב, כדי שילך בצד מערב ארבעת אלפים, ולא יהלך מצד מזרח כלום. התירו לו חכמי' לעשות דבר זה בעירוב שיעשה בסוף אלפים שבצד מערב כמו שיתבאר במקומו, הואיל והדבר מדרבנן, דמדאורית' יש לו להלך מפתח המדינה שנים עשר מיל. וקא משמ' לן האי תנא דהאי עירוב שעושה אותו בסוף התחום, וכן נמי השיתוף שמשתתף בו במבוי מותר בכל דבר דאזון, ומים ומלח לא זייני. ונתברר בגמ' [כ"ז ע"א], דהאי דקאמ' מתני' דמים ומלח לא זייני, דוקא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמן דאינן חשובין אוכל, אבל אם הם מעורבין יחד נעשה כמורייס, ומשתתפין בו ומערבין בו עירובי תחומין. ונתברר נמי בגמ' דהאי דקאמ' בכל לא כליל כל מילי ולא דייק במילתיה, אלא איכא מילי אחריני דליתנהו בההוא כללא. ואע"פ שאמר חוץ, כדקאמ' הכא במתני' חוץ מן המים ומן המלח, דאיכא למימר מדאפקיה למים ומלח ודאי דק בכללו, אשמעינן תלמוד' דלא ילפינן מיניה, דדילמ' שייר תנא דמתני' מילי אחרנייתא דומיא דמים ומלח. וראיה לדבר זה, דהא כמהין ופטריות דאין משתתפין בהן לפי שאינן חשובין אוכל. ואו' רבי' ז"ל [רמב"ם בפיה"מ] הואיל ומאכל רע הוא, אינו נחשב אוכל. ואי אנן אמרינן דתנא כלל כל מילי ולא הוציא אלא מים ומלח בלבד, נכללו כמהים ופטריות בכלל דברים שמערבין ומשתתפי' בהם.
הכל נלקח בכסף מעשר. פי' נלקח בתוך ירושלם במעות מעשר שני, כדכת' [דברים י"ד] ונתתה הכסף וגו'. חוץ מן המים ומן המלח. ואמרי' טעמ' בברית' בגמ' [כ"ז ע"ב], ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע. ולפיכך מים ומלח אינן נלקחין בכסף מעשר, [לפי שהמים אינן פרי ולא פרי מפרי, והמלח הוא מן המים. וכמהין ופטריות נמי אינן פרי מפרי, דאין גידוליהן מן הארץ], שאע"פ שהן גדילין בארץ אינן יונקין מן הארץ אלא מאוירא קא רבו. והחלב והבצים והדבש, הרי הן כבקר וצאן, שאע"פ שאינן גידולי קרקע הן גידולי גדוליה. דבקר וצאן כתיב בהו [בראשית א'] תוצא הארץ וגו', בהמה ורמש. ועופות אע"ג דכתי' [שם] ישרצו המים וגו' ועוף, כת' קרא בדוכת' אחריתי [שם ב'] וייצר ה' [אלקים] מן האדמ' כל חית השדה ואת כל עוף השמים, וקא משוו רבנן ביני קראי ואמרי [כ"ח ע"א] מרקק נבראו, כלומ' מים ועפר.
הנודר מן המזון, מותר במים ובמלח. אוקימנא בגמ' [ל' ע"א] דהאי דקאמ' תנא דנודר מן המזון נאסר בכל מילי, דוקא בדקאמ' כל הזן אסור עלי, דכל מילי הוא זיין בר ממים ומלח. ומזון דקאמ' במתני', הזן משמע. אבל אם נדר מן המזון, אינו אסור אלא בחמשת המינין בלבד, דלא מיקרי מזון אלא חמשת המינים בלבד, והם חיטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, דהני מין דגן הן דזייני וסעדי ליבא.
מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. פי' מערבין לנזיר עירובי תחומין ביין, דאע"ג דלא חאזי לדידיה חזי לאחריני הוא. וכיון דמזונא הוא גבי אחריני, שרו ליה רבנן. וכן מערבי' לישראל בתרומה דהא חזיא לכהנים. סומכוס אומ' בחולי'. פי' אבל לא בתרומה דמידי דחזי ליה בעינן. ואמרינ' בגמ' [ל' ע"ב], האי דלא פליג סומכוס ארישא דהינו יין לנזיר, משום דאיפשר ליה לנזיר לאיתשולי לחכם אנדריה ויהיה מותר ביין. אבל תרומה אי מיתשיל עלה הדרא לטיבלה, ואסור לו לאכול טבל. ואינו יכול להפריש ממנו תרומה בשבת, דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, כדאמ' במסכת (שבת) [ביצה ל"ו ע"ב]. ואע"פ שאיסור ההגבהה משום שבות, סבירא ליה לסומכוס כל שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות. ונתברר מברית' בגמ' [ל' ע"א], שבית שמאי חולקין על בית הלל בנזיר וסברי דאין מערבין לו ביין. ואמרו להן ב"ה לבית שמאי אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכיפורי', ואע"פ שבעת קניית העירוב אינה ראויה לו שהרי הוא בתענית, כמו כן נמי מערבין לנזיר ביין ואע"פ שאינו ראוי לו ראוי לאחרים. ומהדרי ב"ש ואמרי התם גבי יום הכפורים, איכא סעודה הראויה מבעוד יום.
ולכהן אבית הפרס. פי' מניחין העירוב בבית הפרס. ותנא קמא קאמ' לה ולאו סומכוס. ובית הפרס היא שדה שנחרש בה קבר, שאסור לו לכהן ליכנס שם דחיישינן שמא יגע בעצם כשעורה. ואם תאמר והלא אנו צריכין המערבין לו יכול להגיע למקום עירובו, דבעינן שיהא הוא ועירובו במקו' אחד וכאילו הוא שובת שם, וכשאנו מניחין לו עירובו בבית הפרס אינו יכול לילך לשם. מהדרינן בגמ' [ל' ע"ב] ואמרי' משמא דשמואל, מנפח הכהן בית הפרס והולך. והואיל ובית הפרס ספיקא דרבנן הוא, שהחשש הוא שמא יאהיל על עצם ועצם בלא בשר אינו מטמא באהל, לפיכ' יוכל הכהן לנפח לפני רגליו, אם יש שם עצם גדול הוא נראה מאיליו, ועצם קטן נראה מפני נפיחה זו ואינו מסיטו ברגליו. והואיל ויכול ליכנס שם על ידי ניפוח, מותר להניח לו המערב עירובו לשם. ר' יהוד' אומ' אף בבית הקברו' יכול להניח לו העירוב, מפני שיכול הכהן לחוץ ולאכל. פי' יכול לעשות חציצה בינו ובין הקבר שלא יאהיל עליו, כגון שיכנס שם בשידה תיבה ומגדל על גבי עגלות מבעוד יום. והואיל ויכול ליכנס לשם אם ירצה וחזי ליה, השתא נמי חאזי ליה. ואמרינן בגמ' [ל"א ע"א] דחלוקת תנא קמא ור' יהודה אפי' בישראל משום דבית הקברות אסור בהנאה. ושמעיה ר' יהודה לתנא קמא דאסר אפי' לישראל להניח עירובו בבית הקברות, וחלק עליו ואמ' אפי' כהן מניחין לו עירובו בבית הקברות. ואמרינן נמי, דלא תימא עיקר חלוקתם הוא בקניית בית באיסורי הנאה, דלתנא קמ' אסו' ולר' יהודה שרי, אלא בין ר' יהודה ובין תנא קמ' מודו דאסו' לקנות בית באיסורי הנאה. ולא תימא נמי האי דאיפליגו הכא, משום דתנא קמא סבר מצוות ניתנו ליהנות בהם בגופו בעולם הזה ור' יהודה סבר לא ניתנו לנו ליהנות בהן בגופינו בעולם הזה, אלא כולהו מודו דמצוות לא ליהנות ניתנו בעולם הזה, ולפיכך המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, וכן נמי שופר של ע"ז אם תקע בו בראש השנה יצא, דמצוות לא ליהנות ניתנו. ואם תאמר שמא חלוקת תנא קמא ור' יהודה משום דתנא קמא סבר מערבין שלא לדבר מצוה, ולפיכ' הואיל וקונה בית באיסורי הנאה אסור, ור' יהודה דמתיר קסבר אין מערבין אלא לדבר מצוה, והואיל ואין מערבין אלא לדבר מצוה מתיר ר' יהוד' לקנות בית באיסורי הנאה, דהיינו בית הקברות, דמצות לא ליהנות ניתנו. לא תימ' הכי, אלא כולהו מודו דאין מערבין אלא לדבר מצוה, כגון שילך לבית האבל או לבית המשתה, וכולהו מודו דשעת קניית העירוב הוא בין השמשות. אלא בהא קא מיפלגי, דמר סבר כיון דקנא ליה עירוב אסוחי מסחא דעתיה מיניה, ומר סבר ניחא ליה דנינטר דאי מצטריך ליה אכיל ליה, והואיל ואדם רוצה שיתקיים עירובו אחר בין השמשות אחר קניית העירוב, כדי שאם יצטרך יאכל אותו, ואותו העת שהוא רוצה בו בקיומו בבית הקברות נהנה באיסורי הנאה, ואותה העת אינה עת קניית העירוב כדי שנאמר מצוות לא ליהנות ניתנו, דשעת קניית העירוב הוא בין השמשות, והואיל והוא נהנה באיסורי הנאה אסור להניחו בבית הקברות. ור' יהודה סבר אין אדם רוצה שיתקיים עירובו אחר בין השמשות, אלא רוצה שיתקיים עד שיקנה לו עירוב, דהינו בין השמשות דהוא שעת קניית העירוב ועשיית המצוה, ואחר שיקנה העירוב אינו חושש בו ואסוחי אסח דעתיה מניה, והואיל ואינו רוצה בקיומו נמצא שלא נהנה באיסורי הנאה. ואין הלכה כר' יהודה ולא כסומכוס.
<h2>דף כט.</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ט] תניא כל האוכלין וגו'. פי' כל אוכל מן האוכלין, אפילו הוא שומשום אחד או חרדל אחד, אם תגע בו טומאה מיטמא. דכת' [ויקרא י"א] מכל האוכל אשר יאכל וגו' יטמא, אפי' הוא כל שהו'. והאי דקתני הכא וכביצה לטומאת אוכלין, אין פירושו שאינו מיטמא עד שיהיה בו שיעור כביצה, אלא הכי קאמ' שאם יהיה זה האוכל טמא אינו מטמא אוכלין אחרים מדרבנן עד שיהא באותו אוכל הטמא כביצה ואז יטמא אוכל אחר. דמדאורית' אין אוכל מטמא אוכל, דכת' [שם] וכי יפול מנבלתם על כל זרע וגו' טמא הוא, ומפרשי ליה מפי הקבלה דהוא עצמו טמא ואינו טמא לטמא אוכלין אחרים. וקמשל"ן תנא דאע"ג דקאמרי רבנן אם יש באוכל שהוא טמא כביצה מטמא אכלין אחרים מדרבנן, אם יאכל אדם אוכלין טמאים אינו נעשה טמא ותיפסל גויתו ויאסר באכילת תרומה וקדשים, עד שיהא באותו אוכל טמא שאכלו כחצי פרס, ושיעורו ביצה ומחצה, משום דפרס הוא ג' בצים דהינו חצי מנה. והאי דקאמ' לפסול את הגוייה ולא קאמ' מצטרפין לטמא אדם, משום שאין זה שנפסלה גוייתו מטמא אחרים, אלא הוא בלבד שנפסל' גוייתו מלאכול תרומה. ודבר זה נמי מדרבנן, כדאמרינן בסיפרא [פרש' שמיני פ"ז ה"ד] אין האוכל אכלין טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב, פי' אלא הוא טמא טומאה קלה מדרבנן עד שיטהר במי מקוה, ולפיכך אינו טמא טומאת ערב. ודוקא אם אכל אכלין טמאין הוא דגזרי עליה רבנן דניטמא, אבל נגע באכלין טמאין, אין אוכל מטמא אדם אפי' מדרבנן. וכמזון שתי סעודות. פי' כל האכלין מצטרפין לכמזון שתי סעודות. ואע"פ שאין (באכל) [בכל אחד] מהם מזון סעודה אחת, כדמפ' לה רבא בגמ'. והאי דקאמרי' הכא בברית' ששיעור העירוב שמשתתפין בו במבוי או במדינה כמזון שתי סעודות, מתברר בהאי מסכת' מפרק חלון שבין שתי חצירות [לקמן פ' ע"ב] דדוקא כשהן מרובין במבוי כגון שהיו יותר משמונ' עשר, אבל אם הם פחות מזה, כגרוגרת לכל אחד ואחד. נמצא אם הם שבעה עשר, צריכין שבע עשרה גרוגרות. ואע"פ ששמנ' עשרה גרוגרות הן שיעור מזון שתי סעודות, לא מצרכינ' להו שמונה עשרה גרוגרות משום דבעינן להו שתי סעודות, אלא משום שהם מועטין וצריכין גרוגרת לכל אחד ואחד עלה החשבון למזון שתי סעודות. ויותר משמונה עשר אפי' הם אלפים ורבבות, דיי להם במזון שתי סעודות. וכביצה לטמא וגו'. כדפרשי' לעיל, דהינו לטמא אכלין אחרים מדרבנן. סבר רב יוסף וגו'. פי' האי דקתני בברית' כל האוכלין מצטרפין וגו' וכמזון שתי סעודות, דאין האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודות אלא בדאיכא בכל אוכל מזון סעודה אחת. אמ' ליה רבא לרב יוסף, מדקאמ' כל האוכלין מצטרפין שמ' מינה אפי' הם אוכלין מרובין, דלא אמרי' הכא האי דקאמ' כל האוכלין מיעוט רבים שנים אכלין, אלא בין שהיו שני אוכלין בין שהיו שלש בין שהיו ארבע, וכל כיוצא בזה, כולן מצטרפין למזון שתי סעודות. הואיל והערוב מדרבנן מקילינן ביה. תפוחין וגו'. אמרינן במתני' דבכל דבר מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שיתופי מבואות, חוץ מן המים ומן המלח וכמהין ופטריות. והואיל ודבר הנאכל נחלק לשלשה פנים, החלק האחד שהוא נאכל כמות שהו' כגון פת ושאר מיני דגן ובשר חי שיעורו כמזון שתי סעודות כדפרשינן לעיל, והחלק השני כל שהוא לפתן כגון יין מבושל ובשר צלי והדומה להם נתנו חכמי' שיעורו בברית' כדי לאכול בו מזון שתי סעודות, והחלק השלישי דברים שהם דומין ללפתן ונתנו בכל אחד מהן שיעור כגון תפוחין ורמונים ובצים ואתרוג. והואיל ולא נזכר בברית' שיעור לתפוחין, לפיכ' קא שאיל חד מבני הישיבה לרבא ואמ' ליה תפוחין בכמה. ומהדר ליה רב נחמן ואמ' דשיעור תפוחין בקב. שמע מינה דהאי דקאמרינן בברית' כל האכלין מצטרפין וגו' וכמזון שתי סעודות, אינו עונה על כל אכלין אלא על פת ומיני דגן כדפרשי', דאין למדין מן הכללות כדקא פרשינן למתני'. תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר עוכלא וגו'. פי' עוכלא מדה קטנה ששיעורה ביצה וחומש ביצה. דאמרי' בבבא בתרא [פ"ט ע"ב] בפ' המוכר את הספינ' בברית' בגמ' דמשנת הסיטון מקנח מדותיו וגו', תניא לא יעשה אדם מדה חסירה ויתירה וגו' סאה וגו' קב וחצי קב ורובע הקב וחצי רובע, שהוא תומן, ועוכלא. וגירסת רבי' האיי אין בה וחצי רובע אלא רובע ותומן והוא הנכון, דחצי רובע הינו תומן, ואי הוי פחות מהכי הוה תלמודא שאיל עליה כדשאיל על עוכלא. ושיילינן בגמ' [שם צ' ע"א] ואמרי' וכמה היא עוגלא. פי' דלא ידעינן אם העוגלא היא חצי תומן או שיעור שהוא יתיר מזה או פחות מזה. ומהדרינן שהוא אחד מחמשה ברובע הקב. ורובע הקב הוא לוג, שהוא ששה ביצים. נמצא אחד מחמשה בו ביצה וחומש ביצה, שמע מינה שהיא (יותר) [פחות] מחצי תומן. ויש גירסות אחרות שכתו' בהם שהעוכלא הוא אחד משמונ' ברובע הקב, והיא גירסת רבינו ז"ל בפ' ראשון מהלכות עירובין [הי"ב]. וליטרא ירק. ואומ' הר"מ ז"ל [שם] שהליטרא שתי רביעיות. ורבי' שלמה אומ' [ד"ה עוכלא] ששיעורו לוג. וחמשה אפרסקין. ונקרא בלשון ישמעאל כוך. וכן לעירוב. פי' כמו שאין פוחתין לעניים בגורן מזה השיעור, משום דקאמ' קרא [דברים כ"ו] ונתתה לגר וגו' ואכלו בשעריך ומפרשי לה בקבלה ואמרי תן לו כדי שבעו, לפיכ' אין נותנין לו תבלין פחות מעוכלא ולא ירק פחות מליטרא, לענין עירוב נמי אין מערבין עירובי תחומין ולא משתתפין שיתופי מבואות בפחות מזה השיעו', אם הם מרובין. ונתברר בגמ' דירק דקאמרי' דמערבין בו או משתתפין בו, בין שהוא חי או מבושל, אבל אם בשיל ולא בשיל אין מערבין בו לפי שאינו ראוי למאכל אדם. ותרדין נמי בכלל ירק הן ומערבין בו. וכן נמי אם היה אותו דבר שרגילין בני אדם לאכלו בקינוח סעודה, שיעורו בכדי שאדם רגיל להביא בקינוח שתי סעודות. וזו הברית' באה בגמ' דבני מערבא במסכת פיאה [פ"ח ה"ד] על משנת אין פוחתין לעניים בגורן וגו'. וזה שאנו אומרי' אין פוחתין לעניים מזה השיעור, דוקא כשעובר עליו העני בגורן ולוקח ממנו, אבל כשהוא נותן לעני מביתו מה שירצה יתן לו בין מעט בין הרבה, ולפיכ' קאמ' במתני' בגורן. תניא יין וגומ'. פי' דוק' יין מבושל, שהוא חשוב ללפת בו את הפת, אבל יין (שהוי) [שאינו] מבושל, שיעורו שתי רביעיות. ואומ' רבי' שלמ' ז"ל, שזה השיעו' הוא שתייה למזון שתי סעודות. חומץ כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות. ובצלים נמי דאמרן וגו' דלא איבציל. פי' שלא הבצילו וגדלו ונעשה אורך כל עלה מהם זרת. [כ"ט ע"ב] ואמרי' בגמ' תמרים בכמה. ומהדר רב יוסף ואמ' תמרים בקב. וכן נמי גרוגרות בקב ודבלה מנה וכשות כמלא היד וחזין ליטרא. [ל' ע"א] ורבה ורב יוסף האחד נקרא סיני והאחד נקרא עוקר הרים.
<h2>דף לא.</h2>
[רי"ף סי' תקצ"ט] מתני'. מערבין בדמאי וגו'. פי' היא תבואה שנלקחה מעם הארץ, קוראין אותה חכמי' דמאי. ושתי מלות הן דא מאי, כלומ' שאנו מסתפקין בה אם הוציא עם הארץ ממנה מעשרות אם לאו. לפי ששלח יוחנן כהן גדול בכל ארץ ישראל ומצא שאין מפרישי' אלא תרומה גדולה בלבד, לפיכ' עמד והתקין שכל פירות הנלקחו' מעם הארץ חייב אדם להוציא מהן חלק אחד ממאה חולקין, והוא מעשר מן המעשר שהיה חייב הלוי ליתן אותו לכהן, ונותנו לכהן. ואם תאמר, למה לא חייבוהו ליתן מעשר ראשון ללוי, והלוי יתן מעשר מן המעשר. תשובת דבר זה, שמעשר ראשון הוא ממון לוי ולא חייבוהו חכמי' ליתן לו מספק, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, ועל הלוי להבי' ראיה שהוא רוצה להוציא מישראל שזו התבואה אינה מעושרת, ואחר כך יקח ממנה מעשר ראשון, ומשום הכי לא חייבו [אותו] חכמים להוציא אלא מעשר מן המעשר. וכן נמי אינו חייב להוציא מעשר עני, דדין אחד יש להן והמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל מעשר מן המעשר שאנו מחייבין אותו להוציאו, משום שהוא ספק תרומה, ותרומה במיתה. וקאמ' האי תנא שמותר לנו לערב בדמאי. ואקשינ' בגמ' ואמרי' אמאי קא שרי תנא לערובי ביה, והא לא קא חזי ליה למיכליה. ומפריק ואמ' כיון דאילו מפקר להו לכולהו ניכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה, דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. והם חיילות של מלכי ישראל שמטילין אותן על בני העיר לזונן והוו להו כעניים, שהרי אינן בביתן. והתיר דבר זה גבי דמאי, להקל על הנותנין והמארחין, כדי שיפרנסו העניים ויכניסו האורחין.
<h2>דף לא:</h2>
פיס'. ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. אמרי' בגמ' הואיל וניטלה תרומתו פשיט' דמערבין בו, ואמאי איצטריך תנא למיתנייה. ומהדר לא צריכא כגון שהקדימו בשיבולין. פי' שהקדימו בשיבלין לתרומ' גדולה [דמן התורה תרומה קודמת למעשר דראשית קרייה רחמנ', ומן המותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי, ועכשיו הקדים הלוי בהערמה כשחטים בשיבלין ולקח מעשר ראשון]. דהואיל והוא בשיבלין עדיין לא נתחייב בתרומה, דאינו חייב בתרומה עד שיצא מן השיבלין שלו ויעשה דגן בגורן, דכת' [במדבר י"ח] כדגן מן הגורן. וכשיוציאו הלוי משבליו אינו חייב לתת לכהן חלק תרומה גדולה שבו, אלא מעשר מן המעשר בלבד שהוא חייב בו. דהכי ילפי בקבלה בפירוש מעשר מן המעש', דמעשר מן המעשר הוא חייב, ואינו חייב ליתן תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. (דמן התורה תרומה קודמ' למעש' דראשית קרייה רחמנ' ומן המותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי ועכשיו הקדים הלוי בהערמה כשהחטים בשיבלין ולקח מעשר ראשון). אבל לא שקדם ולקח מן הגורן קודם שיפרישו ממנו תרומה גדולה. וקא משמ' לן תנא דלא אמרי' בהכי מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר, דלא אמרי' הכי אלא כשלקחו בשבלין קודם שיתחייב בתרומה, כדאמרן לעיל. אבל אחר שנעשה דגן ונתחייב, אם לקח ממנו המעשר קודם שיפרישו ממנו תרומ' גדול' חייב להוצי' ממנו תרומ' גדול' ותרומת מעשר, ועליה אמ' קרא מכל מתנותיכם תרימו את וגו'.
פיס'. ולא מעשר שני והקדש שלא נפדו. ומתמהינ' ואמרי' פשיט'. ומהדרי' לא צריכה כגון שפדאו ולא פדאו כתקנו, כגון שפדה מעשר על גב אסימון. פי' על דבר שאין עליו צורת מטבע. דרחמנ' אמ' [דברים י"ד] וצרת הכסף בידך, כלומ' פדהו על דבר שיש עליו צורה דהינו מטבע. שאם אינו מטבע אינו יוצא במהירות, אלא צריך עוד למוכרו במטבעות, ושמא לא ימצא מי שקונה ממנו ויתעכב מלקנות בו דבר. וגבי הקדש נמי, כגון שחללו על גב קרקע, דרחמנ' אמ' [ויקרא כ"ז] ונתן הכסף וקם לו, שמע מינה שאין פ[ודין] הקדש בקרקע אלא בכסף.
[רי"ף סי' ת"ר] פיס'. השולח את עירובו וגו'. אוקמוה בגמ' בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצרות קטן גובה את העירו'. וכן אם שלחו ביד מי שאינו מודה בעירוב, ומפרשי לה בגמרא בכותאי. ואם אמר לאחר [לקבלו] וגו'. פי' אם אמ' המשלח לאדם כשר שיקבל מיד הקטן או הכותי העירוב כשיביאהו לו ויערב עליו, ואמ' המשלח לקטן או לכותי להוליך העירוב לאדם הכשר, וראה אותם מרחוק שהלכו והגיעו לאדם הכשר, אע"פ שלא ידע אם קבלו מהם אם לאו, חזקתו שקבלו מהם, משום דחזקת שליח עושה שליחותו. [רי"ף שם]. גמ'. השולח וגו'. אוקימנה וגו'. כרב הונא דאמ' קטן גובה את העירוב. פי' דעירובי חצרות רשותיהו בעלמ' הוא, הולכך ממילא קא מיערב, אע"ג דאין מעשה קטן כלום לא איכפת לן. כדתנן לקמן [ע"א ע"א] בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו אין צריך לערב. אבל עירובי תחומין אקנויי תחומא הוא, לא אלים הוא הקטן למיקני לן תחומא. [רי"ף שם] פיס'. ואם אמר לאחר וגו'. הכין גירסא דרבי' יצחק ורבי' משה. וליחוש דילמ' לא ממטי ליה. פי' שמא זה הקטן או הכותי אינו מוליך זה העירוב לאדם הכשר שצווהו לקבלו מהם. ומהדר תלמוד' ואמ' בעומד ורואהו. פי' ראה המשלח הקטן או הכותי שהוליך העירוב והגיע אצל הכשר. ומהדר תלמוד' ומקשה, וליחוש דילמ' לא שקיל מיניה. פי' שמא האדם הכשר לא שקיל מניה. פי' דילמ' אותו האחד שציוהו לקבלו אינו מקבלו מן השליח, אע"פ שהבטיחו. ופירקנו כדאמ' רב יחיאל חזקת שליח עושה שליחותו, הכא נמי חזקת שליח עושה שליחותו. וכיון שאמ' לו קבלו ממנו ונתרצה בדבר, חזקתו עושה שליחותו ואינו חוזר בו אלא מקבלו מן הקטן או הכותי. ואמרי' בגמ' היכא איתמר רב חסדא ורב יחיאל, אהא דתניא נתנו לעירובו לפיל והוליכו או לקוף והוליכו אינו עירוב, ואם אמר לאחר קבלו ממנו הרי זה עירוב. ואקשינן ודילמ' לא ממטי ליה. פי' הפיל או הקוף. ואמ' רב חסדא אמ' רב בעומד ורואהו, לפיל או הקוף כשהוא מוליכו והגיע אצלו. תוב אקשינ' ודילמ' לא מקביל ליה. פי' אותו שציוהו שיקבל העירוב מן הפיל או הקוף הנשלחים. ואמ' רב יחיאל חזקת שליח עושה שליחותו. ואומ' רבנו נסים ז"ל בפירושו, דבר ברור הוא שבארץ הודו מנהגם להשתמש בקוף ובפיל וילמדו אותן עד יבינו מה שיאמ' להן. והקוף נקרא בלשון ישמע' קרד.
<h2>דף לב:</h2>
[רי"ף סי' ת"ר] מתני'. נתנו באילן למעלה מי' טפחי' אינו עירוב. פי' אוקימנה בגמ' כגון דנתכוון לשבות למטה ברשות הרבים. לפיכך אם יעשה עירובו למעל' מעשר' טפחי' דהינו ברשות היחיד, כגון שיש באילן רוחב ד' טפחי', אינו יכול להוציאו מרשות היחיד למקום ששבת בו שהוא רשו' הרבים. והואיל ואינו יכול להוציאו משם, נמצא הוא במקום [אחד] דהינו רשו' הרבי', ועירובו במקום אחר זולתו דהינו רשות היחי', ואינו עירוב, דבעינן שיהא עירובו יכול להגיע לו והוא במקום שביתתו. אבל אם יניחו באילן למטה מעשר' טפחי' עירובו עירוב. שהרי יכול ליקח אותו משם ויוציאו לרשות הרבים, דפחות מי' כרמלית היא. ואע"פ שהוא משתמש באילן ומוצי' מכרמלית לרשו' הרבי', אלו השני דברים איסורן משום שבות, וסבירא ליה להאי תנא דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, במקום מצוה או דוחק. וכבר אמרינ' [לעיל ל"א ע"א] דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. והואיל ששעת קניית העירוב היא בין השמשות, לא גזרו עליו ליקח אותו בין השמשות דהוא שעת קניית העירוב, לפיכך מותר לו להניחו לשם. וטעם התרתם שבות דדבריהם בין השמשות לדבר מצוה, משום דספיק' הוא דספק הוא מן היום או מן הלילה. נתנו בבור אפילו עמוק וגו'. אוקימנה [ל"ד ע"ב] נמי להאי מתני' בבור העומד בכרמלי' ובנתכוון לשבות למעלה מן הבור בכרמלית, ואע"פ שהוא במקום אחד דהינו בכרמלית ועירובו במקום אחר דהינו בבור, מותר, דלא גזרו עליו בין השמשות שהיא עת קניית העירוב, שיוציאנו מן הבור לכרמלית אם ירצה להוציאו, דכל דבר שהוא משום שבות וגו', כדפרשי' לעי' גבי אילן.
[רי"ף סי' ת"ר] גמ'. האי אילן וגו'. אילימא דקאים ברשות היחיד, אמאי קאמ' למעלה מעשרה אינו עירובו עירוב, הרי רשות היחיד עולה עד לרקיע, ובין למעלה מעשר' ובין למטה מעשרה הכל רשות היחיד הוא, ואמאי קאמ' למעלה מעשר' אין עירובו עירוב. אלא דקאים ברשו' הרבים וגו', הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. פי' שהרי [הוא] שבת בראש האילן, והוא רשות היחיד שהרי הוא למעלה מעשרה ורחבו ארבע'. ועירובו במקום אחר, פי' בכרמלית שהרי הוא למטה מעשר'. ואנו צריכין שיהא הוא ועירובו במקום אחד, [ואמאי קאמ' הרי זה עירוב]. והוא הדין שהיה לו להקשות עוד והא קא משתמש באילן, אלא חד מינייהו נקט. ואלא דנתכוון לשבות למטה. פי' ברשות הרבים. הא קא משתמש באילן. פי' בעת שיקח העירוב מעל האילן. והוא הדין נמי שהיה לו להקשות ולומ' הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא, אלא חד מתרוייהו נקט. ומהדר לעולם דנתכוון לשבות למטה, ואם תאמר הא קא משתמש באילן, ר' היא דאמ' כל דבר שהוא משום שבות [וכו'], כדפרשי' לה בפירו' המשנה. ויש כאן לשואל לשאל ולומ', הואיל ואמרי' ר' (יהודה) היא וכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו, אמאי מוקמה בנתכוון לשבות למטה. היה לו לומ' ר' היא דאמ' כל דבר שהוא משום שבות, ותהיה המשנה באילן העומד ברשות הרבים, ובין נתכוון לשבות למעלה או למטה מותר, דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו. ואמאי קאמ' לעולם ברשות הרבים ונתכוון לשבות למטה. ופירוקה דהאי קושיא, דלעולם לא איפשר לאוקומה אלא באילן עומד ברשות הרבים ובנתכוון לשבות למטה. שאם תעמידה באילן עומד ברשות היחיד, איכא לאקשויי מה לי למעלה מה לי למטה. וכן נמי אם נעמידנו ברשות הרבים ונתכוון לשבות (למטה) [למעלה], איכא לאקשויי נמי ולמימ' אמאי קאמ' למעלה מעשרה אינו עירוב, הרי כשמוציא מלמעלה מעשרה לראש האילן מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד הוא ומותר, ואמאי קאמ' אין עירובו עירוב. אם נאמ' בנתכוון לשבות למטה הולך למישור, דהואיל ונתכוון לשבות למטה, אם יהיה עירובו למעל' מעשר' אינו יכול ליטלו בין השמשות משום שהוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ורבי' נסים ז"ל מפרש ההלכה פי' אחר ואומ', אלימ' דנתכוון לשבות למעל' הוא במקום אחד, פי' בראש האילן דהוא ברשות היחיד או על גבי כותל או גדר, ועירובו במקו' אחר הוא, פי' ברשות הרבים שהרי עירובו למטה מעשרה והוא אויר רשות הרבים. וכיון שעירובו למטה מעשרה טפחי' באילן שהו' ברשו' הרבי' אמאי עירובו עירוב. אלא דנתכוון לשבות למטה (פירו') ברשו' הרבי'. פי' וכשהוא מוציא ממטה מעשר', כמוציא מרשו' הרבי' לרשות היחיד בתוך ד' אמות, [פי' דחורי האילן הוי כרה"י, וכאלו מוציא מרה"י לרה"י], אעפ"כ אסור דהא קא משתמש באילן, והוא אסור משום שבות. ומהדר תלמוד' ואמ' לעולם דנתכוון לשבות למטה וגו'. ולפי האי פירושא דקא פריש רבי' נסים ז"ל, ליכא לאקשויי ולימ' אמאי קאמ' למטה, כדאקשינן לעי'. אבל איכא לאקשויי קושיא אחריתי מיהא דאמרי' במסכ' שבת בפרק ראשון [ז' ע"ב] דחורי רשות הרבים לאו כרשו' הרבי' דאמו, כרבא. ואם כן היכי יכלינן לפרושי הכא ולימ' בנותן עירובו באילן למטה מעשר' שהוא כרשות הרבים הואיל ואויר רשו' הרבי' עד עשר', וכי העירוב דבילה שמנה היא שדבקה בפני האילן עד דנימא הכי. הילכ', פי' קמא טפי עדיף ומסתבר. ואמרי' בגמ' איתמ' נמי אמ' רב נחמן אמ' שמואל הכא באילן העומד ברשות הרבי' גבוה עשר' ורחב ד' ונתכוון לשבות למטה, ור' היא דאמ' כל שהו' משו' שבות וגו'. [רי"ף סי' ת"ר] פיס'. נתנו בבור וגו'. שאיל תלמוד' [ל"ד ע"א] אהאי בור, וקאמ' דקאי היכא, כדקא שאיל גבי אילן. וכבר פירשנו אותה במשנה.
<h2>דף לד:</h2>
[רי"ף סי' ת"ר] נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס. אומר רבי' האיי ז"ל קונדס הם הקנים המביאים אותם מהודו. ואומ' רבי' נסים ז"ל ששמע שהם קורין בלשון יוון לרומח קונדס. ומדקאמ' תנא דמתני' בזמן שהקנה או הקונדס תלוש מותר להניחו עליו, שמע מינה שאם הוא מחובר אסור, גזרה מדרבנן שמא יקטום. ואם תאמ', למה בריש' לא גזרינ' משום שבות דדבריהם, אלא קאמרי' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, וסיפא גזרינן. שמא ריש' ר' היא, דקסבר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, וסיפ' רבנן. דבר זה נתברר בגמ', ואמרי כולה ר' היא וסיפ' גזירה שמא יקטום. ואומ' רבי' נסים ז"ל, דטעמ' דלא שרי ר' קנה גבי קנה או קונדס כדשרי גבי אילן, משום דשני אילן מן קנה המחובר, דאילו אילן ליכא דכוותיה בתלוש ונעוץ ולא אתי לאיחלופי אילן מחובר [בדבר] תלוש וזהירי אינשי בכי הא מילתא ולא אתו למיקטם, ומשום הכי לא גזר רבי אלא קאמ' נתנו באילן הרי זה עירוב, אבל בקנה דכוותה בתלוש ונעוץ אתי לאיחלופי מחובר בתלוש וחיישינן דילמ' אתי למיקטם, ולפיכך גזר רבי וקאמ' נתנו בראש הקנה וגו' בזמן שהוא תלוש אין אבל אם אינו תלוש לא. ור"ש ז"ל אומ' לפי שהקנה רך הוא ביותר לא התיר ר' שבות דבין השמשות דנוח הוא ליקטם, אבל גבי אילן דקשה הוא ואינו נוח ליקטם, לא גזרו עליו בין השמשות.
נתנו במגדל וגו'. אוקימנ' בגמר' [ל"ה ע"א] בשהיה המנעול קשור בחבל, שהרי יכול הוא לחתכו בסכין [בין השמשות, דאפי' בשבת עצמה] אינו חייב על חתיכתו דמקלקל הוא וכל המקלקלין פטורי' [כדתניא במסכת ביצה [ל"א ע"ב] חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך], וכיון דשבות הוא בין השמשות לא גזרו. ונמצא הוא ועירובו בין השמשות במקום אחד הוא, ואי בעי בין השמשות הוה מצי למחתכיה ולפיק ליה. ר' אלעזר אומ' וגו'. פי' הואיל ואינו יכול לחתכו בידו אלא בסכין, אם [אינו] ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. דסביר' ליה לר' אליעז' כר' נחמיה [ל"ה ע"א] דסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמישו, ועיקר תשמישו של סכין לא לחתוך בה כלים אלא לחם ובשר ואוכלין. ורבנן סברי כל הכלים ניטלין לצורך תשמישן ושלא לצורך תשמישן. ומדקאמ' אבד המפתח, מכלל שהמנעול עצמו נפתח במפתח. וזו המתנא שאמרנו, יתכן שיהא מקום טבעת הברזל, שיכנס המנעול בטבעת של חוט. לפיכך אם יחתוך אותה הטבעת נפתח הדלת, אע"פ שהמנעול עצמו סגור.
<h2>דף לה.</h2>
[רי"ף סי' תר"א] מתני'. נתגלגל חוץ לתחום וגו'. כבר אמרי' לעי' [י"ז ע"ב] שדין תורה יש לו לאדם להלך ביום שבת מחוץ לחומת העיר שנים עשר מיל, והם ארבעה ועשרים אלף אמה כנגד מחנה ישראל. ואם יצא חוץ להם לוקה, משום דעובר אמאי דקאמ' רחמנ' [שמות ט"ז] אל יצא איש מקומו, ומקומו הוא כל המחנה. וחכמי' עשו סייג ותקנו שלא יצא אדם מחוצה לחומת העיר ששבת בה אלא אלפים אמה לכל רוח שירצה, ואם ירצה ביום שבת לילך כל הרוחות הרשות בידו. אבל תיקנו לו כשירצה לילך ברוח מן הרוחות של מדינה יתיר מאלפים אמה, כגון שירצה לילך לרוח מזרחית ארבעת אלפים אמה, נתנו לו רשות לילך בצד מזרח ארבעת אלפים אמה, ויפסיד האלפים שהיה לו להלך אותן בצד מערב. אבל צריך שיעשה מבעוד יום עירוב (בצד) [בסוף] אלפים, כדי שיראה כאילו הוא שבת במקום זה, ויש לו להלך ממנו אלפים אמה. ודוק' שיהא הילוכו בזה הצד לדבר מצוה שיעשנה, כדאמרן לעיל [ל"א ע"א]. לפיכך קאמ' תנא דמתני' שאם הניח אדם העירוב בסוף אלפים אמה ונתגלגל מבעוד יום חוץ לאלפים אמה, נמצא עירובו במקום שאינו יכול להגיע אליו ביום שבת בין השמשות דהוא עת קניית העירוב, שהרי נשאר בינו ובין המדינה יתיר מאלפים אמ' תחום שבת. ובגמ' מוקי' לה בנתגלגל חוץ לד' אמות, אבל אם יש בין מקום שהניחו בו ובין מקום שנתגלגל אליו שתי אמות או פחות, עירובו עירוב, משום שהמניח את עירובו במקום יש לו ד' אמות וכאילו העירוב באמצען. נפל עליו גל וגו'. אוקימנה בגמ' ואמרי' כגון שהיה גל שצריך אדם לפנותו ולחפור עליו במרא וחצינא, דדבר זה מלאכה היא ואינו יכול לעשותה בין השמשות, אבל אם יכול הוא להסיר הגל מעליו בידו ואינו מצטרך לקרדום לחפור בו עירובו עירוב, שדבר זה אע"פ שהוא אסור משום שבות לטלטולי אבנים ועפר, לא גזרו עליו בין השמשות, כדקאמרי' לעיל [ל"ב ע"ב]. תרומה וניטמאת. פי' אם היה העירוב תרומה טהורה דחזיא לאכילה ואירע לה טומאה מבעוד יום, הואיל ולא חזיא לאכילה בטל העירוב, דאילו רצה בין השמשות דהוא עת קניית העירוב לאכלה לא הוה מצי אכיל לה. אבל אם בין השמשות עדין טהורה ומשחשיכה נטמאה, עירובו עירוב. משום דקנה לו עירובו בין השמשות, ושבת הואיל והותרה בין השמשות הותרה לשאר יום שבת. ואם ספק ר' מאיר אומ' הרי זה חמר גמל. פיס' על הכל עונה. שאם אירע לנו בדבר ספק, דשמא נתגלגל או נפל עליו גל או נשרף מבעוד יום ואין עירובו עירוב, ואין לו להלך בצד מזרח שהניח בו העירוב אלא אלפים בלבד כשאר כל הרוחות, או שמא לא אירע דבר זה אלא משחשיכה אחר שקנה עירוב בין השמשות, ויש לו להלך בצד מזרח ארבעת אלפים אמה ומצד מערב אין לו להלך אמה אחת, כדפרשי' לעיל. קאמ' ר' מאיר אינו יכול להלך מצד מערב, שמא קנה לו עירובו שבצד מזרח והפסיד צד מערב בעירוב שעשה, וגם אינו יכול להלך בצד מזרח אלא אלפים בלבד, דשמא אירע לעירובו מה שאירע מבעוד יום ולא קנה עירוב ואין לו להלך מפתח מדינתו אלא אלפים בלבד. ועשה ספק זה דומיא דאדם המנהיג גמל וחמור, שהרי אינם נוחים להנהיג בבת אחת, דגמל הנהגתו מלפניו במשיכתו וחמור הנהגתו מאחוריו. לפיכך כשהוא מהלך לפניו למשוך הגמל, נמנע משום החמור שאינו נמשך, וכשהו' מנהיג החמור מאחריו נמנע מלהלך משום הגמל שאינו מהלך בהנהגה מאחריו. כך זה האיש אינו יכול להלך אותם קודם שיערב, שמא עירובו עירוב ונעתקו לצד מזרח, וגם אינו יכול להלך אותם בצד מזרח, דשמא אין עירובו עירוב ואין לו להלך בצד מזרח אלא אלפים. ואמרי' בגמ' [ל"ה ע"ב] דטעמייהו דר' מאיר ור' יהוד' דאמרי שספק העירוב מחמרינן ביה, משום דקסברי תחומין דאורית'. וחלק ר' יוסי ור' שמעון ואמרי ספק עירוב כשר. ואמרי' בגמ' [ל"ו ע"א] טעמא משום דסברי העמד עירוב על חזקתו. והואיל וחזקתו כשהניחו מבעוד יום לא היה עליו גל או לא נשרף או לא נתגלגל או לא נטמא, כמו כן נמי אמרינן דהכין הוה בין השמשות.
[רי"ף סי' תר"א] גמ'. אמ' רבא לא שאנו וגו', אבל אם נתגלגל בתוך ארבע אמות וגו'. פי' הואיל ונתכוון לצאת חוץ לעיר ולקנות שביתה בסוף אלפים אמה, יש לו ארבע אמות. דהואיל והנהו ד' אמות מובלעין בתחומיה הוה להו כתחומיה, דומיא דנותן עירובו בבית שבסוף התחום שדינו אפילו הוא אלף אמה מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה.
ואמרינן נמי בגמ' וצריכא למימר לן תנא במתני' כולהו. דאי אשמעי' נתגלגל ולא אשמעי' נפל עליו גל, הוה אמינ' דוק' אם נתגלגל חוץ לתחום הוא דאמרי' אין עירובו עירוב משום דלאו ברשות' קאי, כלומר אינו ברשות' שיכול להגיע אליו ולילך אצלו, אבל אם נפל עליו גל הואיל וברשותיה קאי ויכול לילך אצלו הייתי אומ' דעירובו עירוב, קמ"ל הואיל ואינו יכול ליטלו משום דבעי מרא וחצינא לחפור בו עליו אין עירובו עירוב. ואי אמ' נפל עליו גל ולא אמ' נתגלגל, הוה אמינ' טעמ' דאמרי רבנן אין עירובו עירוב משום דמיכסי ואינו נראה לעין, והעירוב אין עשייתו בתחום אלא כדי שלא יטעו בני אדם ויהלכו יותר מדאי ובחצר ובמבוי כדי שלא יטלטלו בכל מקומות של רבים, אבל אם נתגלגל דמיגלי, הואיל ובעת עשייתו הניחו במקום שאמרו לו חכמי', יספיק לו משום דאמרי' דזימנין דמהדר ליה זיקא לדוכתיה ועירובו עירוב, קמ"ל דאין עירובו עירוב. והאי דקאמ' תנא נשרף, לאו משום לאשמועי' דעת תנא קמא דסבר אין עירובו עירוב, דדבר זה פשוט הוא, אלא האי דקאמ' לה משום לאודוען דעתיה דר' יוסי ור' שמעון, דסברי דאע"ג דאין עירובו בעולם משום ספיקא לא מיתסר. ותנא נמי תרומה וניטמאת משום לאודוען כוחו דר' מאיר, דסבר דאע"ג דישנה בעולם ויש לומ' העמידה בין השמשות אחזקתה שהיתה בה קודם לכן וטהורה היתה, קמ"ל דלא אלא הואיל והדבר ספק אינו עירוב.
<h2>דף לו.</h2>
ואמרי' נמי בגמ' על משנת נפל עליו גל או נשרף. תנו רבנן כיצד ספק העירוב כשר, עירב בתרומ' ספק ניטמאת ספק לא ניטמאת זה הוא ספק העירוב כשר, אבל אם עירב בתרומה ספק מבעוד יום ניטמאת ספק משחשיכה אין זה ספק העירוב כשר. זו הגירסא שראיתי במקצת הספרים, ואינה גירסא מדוייקת. אבל הגירסא המדוייקת כך היא שנויה תנו רבנן כיצד אמ' ר' יוסי ספק העירוב כשר, עירב בתרומ' ספק מבעוד יום ניטמאת ספק משחשיכה זה הוא ספק העירוב כשר. פי' הואיל והיא סעודה הראויה לאכילה מבעוד יום. אבל אם עירב בתרומ' שהיא ספק ניטמאת ספק לא ניטמאת אין זה ספק עירוב כשר. פי' דהואיל ואינה סעודה הראויה לאכילה מבעוד יום, דהא בעת שמערב בה ספק היא. וזו היא גירסת רבי' נסים ז"ל ורבי' שלמה צרפתי ורבי' משה זק"ל. והכין נמי מוכח בגמ' מבעיא, דבעא מיניה שמואל מר' חייא, בשתי ככרות, אחת טמאה ואחת טהורה. וקא מהדר ליה ר' חייא ואמ' ליה בין לר' מאיר בין לר' יוסי בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכ'. וזה הוא נוסח הבעיא, בעא מיניה ר' שמואל וגו'. אם היו לפניו שתי ככרות אחת טהורה ואחת טמאה, פי', ואינו יודע איזו היא משתיהן הטהורה, ואמר עירובי בטהורה כל מקום שהיא, מהו. ומהדר ליה ואמ' אין עירובו עירוב, דבין לר' מאיר בין לר' (יהוד') [יוסי] משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. פי' וזו הסעודה אינה ראויה לאכילה. ואמרי' נמי התם בעא מיניה רבא מרב נחמן אמ' ככר זו היום חול ולמחר קודש וחזר ואמר עירובו בה, מהו. אמ' ליה קנה עירוב. פי' משום שבין השמשות עדין לא נתקדשה ודאי, ומספיק' לא נחתא לה קדושה, וראויה היתה מבעוד יום. ועוד שאל אותו, אם אמר ככר זו היום קודש ולמחר חול ואמר עירובי בה, מהוא. ואמ' ליה לא קנה עירוב. פי' משום שאינה ראויה עד שתחשך. דמספקא, דהינו בין השמשות, לא פקעא קדושת' מינה.
<h2>דף לו:</h2>
[רי"ף סי' תר"ב] מתני'. מתנה אדם על עירובו. פי' מניח אדם שני עירובין, אחד לסוף אלפים אמה למזרח ביתו, ואחד לסוף אלפים למערב ביתו. ואומר אם באו גוים למזרח וצריך אני לברוח מפניהם, יקנה לי עירובי של מערב ויהיו לי למערב ביתי ארבעת אלפים אמה. ואם באו גוים למערב וגו', הרי זה עירוב. ואע"ג דלא אתו עד למחר, אמרינן יש ברירה. [ואע"ג דמאיתמל לא בירר לאיזה רוח ילך, כיון שגמרה דעתו ביום השבת לילך לרוח מזרחית, קא סבר ר' יהודה דרוח מזרחית שנגמרה דעתו ביום השבת לילך, כאילו היא שהיתה בדעתו מאתמל והיום נתברר מה שהיה בדעתו, וכאילו בשע' שקנה עירוב בין השמשות באותה הרוח קנה עירובו]. לא באו לכאן ולכאן הרי אני כבני עירי. פי' ויש לי להלך אלפים אמה לכל רוח, ואיני צריך להשתכר כאן ולהפסיד כאן. וכן נמי מתנה ואומ' אם בא חכם למזרח וגו'. פי' חוץ לתחום עירי, ורוצה אני ללמוד תורה מפיו, עכשיו איני יודע לאי זה צד יבא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן על ידי עירוב. ר' יהודה אומ' אם באו לכאן ולכאן והיה אחד מהם רבו, ילך אצל רבו ולא אצל חכם. דקים ליה בגויה דבשעת קניית עירוב דעתיה למיקני אההוא דלצד רביה, ומיהו איהו הוא לא הוה ידע לאי זה מן הצדדין יבוא רבו, והשת' דידע להתם ניזיל. גמ'. ורבנן. פי' שהן תנא קמא דמתני', דסברי אע"פ שאחד מהן רבו ואחד חבירו למקום שירצה ילך, דזימנין דניחא ליה לאיניש בחבריה טפי מרביה.
<h2>דף לח.</h2>
[רי"ף סי' תר"ג] מתני'. ר' אליעזר אומ' וגו'. פי' קסב' ר' אליעזר כשחל יום טוב להיות ערב שבת... ויום טוב שלאחר שבת דלא איפשר בהכי, מוליכו בראשון וחוזר הוא שם בשני לראות אם קיים העירוב מחשיך עליו, ואם רוצה יאכלנו אחרי כן. וזה שהוא נוטלו [פי' ומוליכו] ביום השני, שהוא יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא שמערב ביום טוב עירובי תחומין. דקיימ' לן [ביצה ט"ז ע"ב] הילכת' כר' יוסי דסבר שיום טוב שחל להיות ערב שבת אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות. ואפי' מאן דפליג עליה לא פליג אלא בעירובי חצירות הוא דפליג, אבל בעירובי תחומין ליכ' מאן דפליג דאין מערבין. ומיפרשא במסכ' יום טוב בפרק שני, דמבחול קונה. וכן נמי בגמ' דבני מערבא [בסוגיין פ"ב ה"ז] גרסי', ברם הכא מבחול קונה שביתה לשני ימים. אלא אצרכתא היא דקא מצרכי רבנן להוליכו כדי להחשיך עליו במקום שביתה, דנקטי במילתא לחומרא. נאכל בראשון וגו'. פי' אם נאכל עירובו ביום ראשון שהוא יום טוב, ואינו מצוי כדי להוליכו ולהחשיך עליו ליל שבת, הרי הוא עירוב לראשון שהוא יום טוב ראשון, משום שכבר החשיך עליו בלילי יום טוב ראשון. ואינו עירוב לשני שהוא יום שבת, מפני שנאכל ולא היה מצוי כדי להוליכו בליל(י) שבת ולהחשיך עליו. אמ' להם ר' אליעזר לחכמי' אי אתם מודים וגו'. הואיל ואמרתם כי אם נאכל בראשון עירוב לראשון ואינו עירוב לשני, הרי אתם מודים לי שאינן קדושה אחת אלא שתי קדושות, דאי קדושה אחת היא הוה ליה כחד יומא אריכא ויקנה בין השמשות של ראשון לשניהם, וכיון דשתי קדושות הן יכול לערב נמי לשתי רוחות. ונתברר מן הברית' דרבנן מספקא להו בשבת ויום טוב אי חדא קדושה נינהו או שתי קדושות הן, ועבדי הכא לחומרא, דאין יכול לערב לשתי רוחות דילמ' חדא קדושה היא, ועבדי הכא לחומרא, שאם נאכל עירובו בראשון אין עירוב לשני דילמ' שתי קדושות הן, ואין יוצא עליו בשני אלא הרי הוא כבני עירו.
גמ'. הכין הוא לישנ' דגמ', לרבנן לרוח אחת מאי ניהי וגו'. פי' הואיל ור' אליעזר משתעי בשני [ימים] ואומ' שמערב ביום אחד לצד מזרח ובשני לצד מערב, ומהדרי ליה רבנן ואמרי או מערב לרוח אחת וגו', שמע מינה דהאי דקאמרי או מערב לרוח אחת אשני ימים קאמרי. לפיכך מקשי תלמודא ואמ', והואיל וקאמרי או מערב לרוח אחת לשני ימים, אמאי קא הדרי ואמרי או מערב לשני ימים, הלא פירושה שמערב לשני ימים לרוח אחת, ותרתי למה לי. ואם תאמר הכי קא אמרי ליה רבנן, או מערב לרוח אחד ליום אחד וגו', או מערב לשני ימים לרוח אחת, יום אחד מי איכא מאן דפליג ביה וסבר שמערב בו לשתי רוחות, עד דאיצטרכי רבנן למידכריה ולמימ' דאין מערבין בו אלא לרוח אחת, ואם כן מילתא יתירתא היא מכל צד. ומהדר תלמודא ואמ' דהאי לרוח אחת דקאמרינן אינה לשני ימים אלא ליום אחד. ואם תאמר פשיט', מהדרנא לך ואמינא דלשום קושיא קא מייתו לה רבנן לר' אליעזר, וקאמרי ליה אי אתה מודה לנו שאין מערבין ביום אחד לשתי רוחות, וכשם שאין מערבין ליום אחד לשתי רוחות כך אין מערבין לשני ימים. הכין הוא לישנא דבריתא דמיתי לה תלמודא, ואנן כבר פרישנא לה במתני'. תניא נמי הכי, כלומ' כמו שפירשנו המשנה. אמרו לו לר' אליע' אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד וגו', (אמרו לו) [אמר להם] אבל. פי' אמת, כמו אבל שרה אשתך וגו' ומתרגמי' בקושטא. ואמרי' נמי בגמ' תניא אמ' להם ר' אליעזר לחכמי' אי אתם מודים שאם עיר(ו)ב ברגליו וגו'. פי' לקמן [נ"א ע"ב] מתברר דעיקר עירובי תחומין ברגל, שילך אדם מבעוד יום וישב בסוף אלפים אמה ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה, וישב שם עד שיקדש היום ויחזור לביתו, כדי להקל על העני. אבל זה שאמרו שיערב אדם בפת או במאכל וישגרנו על ידי שליח ויקנה בו שביתה ואע"פ שלא יצא ממקומו, כדי להקל נמי על העשיר שלא יצטרך לצאת, ומשלהם נתנו להם חכמי'. ומקשה ר' אליעזר לחכמי' ואומר אין אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון. פי' מי שלא היה לו פת ורצה לערב ברגליו, אם עירב ברגליו בראשון, פי' אם יצא בערב יום טוב וישב שם עד שתחשך וקנה שביתה, צריך לערב ברגליו בשני. פי' צריך (שיבוא) [שיצא] ביום טוב [ראשון] וישב שם עד שתחשך, ואז יוכל לילך ביום טוב שני חוץ לתחום, דאינו יכול לצאת בשני על ידי קנייה ראשונה. [כמו] אם נאכל עירובו בראשון וגו'. פי' וכמו כן נמי אי אתם מודים שמי שעירב באוכל ונאכל עירובו בראשון וגו', במשנה פרישנא לה. תניא אמרו לו לר' אליעז' אי אתה מודה שאין מערבין וגו'. פי' אם לא עירב בין השמשות של ערב יום טוב והוצרך לצאת בשבת, אי אתה מודה שאין מערבין כתחלה מיום טוב לשבת. אלמ' קדושה אחת היא, והרי היא כיום אחד שאינו יכול לערב בחצי היום אם לא עירב בין השמשות. ומהדרי' ור' אליעזר וגו'. פי' האי דסבר רבי אליעזר שאין מערבין כתחלה מיום טוב לשבת, לאו משום דסבר שהם (שתי קדושות) [קדושה אחת] אלא משום הכנה. פי' שאם יערב מיום טוב לשב', נמצא יום טוב מכין לשבת, ואסור. דתניא והיה ביום הששי וגו'.
ואמ' בגמ' תנו רבנן עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני דברי ר'. [פי' דסבר שהם שתי קדושות.] ר' יהודה אומ' הרי זה חמר גמל. פי' מספק' ליה לר' יהודה אי שתי קדושות הן ואינו עירוב והרי הוא ככל אדם שיש לו להלך אלפים אמה לכל רוח, אי קדושה אחת היא וכבר עירב בראשון ויש לו להלך אלפים אמה, ולפיכך מחמיר. ופי' חמר גמל, כמי שמנהיג גמל וחמור אינו יכול להוליך הגמל מפני החמור ולא החמור מפני הגמל, כך אם נסתפק לו עירובי תחומין אינו יכול להלך אלפים אמה לכל רוח מפני העירוב שמא עירוב הוא, ואינו מהלך נמי על עירובו מפני שספק הוא ושמא אינו עירוב. רבן שמעון בן גמליאל ור' שמעון בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרין עירב ברגליו בראשו' אין מערב ברגליו בשני, נאכל עירוב בראשון יוצא עליו בשני. ואמרי' בתר הכי אמ' רב הלכה כד' זקנים וגו'. ושילינן מאן נינהו ד' זקנים. ומהדרי' רבן שמעון בן גמליאל [ור'] ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר בר' שמעון ור' אליעזר. והוא ר' אליעזר בן שמוע, דכל ר' אליעזר האמור בתלמוד סתם והוא תנא, הוא ר' אליעזר בן שמוע. ומקשינן על רב בגמ' ואמרי' והא רבן שמעון בן גמליאל ור' שמעון איפכא שמעינן להו. דהא קאמרי אין מערב ברגליו ואם נאכל יוצא עליו, אלמ' קסברי קדושה אחת הן. ומפרקי' ואמרינן רב הכי קתני לברית', תנו רבנן עירב ברגליו וגו' דברי ר', וכן רבן שמעון בן גמליאל ור' שמעון אומרי' עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, נאכל עירוב בראשון אין יוצא עליו בשני. נמצא כי האי תירוצא, רבן שמעון ור' שמעון כר' אליעזר. ולפיכך קאמ' הלכה כד' זקינים. ומקשי' נמי בגמ' ואמרי' ולמה לא אמ' כח[משה] זקינים, שהרי ר' נמי סבר כר' אליעזר. ומפרקי' דרב מקובל מרבו בפי' זו הברית' שר' היה שונה זו המשנה על דעת אחרים ולא סבר לה אלא כרבנן דאמרי קדושה אחת הן. ולפיכך קאמ' ד' זקינים ולא אמ' חמשה.
<h2>דף לח:</h2>
[רי"ף סי' תר"ג] ואלא הא דתנן ר' אליעזר אומ' יום טוב הסמוך וגו', הא קא מכין וגו'. פי' האי גברא דאנח שני עירובין הראשון למזרח והשני למערב, אליב' דר' אליעזר, כיון דביום ראשון שהוא ערב שבת אסור לצאת לרוח מערבית ולמחר בשבת הותר באותה הרוח. ואי ק' סבר דאין הכנה, היאך יהא מותר באותה הרוח שהיה אתמול ביום טוב אסור לצאת אליה. ופרקי' מי סברת וגו'. פי' מי סברת כי הא דתנן ר' אליעז' אומ' וגו' שהוא עושה עירובו למזרח בסוף אלפי' אמה שאין לו לצאת לרוח מערבית כלל, כדי שתקשה לו היאך יהא מותר בשבת בדבר שהיה אסור עליו אתמול ביום טוב. לאו הכין היא מילתא, אלא משנתנו כך היא שנוייה במי שעשה שני עירובין אחד ליום טוב הראשון למזרח בסוף אלף אמה, שהרי עדיין יש לו אלף אמה במערב ומותר הוא ביום טוב (שהרי) [שהוא] ערב שבת להלך גם לרוח מערבית אלף אמה, וכשעושה עירובו השני למערב בסוף אלף אמה ויוצא אל מקום עירובו בשבת, הרי לא הותר לו בשבת אלא דבר שהיה מותר לו אתמול בערב שבת. אבל אם יערב בסוף אלפים אמה למזרח ובסוף אלפים למערב, שכבר נאסר מערב שבת שהוא יום טוב ברוח מערבית, אין לו רשות להלך בשבת במקום שהיה אסור להלך בו אליו אתמול ביום טוב, משום שאין יום טוב מכין לשבת, כדקאמינ'. זה הוא פי' הלכה זו לרבי' נסים ז"ל, והיא גירסת רבינו יצחק ורוב הספרים. ואומ' הר"מ זק"ל כי זו הגירסא ופי' שראה עליה למפרשי' לא סליק אליב' דהילכת'. והפי' שפירשו בה אין ר[אוי] לשומעו וכל שכן לכתבו. והגירסא שלו במקום הא קא מכין מיום טוב לשבת, הא בעינא סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. והאי דלא קא גרס הר"מ ורבי' שלמ' ז"ל הא קא מכין מיום טוב לשבת, משום דלא שייך למימ' הא קא מכין, דתוקף הקושיא הוא שאינו יכול להגיע לעירובו, ואי לא יכיל לאמטויי ליה היכי קא מכין עד דמקש' ואומ' הא קא מכין. אבל אם נימ' הא בעינ' סעודה הראוייה, הולך הדבר. דהואיל ואינו יכול להגיע לעירוב מבעוד יום דאינו יכול לילך לאותו הצד עד שתחשך, נמצא שאינה סעודה ראויה לו מבעוד יום משום שהוא במקו' אחד ועירובו במקו' אחד. דהאי דאסרי' שיהא הוא במקו' [א'] ועירו' במקו' אחר, משום שאינה סעודה ראוייה לו. ולפי סוגיית ההלכה נמי אינה הולכת ההלכה בגמ' למישור אלא אי גריסנא הא בעינ' סעוד' וגו'. משום דבגמ' מקשי' קושיא לעי' מקושיא זו ואמרי' ואלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו וגו' והא קא מכין מיום טוב לשבת. פי' דהואיל וצריך עוד לצאת ביום טוב ולישב עד שתחשך, נמצא שהכין מיום טוב לשבת עד שילך למחר. ומתרצי' ואמרי' מי סברת תחלת היום קונה עירוב, סוף היום קונה עירוב. פי' מי סברת תחלת בין השמשות קונה עירוב, סוף בין השמשות הוא שקונה עירוב, והוא הכנסת שבת. דהכנסת שבת וקניית עירוב באין כאחד, ושבת היא שהכינה לעצמה ולא יום טוב, ולעולם אימ' לך דר' אליעז' סבר אין יום טוב מכין לשבת. הדר אקשי' ואמרי' אלא מעתה יערבו בלגין, אלמ' תנן ואם עירב בו אינו עירוב. פי' אמרי' במסכת טבול יום בפר' ד' [מ"ד], לגין שהיה טמא והטבילו ועדין לא העריב שמשו, דכל זמן שלא העריב שמשו נקרא טבול יום עד שתעריב שמשו ותגמור טהרתו, ואם יניחו בו תרומה והוא טבול יום נפסלה. לפיכך מקשה לו, אמאי אמרי' אם ימלא הלוי הלגין מחבית שיש בה מעשר ראשון שלא הופרש ממנה תרומת מעשר אין מערבין בו, הרי יכול לומ' לכשתחשך יהא זה הלגין תרומת מעשר על החבית, והואיל וכשתחשך יטהר הלגין הרי תרומה שבו תרומה טהורה וראוייה לערב בה, ולדעתך דקא אמרת סוף היום קונה עירוב, הרי קניית העירוב וטהרת הכלי באין כאחד ותרומה שבו תרומה כשרה וראוייה לעירוב. ומדקאמ' אין מערבין, שמע מינה שתחלת היום קונה עירוב, ואותו העת שצריך לקנות בו העירוב עדיין לא טהר הכלי, ואינו יכול לומ' שיהא מה שיש בו תרומה על החבית דהואיל ואינו טהור תרומה שבו פסולה ואינה ראויה לאכילה (לאכילה), ומשום הכי אין מערבין בו, וקשיא לך דקאמרת סוף היום קונה עירוב. ומתרץ ואמ' בעינא סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. פי' לעולם סוף היום קונה עירוב, והאי דקאמ' אין מערבין, משום דבעינ' שיהיה הדבר שמערבין בו ראוי הוא לאוכלו מבעוד יום, וזה הלגין אינו ראוי לאכילה עד שתחשך, כדפרשי' [פי' ל... שהוא]. והואיל ואינה סעודה הראויה מבעוד יום, לפיכך קאמ' אין מערבין בו. הדר אקשי ליה קא תרצת לי ואמרת כי סעודה שאינה ראויה מבעוד יום אינה קונה עירוב, אלא הא דתנן ר' אליעזר אומ' יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה וגו' הא בעינ' סעוד' הראויה מבעוד יום וליכא. ומתרץ מי סברת דמנח ליה בסוף אלפים אמה לכאן ובסוף אלפים אמה לכאן, לא וגו'. הרי נתברר לך דגירסא דרבנו משה גירסא דייק' אליב' דהילכת'. תוב אקשי' ואמרי' ואלא הא דאמ' רב יהוד' וגו', כדפרשינ' לעי'. ומפריק מי סברת דאזיל ואמ' מידי וגו'. פי' לעולם אית ליה הכנה, אלא מיהו האי דקא מערב ברגליו או בפת בשני, לא שאמר יקנה לי עירובי שביתה למחר דאישתכח דמכין (דאמריתו) [באמירתו] כך מיום טוב לשבת, אלא שילך לשם וישתוק ולא יאמר כלום. דכיון דאי בעי מצי אמ' וגו'. ואע"ג דתניא לא יהלך אדם וגומ' לידע מה היא צריכה אחר שבת, [כיוצא בו] [גמ' ל"ט ע"א] לא יטייל אדם, בשבת וביום טוב סמוך לחשיכה עד פתח המדינה, כדי להתקרב למרחץ להיות מזומן ליכנס לה כשתחשך מיד. דאע"ג דהילוך גרידא קא עביד ולא אמ' מידי, אסור משום דמוכחא מילת'. דאמרי אינשי מאי בעי בשדהו אם לא לידע מה היא צריכא, ורחמ' אמ' [ישעיה נ"ח] ממצוא חפצך וכו', וכן נמי בפתח המדינה. אבל חוץ לעיר עד התחום לא מוכחא מילתא דלעירובו לצורך מחר קא אזיל ולא מסקי אינשי אדעתייהו. אלא אי צורבא מרבנ' הוא אמרי אינשי שמעתיה משכתיה שמהרהר בה בלבו, ושוגה הוא בהילוכו ואין דעתו בזו השעה עליו. ואי עם הארץ הוא אמרין שמא חמורו אבד לו ויצא לחפש אחריו. דאפי' הוא יום שבת, מותר לו להשיבו מתוך התחום. אבל מידי דאסיר ליה למעבד בשבת, אסיר ליה לזמוני נפשיה לההוא מידי.
<h2>דף לט.</h2>
[רי"ף סי' תר"ג] גופה, אמ' רב יהוד' עירב ברגליו בראשון. פירו' (בעירוב) [בערב] יום טוב הלך ברגליו וקנה שם שביתה. מערב ברגליו בשני. פי' שצריך שיחזור וילך ביום טוב ראשון ויעמוד באותו מקום ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה כדי שילך למחר. עירב בפת בראשון מערב בפת בשני. הכין פירושה כדקאמ' שמואל, אם עירב בפת בראשון ורצה לערב בפת בשני, צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון. עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשני. פי' אם עירב בפת בראשון דהינו בערב יום טוב כדפרשי', ורצה לערב ברגליו בשני ולא רצה לסמוך על אותה הפת שעירב בה בערב יום טוב, הרשות בידו ועירובו עירוב. דהואיל ועיקר עירובי תחומין ברגל הוא, נמצא כשעירב בפת בראשון תחת רגל עירב בה, ולפיכ' קאמרי' אם ירצה לערב בשני ברגל שהוא עיקר העירוב מערב. אבל אם עירב ברגליו בראשון, דהינו עיקר עירובי תחומין, אינו יכול לערב בשני בפת, לפי שאין מערבין כתחלה וגו'. פי' דהואיל ועיקר עירובי תחומין ברגל ועירב בראשון ברגל, אינו יכול לחזור (ולרוע) [ולגרע] כח העירוב מן הראשון ולעשות פת במקומו ביום שני. ורבי' שלמה ז"ל אומ' לפי שאין מערבין כתחלה בפת בשני, מיום טוב לשבת דהויה הכנה, דבעי למיקרי וקרי ליה השת' שם עירוב. והר' רבי' משה ז"ל אומ', כדי שלא יקנה מקום לעירוב כתחלה בשבת או יום טוב, אלא אם כן קנה מערב יום טוב מקום לעירובו בפת הוא שיכול לחזור ולערב בפת פעם שנייה לחיזוק. עירב בפת בראשון מערב בפת בשני וגו'. אמ' שמואל ובאותה הפת. פי' אותה הפת שקרא לה שם מאיתמל, והשת' אינו מחדש בה דבר אלא קא סמיך עליה ושתיק. אבל בפת אחרת דבעי למיקרי עלה השת' שם עירוב, לא. לפיכך אם אבדה, בטל עירובו ואינו יכול לערב בשני אפי' ברגליו.
[רי"ף סי' תר"ג] מתני'. ר' יהוד' אומ' וגו'. פי' בזמן שהיו ישראל קובעים חדשים על פי הראייה, והיה אדם ירא שמא יבואו עדים ביום [ל'] לאלול ויעידו שראו החדש בליל שלשים דנמצא ראש שנה יום שלשים, או שמא לא ראו העדים הלבנה בליל ל' וראש השנה הוא יום אחד ושלשים, והוא רוצה לילך ביום ל' מצד מזרח וביום אחד ושלשים לצד מערב, לפיכך עושה ביום טוב שני עירובין ואומ' עירובי בראשון וגו', ולא הודו חכמי'. פירוש משום דקסברי קדושה אחת הן. [רי"ף סי' תר"ד] גמ'. מאן חכמים וגו'. כלומ' דהאי דקאמרינן הכא במתני' ולא הודו לו חכמי', אינם חכמי' דפליגי [לעיל ל"ח ע"א] עם ר' אליעזר ביום טוב הסמוך לשבת, אלא ר' יוסי היא, ושנאה ר' בלשון חכמי' משום דהילכת' כוותיה בשני ימים טובים של ראש השנה. וטעמיה דר' יוסי משום דסביר' לן ביום שלשים לאלול שאם באו עדים מן המנחה ולמעל' נוהגין אותו היום קדש ולמחר קודש, כמו שנתברר דבר זה במסכ' ראש השנה בפרק רביעי [ל' ע"ב] דאמרינן התם בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום כולו. פי' ביום ל' לאלול בכל עת שיבוא העדים ויעידו שראו הלבנה בליל ל', מקדשין אותו היום ועושין אותו יום טוב ומקריבין בו קרבן מוסף. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא. פי' עד שהגיע בין הערבים שהוא זמן הקרבת תמיד של בין הערבים. ונתקלקלו הלויים בשיר. פי' אירע להם שיבוש ולא ידעו מה יעשו, אם יעשו עולה של בין הערבים [פי' תמיד של חול], שמא יבואו העדים שראו הלבנה בליל שלשים ונמצא שיום שלשים יום טוב וחייבין להקריב בו קרבן מוסף [פי' של ר"ה]. ואי איפשר שיקריבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים, משום שקבלה היא בידם שאין מקריבין קרבן אחר שמקריבין תמיד של בין הערבים, וסמכי ליה להאי קרא דכת' [ויקרא ז'] גבי תמיר של שחר וערך עליה העולה, ודרשי' מדהוה ליה למימר וערך העולה והקטיר חלבי השלמים ואנא הוה ידענא דעל המערכה עונה, ולא קאמ' הכי אלא קאמ' עליה, שמע מינה לדרשא אתא למדרש מיניה עליה דהינו על התמיד של שחר יש לך רשות להקריב ולא אחר תמיד של בין הערבים. ולפי שנתקלקלו הלויים באותו היום בשיר, תיקנו ב"ד שלא יהוא מקבלין עדות החדש אלא עד המנחה. פי' כדי שיהא שהות ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערבים ונסכיהם. ואם הגיע מנחה ולא באו, מקריבין תמיד של בין הערבים. ואם יבואו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו היום קדש ולמחר קודש, ואין מקריבין קרבן מוסף אלא למחר ואין מקדשין אותו אחר מנחה. ואם תאמר היאך [יכול ל[היות] זה ש.. שהעד...] שיהוא עדים ראו החדש [פי' בליל ל'], ונתאמת לבית דין שהיום יום טוב, וידחו אותו למחר. תשובת דבר זה, דקבלה היא בידם שאין החדש מתקדש ביום שלשים עד שיקדשו אותו בית דין ויאמרו מקודש. וסמכי' ליה להאי קרא דכת' [ויקרא כ"ג] אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם, קרי ביה אתם בפתח תחת האל"ף והתא"ו, שמע מינה שאם יקדשו אותו בית דין ביום שלשים אז יהיה מקודש ויהיה מועדי, ואם לא אינו מועדי. לפיכך קאמ' ר' יוסי לרבנן אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעל' שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קדש, וחשבינן לשני ימים כיומא חדא. והואיל וחשבינן ליה כיומא חדא, אנן נמי דמרחקין מבית דין מספק' לן דילמ' לא באו עדים אלא מן המנחה ולמעלה, ותרוייהו קודש. וכמו שאין מערבין ביום אחד לשתי רוחות, כך אין מערבין באלו השני ימים לשתי רוחות. [ל"ט ע"ב] ואמרי' בגמ' דקא מהדרי ליה רבנן ואמרי התם כי הכי דלא לזלזלו ביה. פי' התם נמי גבי ראש שנה, כיון דנדחה יום טוב ליום המחרת הוי ראשון דהינו יום שלשים חול, וליכ' קודש אלא חד יומא דהינו יום שלשים ואחד, והאי דתקון רבנ' לגמור אותו היום בקדושה, כי היכי דלא ליזלזלו ביה ביום ל'. דאי שרית ליה לעשות בו בשאר היום מלאכה דהינו מן המנחה ולמעלה משום דדחינן ליה למחר, אתי למיעבד ביה נמי ביום ל' קודם המנחה, ושמא יבואו עדים קודם [המנחה ויהיה אותו] היום קודש, ונמצאו שעשו מלאכה ביום טוב. ולעולם אימ' לך דהאי דעושין בגולה ב' ימים בראש שנה הוא כשאר ספק של שאר ימים טובים, ולעול' שתי קדושות הן. ואמרי' נמי בראש שנה בתשלום המשנה [ל' ע"ב] דכשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהוא מקבלין העדות כל היום כולו. ואפי' באו סמוך לשקיעת החמה ביום ל' מקדשין יום ל' בלבד, הואיל ואין לנו קרבן. אישתכח השתא דרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר [לעיל ל"ח ע"א] קסברי דיום טוב ושבת קדושה אחת הן, לפי ששניהן אסורין בעשיית מלאכה מן התורה, ולפיכך קאסרי רבנן לערב לשתי רוחות. אבל בשני ימים טובים אפילו הן שני ימים טובים של ראש שנה, דחד מינייהו ספק דלא ידעינ' אם עיברו ב"ד החדש או לא, מערבין בשני ימים לשתי רוחות. ור' יוסי פליג עלייהו. והילכת' כוותיה דר' יוסי בשני ימים טובים של ראש השנה שהם קדושה אחת. וכיומא אריכא דאמי, הואיל ואפי' בארץ ישראל עושין אותו מקצת השנים שני ימים.
[רי"ף סי' תר"ה] מתני'. ועוד אמ' ר' יהודה מתנה אדם וגו'. מתנה, כדמפרש בבריתא [ל"ט ע"ב] ואומ' כיצד מתנה, היו לפניו שתי כלכלות של טבל. פי' תבואה שלא הוציאו ממנה תרומה, ושכח שיתקננה ויוציא ממנה תרומה. אמ' ר' יהודה שמותר לו ביום ל' מאלול שהוא ספק יום טוב ספק אינו יום טוב, שיאמר אם היום חול תהא זו תרומה על זו. כלומ' כל מה שחייבת בו זו הכלכלה מתרומה יהא מופרש עליה מזו הכלכלה האחרת. ואם היום קודש אין בדברי כלום. כלומ' לא עשיתי מעשה בידים אלא דיבור בעלמא הוא, והרי הוא מבוטל. משום שאסור להגביה תרומה ומעשרות בין ביום טוב בין בשבת, שהוא דומה למקדיש והמקדיש דומה למוכר ומוכר אסור גזרה שמא יכתוב. או גזרה מפני שהוא מת[ק]נה, והוא דומה למתקן כלי שאיסורו משום מכה בפטיש. וקורא על (הקלקלה) [הכלכלה] שם, ומניחה למחר. פי' ואינו אוכלה. וחוזר ביום שני שהוא יום ל' ואחד ואומ' כך, ואוכלה בשני. וכן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש שנה, תיאכל בשני. ולא הודו לו חכמי'. פי' ר' יוסי כדפרשי' לעי'. ואמרי' בגמ' [ל"ט ע"ב] וצריכה. פירו' אע"ג דמקמית' שמעי' לר' יהודה דסבר שני ימים טובים של ראש שנה שתי קדושות הן, איצטריך עוד לאשמועי' בכלכלה וביצה. דאי תנא ראש שנה שהוא ירא שמא תתעבר שמערב אדם שני עירובין, הוה אמינ' התם הוא דקאמ' ר' יהוד' הכי משו' דלא קא מתקן מידי. [פי' לא מאני מתקן]. אבל בכלכלה דמיחזי כמאן דמתקן טיבלה אימ' מודה להו לרבנן, שאינו מתנה עליה ואוכלה בשני. קמ"ל דאפי' בהא קאמ' ר' יהוד' שמותר לו להתנות עליה ואוכלה בשני. ואי אשמעי' כלכלה לא הוה גמרי' מינה ביצה, משו' דהוה אמינ' כלכלה הוא דשרי ר' יהודה משו' דליכ' למיגזר בהו משו' פירות הנושרים ומשו' משקין שזבו. פי' פירות הנושרין, הם פירות (הן פירות) דנשרי מן (הידקל) [הדקל], דאסרי להו רבנן גזרה שמ' יעלה ויתלוש. וכן נמי משקה הזב בשבת מזתים וענבים אסרי להו גזירה שמא יסחוט. אבל ביצה שנולדה ביום טוב, דאיכא למיגזר בה משו' פירות הנושרין או משקין שזבו, שהרי היא כמו פירות הנושרין, הייתי אומ' שלא תיאכל בשני. לפיכ' איצטריך למימר לן שתיאכל בשני ולא דמיא לפירות הנושרים אלא לאוכל שנפרד מאוכל, שמותר לאוכלו.
<h2>דף לט:</h2>
[רי"ף סי' תר"ו] ההוא בר טביא. פי' צבי קטן. דאתא לבי ריש גלותא, דאיתצוד ביום טוב ראשון של גליות. כלומ' באחד מימים טובים שאינן ראש השנה. וקרי להו הכי משו' שהיו עושין אותן בגולה שני ימים, אבל בארץ ישראל אין עושין אותן [פי' לעולם] אלא יום אחד, מה שאין כן בראש שנה, שהיו עושין אותו אפי' בארץ ישראל שני ימים אם לא באו עדים אלא מן המנחה ולמעלה, כדאמרן לעיל. לפיכ' כל מקום שנאמר בו של גליות, משמעותו שאינו יום טוב של ראש שנה. והאי דקאמ' הכא דאיתציד, כלומ' איתציד על ידי גוי והביא אותו מנחה לראש הגולה, ושחטו אותו ביום טוב שני. והיו אצלו רב נחמן ורב חסדא ואכלו ממנו ביום טוב שני ממה נפשך, דאי איתמל חול הרי מותר אפי' לנו לצוד אותו, ואי איתמל קודש הרי המתינו בכדי שיעשה. רב ששת לא אכל, דקסבר כר' יוסי דפליג עם החכמי' בשני ימים טובים וקאמ' שהם קדושה אחת, בין בשני ימים טובים של ראש שנה בין בשני ימים טובים של גליות. וכשראה רב נחמן ורב חסדא אכלו, חזר ונסתפק בדבר ושאל לרבה בר שמואל וגו'. והינו דקאמ' הכא אי משכחת להו, פי' לרב נחמן ולרב חיסדא, לא תימ' להו הא מילת', דמכספי לי על דלא אכלית מיניה, אלא תנח הדברים מסותרים עד שאחזור אני מדעתי.
<h2>דף מ.</h2>
[רי"ף סי' תר"ו] ההוא ליפתא וגו'. חזא דקא מפשי ואתו, אמ' הני ודאי אדעתא דישראל נמי מפשי ומיתו, ואסר להו. הנהו בני גיננא. פי' ר"ש ואמ' קושרי כלות חתנים ונותנין שם הדס.
[ל"ט ע"א, רי"ף סי' תר"ז] מתני'. העובר וגו'. השמיענו ר' דוסא שני דברים, האחד שמתנה והשני שזוכר ראש חדש בתפילה. ולא הודו לו חכמי' בשניהם. [רי"ף שם] אמ' רבה וגו'. כיון דחלוקין במוספין מדכרינן. פי' שמקריבין מוספי ראש חדש ומוספי ראש השנה, דכתי' [במדבר כ"ט] מלבד עולת החודש וגו', אמרי' נמי בתפילה את יום ראש החודש הזה את יום הזכרון הזה. או דילמ' אומ' זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן. פי' אומ' את יום הזכרון הזה, דרחמנ' קרייה זכרון, דכתי' [ויקרא כ"ג] זכרון תרועה. ואמרי' בגמ' שאמ' רבה כי השיב להם רב הונא ואמ' להם תניתוה ר' דוסא אומ' העובר וגומ', מאי לאו להזכיר. ומהדרי ליה לא להתנות. פי' האי דלא הודו לו על שניהם הוא, ופשוט מינה דסביר' להו לרבנן דלא מדכר. ומהדר לא להתנות. פי' לעולם אימ' לך לא תיפשוט, והאי דלא הודו לו אינה על שניהם אלא על אחת מהן, שלא יתנה ויאמר אם היום אם למחר. [מ' ע"ב, רי"ף שם] ואסיקנא, אמ' רב חסדא אומר זכרון אחד וגו'.
<h2>דף מ:</h2>
[רי"ף סי' תר"ח] אמ' רב כהנא וגו' מהוא לומ' זמן, פי' לברך שהחיינו, בראש שנה וביום כיפור. כיון דמשנה לשנה אתי הרי הן כזמן חדש ומדכרינן, או דילמ' וגו'. [רי"ף סי' תר"ט] אקרא חדתא. פי' כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה. אמ' ליה רשות לא קא מיבעיא לי. פי' כי אינו חייב לחזר אחריה עד שיראה אותה כדי לברך עליה. כי קא מיבעיא לי חובה. והוא שאם הוא חייב לומ' זמן בראש שנה וביום הכיפורים או לא. והילכת' וגו'. תלמודא קאמ' לה. [אומ' רבינו ז"ל שכל הדברים האלו שאמרנו כשהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על הראייה והיו בני הגליות עושין שני ימים טובים כדי להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בני ארץ ישראל. אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, [הלכך] אינו מתנה (ומתנה) לא עירוב תבשילין ולא עירוב חצרות ולא שיתופי מבואות ואינו מעשר הטבל על תנאי, אלא הכל מערב יום טוב בלבד.]
<h2>דף מא:</h2>
[רי"ף סי' תר"י] מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה. פי' חוץ לתחום. ופי' רוח רעה, שנטרפה דעתו עליו מחולי. לפיכ' אם אחר שהניחוהו גוים או שנשתפה מצא עצמו חוץ לתחום, אע"פ שהו' אנוס ביציאתו, אין לו לצאת מד' אמות שהוא עומד בה אפי' אמה אחת. ואם החזירוהו גוים לתוך התחום, וכן נמי אם ביעתתו רוח רעה ושכח השבת וחזר לתוך התחום, כאילו לא יצא, והרי כל העיר לו כארבע אמות כאשר היה בתחלה, וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, מפני שהיה אנוס ביציאתו ובחזרתו. הוליכוהו לעיר אחרת. פי' והרי היא מוקפת מחיצות. או שנתנוהו בדיר או בסהר. פי' שהן מוקפין חומה. רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אומ' מהלך את כולן, אע"פ שהקיפן הקף גדול, הואיל ומוקפת מחיצות הרי העיר כד' אמות. דלא אמרי' במי שיצא חוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות, [אלא] דוק' כשהניחוהו במדבר או בבקעה, אבל אם הניחוהו בדיר או בסהר מהלך את כולה וגו'. וחלק עליהם ר' יהושע ור' עקיבא ואמרו אין לו אלא ד' אמות, ודינו כדין מי שהניחוהו במדבר או בבקעה, דגזרי דיר וסהר שיש להן מחיצות אטו בקעה שאין לה מחיצות. מעשה שבאו מפרנדיסון. פי' שם מקום. והפליגה ספינתן בים. פי' ספינה המהלכת בים קרי לה הפלגה. ויש בה שני פירו'. הפירוש האחד, מפני שהיא יוצאה משפת הנהר שהיתה עומדת בו, ומתרחקת ממנו ונכנסת לאמצע הים במים עמוקים. ולפי שהיא מפלגת מן היבשה, דהינו שפת הנהר, לים, קרי לה הפלגה. והפי' השני, מפני שהספינה כשהיא מהלכת בים היא חולקת המים בעת הילוכה, לפיכך קארי להילוכה בים הפלגה. ובין לפירוש הראשון בין לפירוש השני, האי דקאמ' הכא והפליגה ספינתן בים, כלומ' היתה הספינה מהלכת בים ביום שבת. ונתברר בגמ' [מ"ג ע"א] דרבן גמליאל וחביריו ור' יהושע וחבירו כולהו מודו דהמפרש בים הגדול, אע"פ שהוא חוץ לתחום ששבת בו מערב שבת, מהלך את כל הספינה ומטלטל בתוכה. אבל ר' עקיב' ור' יהושע סברי דלא שרינן ליה להלך כל הספינה ולטלטל בתוכה אלא כשהיא מהלכת, אבל כשהיא עומדת אין לו לזוז מד' אמות שלו, משום דנעשית הספינה כשעמדה כמו דיר וסהר, וכמו שאנו סוברים בדיר וסהר שהניחו אותו בהן שאין לו בהן אלא ד' אמות, כמו כן נמי ספינה שעמדה בו אין לו להלך בה אלא בד' אמות. ודייקינ' להא מילת' בגמ' מדקתני גבי ספינה דיר וסהר, שמע מינה דספינה דחלקו בה היא דומיא דדיר וסהר דקביעי. ותו מדקתני גבי רבי עקיב' ור' יהושע שרצו ל[ה]חמיר על עצמן, שמע מינה שגם הם סוברים שמותר להם להלך בספינה בעת שהיתה מהלכת, ורבן גמליאל הלך בה כשהיא מהלכת, [והחמירו הם על עצמן שלא להלך בה אפי' כשהיא מהלכת, דדילמ' עמדה פתאום ולא ידעו בה, ובשעת עמידתה קנו להם ד' אמות שלהם ואסור להם להלך את כולה, ולפיכ' החמירו על עצמן].
[רי"ף סי' תר"י] גמ'. אמ' רב נחמן אמ' שמואל, יצא לדעתו. פי' אם יצא מעצמו חוץ לתחום ולא היה אנוס ביציאתו, אע"פ שהחזירוהו גוים לתוך התחום אין לו אלא ד' אמות. דלא אמרי' במתני' החזירוהו כאילו לא יצא ולא קנסינן ליה אלא משום שהיה אנוס ביציאתו ובחזרתו, אבל אם אינו אנוס ביציאתו אע"פ שהוא אנוס בחזרתו קנסינן ליה. ודבר זה דומה בממונא לתחילתו בפשיעה וסופו באונס שהוא חייב. וכל שכן אם יצא מעצמו וחזר ונכנס מעצמו, דלא הוי אנוס לא ביציאתו ולא בחזרתו, שאין לו בתוך התחום אלא ד' אמות. בעו מיניה מרבה הוצרך לנקביו מהו. פי' זה שהוציאוהו גוים או שנבעת ויצא, הואיל ואין לו בבקעה אלא ד' אמות, אם הוצרך לנקביו ויעשה צרכיו בתוך ד' אמות שלו אינו יכול לישב שם מפני הריח ואיכא זילזולא במילת' להפנות במקום שיושב, מה תקנתו. אמ' ליה גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. פי' לאו דלא תסור מכל הדבר וגו'. הכי נתברר בפ' מי שמתו מוטל לפניו. דאמרי' התם [ברכות י"ט ע"ב] ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תע' שבתורה, ותרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור, ואחיכו עליה ואמרי לאו דלא תסור דאורית' הוא, ואמ' להו רב (דהו') [כהנא] גברא רבה אמ' מילת' לא תחיכו עלה, לאו דלא תסור דאורית' הוא, וכל מילי דרבנן אסמכונהו רבנן על לאו דלא תסור, והכא משום כבודו לא גזרו. ובמנחות נמי בסוף הקומץ את המנחה [ל"ז ע"ב] אמרינן, רבינא הוה שקיל ואזיל אחוריה דמר בר רב אשי וגו', אמ' ליה והא תניא גדול כבוד הבריות וגו', אמ' ליה הא תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור. הכא נמי הא אלפים אמה דתחום שבת מדרבנן היא והיוצא חוצה לה לא עבר אלא אלאו דלא תסור, ולפיכך יש לו רשות לצאת חוץ לד' אמות, ונפנה בריחוק מקום משום כבודו. אמרי נהרדעי ואם פקח הוא. פי' האי דיצא שלא לדעת, שנצרך לנקביו ויהבו ליה רבנן למיפק חוץ לארבע אמות, אם פקח הוא יתכוון לצאת ולהפנות לצד העיר. וכיון שהותר לצאת מד' אמות שלו וחזר לצד העיר להפנות שם, הרי נכנס בתוך תחום העיר ברשות ולא באיסור, ויש לו גם להכנס לעיר ולחזור למקומו שהרי בהיתר חזר לתוך התחום. אבל אם אינו פקח אלא יצא חוץ לתחום והרחיק מן התחום ונפנה, יש לו לחזור לתוך ד' אמות שלו ואין לו אלא הן בלבד.
[רי"ף סי' תרי"א] אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו לא הפסידו את מקומן, וכאלו לא יצאו וכפירות ששבתו בתוך העיר דאמו, ומותר לטלטלן ומותרין באכילה, וביום טוב הרי הן כרגלי הבעלים. דקא מדמי להו רב פפא למי שהוציאוהו גוים או רוח רעה והחזירוהו, שהוא כאילו לא יצא ולא הפסיד את מקומו אלא יש לו אלפים אמה לכל רוח מפני שבאונס יצא ובאונס חזר, והכין נמי הפירות הדומין למי שאין לו דעת כאלו אנוסין נינהו ביציאתן ובחזירתן, והרי הן כאלו לא יצאו ולא הפסידו את מקומן.
<h2>דף מב.</h2>
[רי"ף סי' תרי"ב] אמ' רב נחמן אמ' שמואל היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפים פסיעות בינוניות. דקסבר כל פסיעה בינונית אמה היא. ואמ' רב נחמן אמ' שמואל שבת בבקעה והקיפוה גוים מחיצות, מהלך בתוך המחיצה אלפים אמה בלבד שהוא תחום שלו, ואין לו להלך את כולה מפני שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. אבל מטלט' הוא באלפים שיש לו רשות להלך בהם. אבל חוצה להם אע"פ שאין לו רשות להלך בו, מטלטל בו על ידי זריקה. והאי דקאמרי' שמותר לו לטלטל באלפים אמה כי אורחיה, משום דקיימ' לן מחיצה הנעשית בשבת שמה מחיצה ומותר לטלטל בה. ואם תאמר הלא אמרי' בפרק הזורק [שבת ק"א ע"ב] דבשוגג הוא דהויה מחיצה לענין טלטול אבל לא במזיד, והאי גוים שהקיפוהו מחיצה במזיד עשו אותה. מהדרנא ואמינא לך דהני מילי היכא דעבדה ישראל, אבל עבדה(י) גוי אפי' במזיד כמי שעשאה ישראל בשוגג דמיא. ודוק' בשהקיפוה גוים לדור בתוכה, אבל אם לא הקיפוה לדור בתוכה אסור לו לטלטל ביותר מבית סאתים. ורב הונא פליג עליה דשמואל ואמ' מהלך אלפי' אמה שהוא תחום שלו, ומטלטל בד' אמות כמו שהיה מטלטל קודם הקפת מחיצה. אבל מטלטל בכולה על ידי זריקה לא, גזירה שמא ימשך אחר חפצו. פי' שאם תתיר לו לזרוק בכולה, שמא יצא אחר החפץ שזרק, ונמצא יוצא חוץ לתחום. דלא מהניא לי' הני מחיצות להיותה כד' אמות, דכי אמרי' כל הבית כולו כד' אמות הני מילי היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, אבל הכא דבשעת שביתה לא הויא מחיצות לא. ואקשינן תוב על רב הונא ואמרי' באלפים מיהא ליטלטל כי אורחיה. פי' הואיל ויש לו להלך בהם, ואמאי קאמ' רב הונא אינו מטלטל אלא בד' אמות בלבד. ואם תאמ' מפני שמחיצה זו נעשית בשבת ואינה מחיצה, והלא הכל מודים דמחיצה הנעשית בשגגה בשבת שמה מחיצה, וזו המחיצה הגוי עשאה ודמיא למחיצה הנעשית בשגגה. ופריק רב הונא ואמ', ודאי אני מודה בזו ששמה מחיצה, ואלו הקיפוה גוים באלפים אמה בלבד דיש לו רשות לשובת להלך בהם הוינא מודה דמותר לו לטלטל בהם כי אורחיה, אבל הכא הואיל והקיפוהו גויים ביתיר מאלפים, כיון שהשובת שם אין לו לצאת חוץ לאלפים, וגם נמי אין בין האלפים שיש לו רשות להלך בהם ובין שאר ההקף מחיצה חוצצת ביניהן אלא כולן מעורבין יחד, הויה לה הני אלפים שהם תחומו דומין למחיצה שנפרצה במילואה למקום האסור לה, שאסור לטלטל בה משום דהויה לה ככרמלית שאין מטלטלין בה אלא בד' אמות. כדאמרן בפרק' קמא [י"ב ע"א] גבי לשון ים שנכנס לחצר, אין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, ואמרי' התם ממלא הוא דאסיר, הא טלטולי מטלטלין, פי' בחצר, ומתמהינן ואמרי' והלא נפרצה חצר למקום האסור לה. ומדמקשינן הכי, שמע מינה דאם נפרצה חצר למקום האסור לה, נאסר לו לטלטל בחצר. והואיל ואלו האלפים שיש לו רשות להלך בהם, שהם מעורבין עם שאר ההקף, דומין לחצר שנפרצה למקום האסור לה, אסור לו לטלטל בהם. ואם תשאל ותאמר, וכי שמואל (מתיר) [פליג] בחצר שנפרצה במלואה למקום האסור לה ומתיר לטלטל בה, והלא לכולי עלמ' אסור לטלטל בה, והיאך התיר הכא לטלטל באלפים אמה כי אורחיה ובשאר העיר נמי בזריקה בלבד. תשובת דבר זה, דשמואל סבר אין (לו) [אלה] האלפים שהם מעורבין עם שאר ההיקף דומים לחצר שנפרצה במלואה למקום האסור לה, דהתם טעמ' משום דחסרו להו. הלא תראה, בתר דמתמ' תלמוד' ומקשה והלא נפרצה חצר למקום האסור לה, קא פריק ואמ' תדע אמאי הוא מותר לטלטל בחצר ואינו אסור אלא למלאת מן הים בלבד, כגון דאית לאותו מקום שנפרץ גידודי, ונמצאת שאינה פירצה אלא המחיצה כשרה כמו שהיתה. והכא גבי גוים שהקיפו מחיצה, המחיצה כולה שמה מחיצה ורשות יחיד כולה, ואין מונע אותו מלטלטל בכולה אלא משום אסור תחום בלבד שאינו יכול לצאת ממנו ולטלטל. ואילו גבי לשון ים שנכנס לחצר, אסור [הטילטול בחצר] משום שהמקום שנפרצה לו הוא כרמלית.
תניא כוותיה דשמואל, היה מודד ובא. פי' הנותן את עירובו ובא לילך ממקום עירובו אלפים אמה, וכלתה מדתו בחצי העיר, מטלטל בכל העיר כולה. פי' אם עירבו בני העיר את העיר, שמותר לכולם לטלטל בה, נעשה כאילו הו' אורח גבן ומטלטל בכל העיר כולה. אי נמי ביום טוב שמותר בהוצאה וטילטול. ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו. עד הכא תשלום הבריתא. וקא נסיב תלמודא לסיועי לשמואל ממאי דקאמ' תנא ובלבד שלא יעבור את התחום ברגליו, לא בדרך תימהא. וכי מאחר שאינו עובר את התחום ברגליו איך איפש' לו לטלטל בכל העיר כולה, בשלמ' עד סוף מדתו איפשר לטלטל בו, אלא שאר העיר היכי מטלטל, אלא לאו שמע מינה דהכי קאמ' תנא מטלטל בכל העיר כולה עד סוף מדתו כי אורחיה ובשאר העיר על ידי זריקה. ולא אמרי' התחום שלו הוא פרוץ לשאר העיר שאסור לו להלך בו ואסור לו לטלטל אפי' בתחומו. ושמע מינה דליתה לדרב הונא דמדמי לה לחצר שנפרצה במילואה למקום האסור לה, אלא זו אסורה משום התחום וזו משום המחיצה, כדפרשי' לעיל. והאי דקאמרינן הכא בבריתא היה מודד ובא וכלתה מדתו וגו', לא מיירי במי שבא בדרך ורוצה לילך לעיר אחרת ושבת מבעוד יום חוצה לעיר ולא ידע שהוא סמוך לעיר, שחלק בו ר' מאיר ור' יהודה לקמן במתני' בהאי פירקא [מ"ה ע"א], אלא במי שיצא ממדינתו ועשה עירוב וחזר לעירו ולן שם. דבהא אפי' ר' יהודה מודה שאין לו להלך בעיר אלא עד סוף מדתו, מפני שלא היה דעתו וכוונתו לילך לעיר אחרת. אבל התם שהיה בא בדרך וישן ועמד והרי הוא סמוך לעיר, הואיל והיתה כוונתו לילך לאותה העיר, אילו ידע מבעוד [יום] שהוא סמוך לעיר לא היה קונה שביתה אלא עם בני העיר, נעשה כמי שקנה שביתה עמהם ומותר ליכנס לעיר ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, כמו שפירשו משנה זו המפרשים.
<h2>דף מב:</h2>
[רי"ף סי' תרי"ג] פיס'. הוליכוהו לעיר אחרת וגו'. דכולי עלמ' מיהת. פי' בין לרב בין לשמואל שווין שהלכה כרבן גמליאל בספינה, ובדיר וסהר פליגי. דשיילינן מאי טעמ' שוו רב ושמואל תרוייהו בספינה, ולא שוו בדיר וסהר. ומהדר רבה ואמ' הואיל ובספינה שבת באויר מחיצות, הויה לה כולה כד' אמות. אבל בדיר וסהר שלא שבת באויר מחיצות, אלא גויים הוציאוהו בשבת ונתנוהו לשם, פליג שמואל וסבר שאין הלכה כרבן גמליאל שמהלך את כולה, אלא כר' יהושע שאין לו אלא ד' אמות בלבד. ור' זירא פי' טעמ' ואמ' הואיל וספינה וגו'. כלומ' משיצא זה חוץ לתחום לא נקנו לו ד' אמות, דספינה כל זמן שהיא מהלכת בכל קפיצה וקפיצה יותר מד' אמות, נמצא שאין לו תורת ד' אמות כלל שלא עמד פסיעה אחת בתוך ד' אמות, הולכך לא קנו ארבע אמות כלל. זה הוא פי' ר"ש ז"ל. ורבי' נסים ז"ל פי' אותה ואמ', כיון שהספינה במים מהלכת ומיא מינד ניידי לה, אי איפשר שלא יהא מותר לטלטל בכולה כרבן גמליאל. שאם אתה אומר כר' יהושע שאין לו אלא ד' אמות, הלא מי שעקר את רגליו כדי להלך ד' אמות בספינה כשהיא מהלכת במים, ועקרה הספינה מאותן ד' אמות לתוך ד' אמות אחרים, ואם כן הוא שאין לו זולתי ד' אמות ממילא קא מיתסר לזוז ממקומו ונאסר להלך אפילו אמה אחת. מפני שאותן ד' אמות שהיה לו להלך בהן בספינה בשעה שקדש היום, נעקר מהן בהילוך הספינה ועבר תחום שיש לו להלך בהן, ונמצא כל ד' אמות שמהלך בהן אינן אותן הראשונים שעקר רגליו מהן, שכבר עקרתו הספינה מתחלתן והניחתו (בספינה) [בסופן]. והואיל והספינה מהלכת ועוקרתו ממקום למקום (למקום), ואין הד' אמות שיש לו להלך בהן מסויימין כדי שיותר בהן ויאסר בזולתן, ואי איפשר לו כל שעה שלא יעקור ממקום למקום מהני ד' אמות לד' אמות אחרים, לפיכ' הלכ' כרבן גמליאל שמותר להלך בכולה דהא לא קנה שביתה במקום מסויים. ואמ' נמי ז"ל, והא לקמן [מ"ו ע"א] אמרי' מייא בעיבא מינד ניידי, דאלמ' הואיל וניידי [לא] קנו שביתה והרי הן כרגלי כל אדם. ובגמ' דבני מערבא גרסי [פ"ד סה"א] אמ' ר' זעירא מיכיון שעוקרין אותה מד' אמות אלו נותנין אותה בד' אמות אלו. ומהאי טעמא קא מודי שמואל לרב דהלכת' כרבן גמליאל בספינה. אבל בדיר וסהר דליכא בהן כי האי טעמ', אין לו אלא ד' אמות ששבת בהן, דידועין הן. אינמי אליב' דרבה, מפני שלא שבת באויר מחיצות פליג שמואל עליה דרב וסבר דהילכת' בהו כר' יהושע שאין לו אלא ד' אמות. עד כאן דבריו ז"ל. ושיילינן ואמרי' מאי בינייהו. פי' בין לרבה בין לר' זירא מותר לטלטל בספינה, אמאי יהיב רבה טעמ' משום דשבת באויר מחיצות ור' זירא משום שספינה נוטלתו מתחלת ד' וגו'. ומהדרי' איכא בינייהו שנפחתו דופני הספינה. פי' ודאי כשדפני הספינה עומדות במקומם, אליב' דתרוייהו מותר לטלטל בספינה, אבל אם בשנפחתו דפני הספינה מתברר בזה [המקום] חלוקתם. לרבה דיהיב טעמ' ואמ' הואיל ושבת באויר מחיצות, אם ינטלו דפני הספינה נמצא דלא שבת באויר מחיצות ואסור לו לזוז מד' אמות שלו. לר' זירא דאמ' הואיל וספינה נוטלתו וגו', אע"ג דנפחתו דפני הספינה מותר להלך את כולה, הואיל ונוטלתו מתחלת ד' וגו'. אי נמי בקופץ מספינה לספינה. פי' ואפי' לא נפחתו דפני הספינה אלא שבת באויר מחיצות, חולק נמי רבה וסביר' ליה דאסור לו לזוז מד' אמות שלו, כיון שלא ישב בספינה ששבת בה אלא קפץ ממנה לספינה אחרת, דהואיל וספינה שקפץ לתוכה לא שבת באויר מחיצותיה אסור לו להלך את כולה. אבל לר' זירא מותר לו להלך את כולה, דספינה שקפץ לתוכה נמי נוטלתו מתחל' ד' וגו'. ואמרי' ר' זירא מאי טעמ' לא אמ' כרבה. פי' והלא איכא למימ' דלא שרו רב ושמואל ספינה אלא משום דשבת באויר מחיצות, אבל היכא דלא שבת באויר מחיצות לא שרו. ומהדרי' ואמרי' הינו טעמ' דלא קאמ' ר' זירא כרבה, דלא חשיבי גביה מחיצות ספינה כשאר מחיצות לעשות הספינה כולה כארבע אמות, דהא מחיצות ספינה להבריח מים עשויות, ומחיצה כי האי גוונא לא חשיבא מחיצה. לפיכך לא אמרי' במי ששבת בספינה כמי ששבת במקום שיש לו מחיצות, שאילולי המים לא היו עושין אותן. והואיל ואינן חשובין מחיצה, נמצא טעמ' דרב ושמואל משום שנוטלתו וגו'. [מ"ג ע"א] תוב אמרי' בגמ' ורבה מאי טעמא לא אמ' כר' זירא. פי' אמאי קא פליג רבה בספינה שנפחתו דפנותיה, או במי שקפץ מספינה לספינה, והלא יש לומ' דרב ושמואל מתירין להלך כל הספינה ואע"פ שלא שבת בה, משום דספינה נוטלתו וגו'. ומהדרי' ואמרי' לא תימ' דרבה ור' זירא מודו דחלוקת רבן גמליאל ור' יהושע וגו' בספינה מהלכת, דמר אמ' טעמייהו דרב ושמואל משום דשבת באויר מחיצות, ומר אמ' משום שספינה נוטלתו וגו'. אלא ר' זירא סבר חלוקת רבן גמליאל ור' יהושע ור' עקיב' בספינה מהלכת, ופסקו רב ושמואל הלכה כרבן גמליאל משום דספינה נוטלתו מתחלת ד' וגו'. וחלק רבה ואמר במהלכת כולי עלמ' לא פליגי, אלא אפי' ר' עקיב' ור' יהושע מודו שמותר להלך את כולה, משום דספינה נוטלתו מתחלת ד' וגו'. כי פליגי רבן גמליאל ור' יהושע, בשעמדה. וקאמ' רב ושמואל דהלכה כרבן גמליאל משום דשבת באויר מחיצות. ואמרי' בגמ' אמ' רב נחמ' בר יצחק מתני' נמי דיקא דבמהלכת לא פליגי רבן גמליאל ורבי יהושע, דתנן מעשה שבאו מיבלאדריסין והפליגה וגו', אי אמרת בשלמ' במהלכת לא פליגי, הינו דקתני רצו להחמיר על עצמן, דדילמ' עמדה פתאום ולאו אדעתן ובשעת עמידתן קנו להן ד' אמותיהן דאסור להן להלך את כולה, ולפיכך החמירו על עצמן. אלא אי אמר בשעמדה דברי הכל אסור, דמחיצות לא חשיבי ובמהלכת הוא דפליגי, מאי רצו, הא לר' עקיבא ור' יהושע בין מהלכת בין עמדה אסורה הוא. ואמרי' נמי בגמ' אמ' רב אשי דיקא נמי, דבשעמדה פליגי. דקתני גבי ספינה דיר וסהר, שמע מינה דספינה דפליגי בה דומיא דדיר וסהר, מה דיר וסהר דקביעי אף ספינה נמי דקביעא, שמע מינה.
<h2>דף מג.</h2>
ואמרי' נמי בגמ' אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי הלכה כרבן גמליאל בספינה. ואמרי' לה הלכה מכלל דפליגי. פי' דהלא בדיר וסהר פליגי בלבד במשנ', ובספינה אפי' ר' יהושע ור' עקיב' בשביל שרצו להחמיר על עצמן הוא דלא זזו מד' אמות, הא לא רצו להחמיר על עצמן היו מהלכין את כולה, אלמ' בספינה לא פליגי. והשבנו אין, פליגי נמי בספינה, דהא תניא חנניה אומ' ישבו ודנו כל אותו היום בהלכה. פי' כל אותו היום שהיו בספינה. לאמש, פי' לערב, הכריע [אחי] אבא ביניהם. פי' אחי אביו של חנניה, הוא ר' יהושע, ואמ' נראין דברי רבן גמליאל בספינה ודברי ר' עקיב' בדיר וסהר. ואומ' ה"ר יצחק ז"ל [רי"ף סי' תרי"ג] וקא פסקי רבוותא וגו' ועוד הא אמרי' לקמן בענין נחמיה וגו'. והדין הוא מעשה דנחמי' הנאמ' בגמ' [מ"ג ע"ב] דמשנת פעם אחת לא נכנסו וגו'.
ואמרי' נמי בגמ' דמשנה ראשונה מפרק זה באעי רב חנניה יש תחומי' למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה. פי' יש איסור תחומין למעלה מעשרה או לא. ומפ' תלמוד' ואמ', בעמוד גבוה י' ורחב ד' לא תיבעי לך, דארעא סמיכתא היא. פי' אם המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה על גבי עמודים שיש בהן ד' על ד', הרי זה כמהלך בארץ ויש אסור תחומין שם. אלא כי תיבעי לך עמוד גבוה י' ואין רחב ד', אינמי דקא אזיל בקיפצא, מאי. פי' דהואיל ואין בעמודים רוחב ד' לא הויין רשות יחיד ולא רשות הרבים אלא מקום פטור, דכל למעלה מעשרה מקום פטור הוא, מה הוא שיהלך עליהן ויצא חוץ לתחום, מי אמרי' יש תחומין למעלה מי' טפחי' באויר או לא. אי נמי דקא אזיל בקפיצה. ונחלקו בו המפרשי'. ר"ש אומ' דקפיצה זו בשם המפורש היא. ורבי' נסים ז"ל אומ' דקפיצה זו בנס היא, אי נמי כגון אדם גבור שיכול לקפוץ למעלה מי' טפחי' ויוצא חוץ לתחום בקפיצה. וה"ר משה זכר קדוש לברכה אמ' בחיבור שעשה [הלכ' שבת פכ"ז ה"ג] המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים כגון שקפץ על גבי עמודי' שגבוהין עשרה ואין בכל אחד מהן ד' וגו'. ובעי תלמוד' למפשטה להאי בעיא מהא מעשה שבאו מִבַלְאַרְדַסִין וגו', ואמרינ' אי אמרת בשלמ' אין תחומין למעל' מעשר' טפחי', שפיר. דהא סתם ספינה למעל' מעשר' טפחי' מהלכת, ומשו' הכי רצו להחמיר על עצמן. אלא אי אמרת יש תחומין, מאי רצו, הרי איסורא נמי איכא. ויש מי שגורס, אי אמרת בשלמ' יש תחומין למעל' מי' טפחי', שפיר משום הכי רצו להחמיר על עצמן. אלא אי אמרת אין תחומין, אמאי רצו, הא אין כאן שום איסור ואפי' עמדה. ומהדר תלמוד' ואמ' אי מיהא ליכא למיפשט בעיין, דיכילנא לאוקימי לה למתני' במהלכת ברקק, דהינו פחות מי' טפחי'. כדאוקים רבא למתני' דפעם אחת לא נכנסו לנמל וגו', וקאמ' עלה רבא דמתניתין במהלכת ברקק. ולא איפשיט בעיין ונשאר הדבר ספק.
<h2>דף מג:</h2>
[מ"א ע"ב, רי"ף סי' תרי"ד] מתני'. פעם אחת לא נכנסו לנמל וגו'. ויש שגורסי' ללמין. והוא שם מקום מעמד הספינות, ונקרא בלשון ישמעאל אל מרסי. אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד. כלומ' ברור לך שנכנסו לתחום העיר קודם שתחשך ויש לנו לירד, או לא. אמ' להם מותר, שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה. [רי"ף שם] [גמ'.] תאנא שפופרת וגו'. פי' קנה חלול. וכשהוא ארוך אין צופין בו, וכשהוא קצר צופין בו יותר. וכן נמי אם מעמיד השפופרת כנגד עיניו, כשהיא נכונה הוא צופה ומביט בה כל מה שיש כוח בעיניו לראות בלי קצב בלי מדה, ואם משפע אותה כלפי מטה ושם עיניו בקצה העליון לצפות ולהביט כלפי מטה, אם מרבה להשפיע צופה מדה קטנה כעשר וכעשרים וכשלשים. וכל זמן שמחסר את שיפועה ומקרב אותה לשווה ולנכונה, מוספת מדה ממה שצופה ומביט בה, מפני שמראה העין יוצא ממנה כשהוא משופע באלכסון. [והיתה שפופרת של רבן גמליאל מתוקנת למדת צפיית אלפים או בים או ביבשה]. ואומ' הר"מ זק"ל, דע כי יש דרכים הרבה לידע רוחק המקום שאתה רוצה כמו רחוק בינך ובינו. ואותן הדרכים מבוררים ונכוחים לבעלי המשוחות. והנה אנו מפרשין לך אחד מאותן הדרכים בקירוב. תביא קורה נכוחה או אבן שפניה שוין, ותקים בה עמוד שיש בגובהו ד' אמות, ותרחיק ממנו חמש אמות באורך הקורה או באורך האבן, ותקים עמוד אחר שיש בגובהו ארבע אמות פחות מאחד ממאה באמה, ויהיו שני העמודים זה כנגד זה ואינן נוטים לא לכאן ולא לכאן. ותקח שפופרת אחת חלולה, ותתן אותה על ראש שני העמודים ותחבר אותה שם. ותסתכל מראש השפופרת שמצד העמוד הראשון שיש בו ד' אמות, ומקום שתראה מן הצד השני מן הארץ הוא סוף האלפים אמה ממקומך. וזו היא צורתה. ודבר זה וראיותיו ברורים לבעלי החשבון, ולא ראיתי להאריך בפי' עיקרי הדברי', שאי איפשר שתדע אותן אלא אם פלפלת בחשבון המשוחות. ועל הדרך הזו תדע עומקו של גיא, על דרך שאנו מפרשים. והוא שיחשב רוחב הגיא מן השפה אל השפה, ויעמוד על שפה של גיא, ויביט בשפופרת עד שיראה קרקעית הגיא סמוך לכותל שכנגד פניו [ויחזיר פניו] ליבשה, והשפופר' באותו השפוע, ויביט בארץ וידע כמה בין מקום רגליו ובין מקום שראה. ושיעור מקום שראה מרוחב הגיא, הוא שיעור גובה הגאי עם גובה קומתו. ישליך מן הכל גובה קומתו, וישאר גובה הגיא. והרי אנו מבארין אותו בחשבון. הנח שיהיה רוחב הגאי עשר אמות, וכשיעמוד על שפתו ויביט בקרקעיתו כנגד הכותל שלפניו בשפופרת ויחזיר פניו באותה השפופרת בשיפועה ויביט ביבשה, יראה שתי אמות, שהן חמש העשר'. כך גובה הגאי עם הקומה של איש שעמד על שפתו, חמש קומות, הסר מהם קומת העומד, ישאר גובה הגיא ד' קומות שהם שש עשרה אמה. קולה שש עשרה עלי סביל אל פראץ' בלעלי אל תחקיק אל קומה תלאתה אדרע פקט או יכון גלט אל נאסך ויכון אלדי קאלה שתים עשרה אמה כמא יתביין מן הדא אל פרק מן אכר תלמוד משנת מי שישן בדרך [תרגום. אמרו שש עשרה בדרך השערה, אבל האמת שהקומה שלש אמות בלבד. או יש טעות סופר, וצריך לומר שתים עשרה אמה, כמו שיתבאר מן הפרק הזה בסוף תלמוד משנת מי שישן בדרך (לקמן מ"ח ע"א)]. וזה שאמרנו ומביט ביבשה, מפני שאינו יכול למדוד על פי הגאי, שאויר הוא ואינו יכול למוד באויר, ומשום הכי מביט ביבשה. וזו היא צורת הגיא שאיפשר לעמוד על עומקו בדרך זו. וכשמחזיר פניו בשפופרת, והוא עומד בארץ, והיא באותו השיפוע שראה בו זוית הגיא, ומביט רואה שתי אמות כגון זו. דלנה פי מא קאלה ז"ל אן בנטרה פי אל יבשה שתים אן יפהם עריץ' אל גיא דראעין לכל דראע עשרה פיכון ארתפאעה מע קומתו עשרין פאדא אנסקט קומתו בקי ששה עשר [תרגום. רמזנו במה שאמר ז"ל בהביטו ביבשה שתים, מאחר שהוא יודע רוחב הגיא שתי אמות, לכל אמה עשר, ויהיה הגובה עם קומתו עשרים, ואם תשליך קומתו ישארו שש עשרה].
[רי"ף סי' תרט"ו] נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי משכתיה שמעתא, פי' היה מהלך ביום השבת ולבו טרוד בשמוע', ונמשך ויצא חוץ לתחום. ואחר כך הבין שהו' חוץ לתחום, והיה מצטער היאך יכול ליכנס. ובא רב חסדא וסיפר לרב נחמן המעשה ואמר לו נחמיה תלמידך שרוי בצער. אמר לו רב נחמן לרב חסדא לך עשה לו מאותם בני אדם שהם חוץ לתחום, מחיצה מכאן ומכאן, שנמצא כאילו הוא בתוך דיר או סהר שמותר לו להלך בו וליכנס, כרבן גמליאל. [מ"ד ע"א] ומותבינן בגמ' מיהא ברית' דתניא נפלה דפנה, של סוכה לא יעמיד בה לא אדם ולא כלים ולא יזקוף את המטה לפרוש עליה סדין, לפי שאין עושין אהל עראי כתחלה ביום טוב ואין צריך לומ' בשבת. והיכי קאמרת עושה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. ומהדר ליה ואמ' אדמותבת לן מיהא סייען מיהא ברית' אחריתי, דתניא עושה אדם את חבירו דופן לסוכה כדי שיאכל וישתה וישן. פי' דעיקר מצותה של סוכה בג' דברי' הללו. ויזקוף את המטה ויפרוש עליה סדין כדי שלא תפול חמה לא על המת ולא על האוכלין. ואנא דאמרי כי הא ברית'. ומקשי תלמודא ואמ' קשיין אהדדי. פי' דבשלמ' מאן דאמ' מותר לעשות מחיצה, אית ליה סיועא מחדא בריתא מינייהו, מכל מקום קאשו שתי בריתות אהדדי, דתרוייהו סתמות נינהו וכולהו סתימתאי אליב' דר' עקיב'. ושקלינן וטרינן, ואוקימנא דהא והא רבנן, ולא קאשו אהדדי, דברית' דקאמרה לא יעמיד כלים דופן לסוכה, בדופן שלישי, דלא קא מתכשרא סוכה אלא בעשייתו, והוי ליה אוהל, ומודו רבנן דאין עושין אהל עראי כתחלה. והינו דקתני נפל דופנה, כלומ' המכשיר אותה, דהינו דופן שלישי. והאי דקתני עושה אדם את חבירו דופן, בדופן רביעי דבלאו הכי איכא אהל והסוכה כשרה, והאי תוספת בעלמ' הוא, דרבנן לטעמייהו דאמרי מוסיפין על אהל עראי בשבת. והיינו דקתני כדי שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין.
נחמיה בריה דרבה בר חנילאי משכתיה שמעתא ונפק לבראי. פי' היה מהלך בדרך ביום השבת, ודעתו ולבו בשמועה להרהר בה וכל כוונתו בשמועתו להבינה, והוא מהלך בדרך כאיש שוגה ופותה עד שיצא חוץ לאלפים אמה והולך חוץ לתחום כמה אמות. וכשהרגיש כי עבר התחום עמד במקומו ונצטער בעמדו לשם, שהרי אינו יכול לזוז ממקומו, ושמא ימות החמה והיה מצטער מחום השמש או מדברים אחרים שיש לו צער מהן בעמדו לשם. וכשידע רב חסד' בדבר, הלך אצל רב נחמן והודיעו הדבר ואמ' לו נחמיה תלמידך שרוי בצער, ובקש ממנו להורות לו תקנ' שיעשנה ויכנס. ואמ' לו רב נחמן לך ועשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. פי' כיון שיש באותו המקום שיצא אליו הרבה בני אדם, אמר לו לך אמור להם שיתקרבו כולם סביבותיו ויקיפוהו במחיצה, ונעשה כאילו הוא בתוך דיר או סהר שמותר לו להלך בתוך אותה המחיצה, עד שיכנס לתוך התחום. ואמרי' נמי בגמ' יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן ויתיב [ו]קאמר [מאי קא מבעיא ליה לרב חסדא אילימא] ב(י)דמאלו גברי וקא מיבעיא ליה אי הלכה כרבן גמליאל או לא, או דילמ' פשי' ליה דהלכ' כרבן גמליאל, והכא בדלא מאלו גברי וקא מיבעיא ליה אי הלכ' כר' אליעזר או לא. והכין פירושה, אמ' ליה רב נחמ' בר יצחק לרבא, מיכדי רב חסדא יודע הוא שהמחיצה שנעשית בשבת בשוגג שמה מחיצה ויש לו לעשות מחיצה של בני אדם ויכנס, ואין בדבר הזה ספק וכגון זה אין רב חסדא צריך לשאול עליו, ולא בא לשאול אלא על דבר שיש בו חלוקה ונסתפק לו הלכה כמאן, ובא לשאול מלפני רב נחמן היכי הילכת' כדי לעשות כהלכה, ויש בדבר הזה ב' דברים שיש בהם חלוקה, ולפיכ' קאמ' בדמאלו גברי וגו'. פי' המעשה שהיה הוא כשיש בני אדם שהיו חוץ לתחום כדי למלאת המחיצה עד התחום, ונעשה ר' נחמיה בתוכם כמי שהוציאוהו גוים חוץ לתחום והניחוהו בתוך דיר או סהר שנחלקו בדבר זה רבן גמליאל ור' עקיב', שהרי ר' נחמיה שלא לדעת יצא ואנוס הוא ביציאתו. וקא באעי מיניה רב חסדא מרב נחמן, אם הלכה כרבן גמליאל דקאמ' גבי דיר וסהר יש לו להלך את כולה, והכא נמי יש לו לר' נחמיה להלך בתוך המחיצה של בני אדם עד שיכנס לתוך התחום, או לא, פי' אלא הלכה כר' עקיבא דקאמ' אין לו אלא ד' אמות בלבד. או דילמא פשיט' ליה דהלכה כרבן גמליאל, והכא במאי עסיקינ', בדלא מאלו גברי. פי' והואיל ואין באותן בני אדם כדי למלאת המחיצה עד התחום, [אלא נותר מחוץ למחיצה עד התחום שתי אמות, או פחות מהן]. וקא מיבעיא ליה לרב חסדא אי הלכה כר' אליעזר, פי' שחלק במשנתינו בסוף פירקין [נ"ב ע"ב] ואמ' מי שיצא חוץ לתחום שתי אמות יכנס, כמו כן נמי נחמיה יכנס אע"ג דלא מאלו גברי עד התחום אלא יש ביניהם ובין התחום שתי אמות, או אין הלכה כר' אליעזר אלא כתנא קמא דקאמ' אפילו אמה אחת לא יכנס, והואיל ולא מאלו גברי מחיצה עד התחום אינו יכול נחמיה ליכנס. [מ"ד ע"א] ומהדר תלמוד' ואמ' לעול' פשיטא ליה לרב חסדא דהלכה כר"ג, והכא בדלא מאלו גברי עסיקינן, וקא מיבעיא ליה אי הלכה כר' אליעזר או לא, דאי ס"ד בדמאלו גברי עסיקינן, מאי קא מיבעיא ליה, הא אמ' רב הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר. דיקא נמי דקא מהדר ליה רב נחמן ואמ' ליה לך עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. מדלא אמ' ליה לך עשה לו מחיצה ושתק, ואני הייתי יודע שאין המחיצה אלא להתירו שיכנס, ולא היה צריך לומ' ויכנס, ומתוך שהוסיף בדברים ואמ' ויכנס, דייקינן מינה שאותן שתי אמות שיש בין המחיצה ובין התחום יש לו להלך אותה ויכנס אל התחום כר' אליעזר, ועל דבר זה היתה שאלתו של רב חסדא. ואע"ג דנראה מזו הסוגיא אם לא מאלו גברי אלא בינם ובין התחום שתי אמות יכנס, אפי' הכי אינה הלכה, דהלכה כתנא קמא דר' אליעזר. נמצא דסוגיא דהלכתא, אם הקיפוהו מחיצה ואינה מגעת עד התחום, יש לו להלך כל המחיצה, דמחיצה הנעשית בשבת שלא לדעת שמה מחיצ' כדאמרן לעיל בשקלא וטריא דאיתמר על האי מעשה. ואם התחום שלו מובלע בתוך המחיצה, יש לו להלך כל המחיצ' ונמצא נכנס לתחומו, וכיון שנכנס הוא כאילו לא יצא. אבל אם אינן מגיעין אלא עד התחום בלבד, אין לו אלא ד' אמות בלב'. והכין קא פסק רבי' ז"ל בפרק כ"ז מהלכות שבת [הי"ד].
<h2>דף מד:</h2>
ואדם אאדם נמי לא קשיא, כאן לדעת כאן שלא לדעת. פי' ברית' דקאמרה לא יעמיד אדם, בשידע העומד שם כי לשם מחיצה העמידוהו שם, ולפיכך אסור. וברית' דקאמרה עושה אדם את חבירו וגו', בשלא עמד לדעת מחיצה, והואיל ולא ידע העומד כי לשם מחיצה הוא עומד מותר. ואקשינן תוב, והא מעשה דרב נחמיה וגו' לדעת הוא, ואמאי שרי ליה לעשות מחיצה. ומהדרינן שלא לדעת הוה. פי' אותם שהקיפום לא הודיעום כי העמידום מקום מחיצ'. עוד הקשינו ואמרנו בשלמ' באותם האנשים שהעמידום יכול אתה לומ' שלא ידעו כי לשם מחיצה העמידום, אבל רב חסדא הלא הוא היה עושה המחיצה, והוא מכלל המחיצה, והיאך תהיה מותרת. ומהדרינן רב חסדא שלא מן המניין הוה. פי' אינו מכלל המחיצה, אלא הוא עשה המחיצה בלבד ולא נקבע בתוכה. הנהו בני גננא דעיילו מיא. פי' מרשות הרבים לרשות היחיד במחיצה של בני אדם. ואותן שהעמידום ידעו בודאי שלשם מחיצה העמידום, שהרי הם רואין הכנסת המים. והלקה אותם מר שמואל משום שעשו מחיצה לדעת. הנהו זיקי, פי' נודות, דהוו שדיין בריסתקא דמחוזא. פי' רחוב העיר, דהינו רשות הרבים. בהדי דאתא רבא מפירקא, והיו התלמידי' שומעי' הדרשא באין אחריו, נטלן השמש והביאן בתוך מחיצות הבאין. ואלו המחיצות לא עמדו לדעת זו, אלא היו מהלכין לפי דרכן אחרי רבא. לשבתא אחריתי, בקשו לעשות דבר זה. אסר עליהם שיוציאו אותם, דבשבת שעברה לא הרגישו בדבר בעת שנעשו מחיצה, אבל אחר שנעשה הדבר כבר ידעו. ואע"פ שהם הולכין אחר רבא לפי דרכן, מתכוונין הם להיות עומדין לשם מחיצה, ונעשית מחיצה לדעת ואסור.
[רי"ף סי' תרט"ז] מתני'. מי שיצא ברשות. פי' ברשות חכמי', כגון לעדות החדש או להציל מן הגייס או מן הנהר או חכמה הבאה לילד וכיוצא בהן, מפני שמותר לו לצאת לדבר מצוה. ואמרו לו בדרך כבר נעשית המצוה שיצאת לעשותה. יש לו ממקום שנאמר לו אלפים אמ' לכל רוח. ואם היה בתוך התחום, כאלו לא יצא. אוקימנ' בגמ' דהכי קאמ', ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות, דהינו תחום ביתו, מובלע בתוך אלפים שיש לו ממקומו, הרי זה כאילו לא יצא. שכל היוצאין להציל וגו'. פי' אין זה ראיה על מה שעבר אלא מילתא באנפי נפשיה. ורוב הגירסות כל היוצאין להציל. והכין פירושה, וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר או מן המפולת.
גמ'. מאי קאמ' [לשון רי"ף סי' תרט"ז]. פיס' קס"ד דתלמוד' דמתני' כפשטה, דהאי דקאמ' ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא, תחום ביתו שיצא ממנו, וקאמ' כאילו לא יצא. ועל זה מתמה תלמוד' ואמ' מאי קאמ', הא ודאי לא יצא ומאי אתא לאשמועינן. ומהדר רבא ואמ' ודאי מתני' כפשטה דבתחום ביתו משתעי, והאי דקאמרת פשיט' ומאי אתא לאשמועי' דהוה סליק אדעתין דאע"ג דבתחום ביתו הוא, מהוא דתימא הואיל ועקר רגליו להלך למזרח ויצא ברשות, ואילו לא נאמר לו נעשה מעשה לא היה חוזר אלא היה מהלך במזרח עד שיעשה מצוה שיצא לעשותה, כיון שנעשה מעשה וחזר לביתו אע"ג דחזר לא יהיה לו להלך אלא לרוח מזרח בלבד, שהרי הסיח דעתו משאר רוחות, קמ"ל תנא ואמ' ואם היה בתוך התחום כאלו לא יצא, והרי הוא כבני עירו. רב שימי בר חייא אמ' הכי קאמ' אם היו תחומין וגו'. פי' אם יש בין מקום שנאמ' לו בו כבר נעשה מעשה ובין ביתו פחות מד' אלפים אמה, הרי איפשר לו להגיע לביתו ונעשה כמי שלא יצא מביתו. מפני שיש לו להלך ממקומו אלפים אמה, וכשיהלך כנגד ביתו נמצא בינו ובין ביתו פחות מד' אלפים אמה, וכיון שנכנס לתחום ביתו יש לו להלך עד שמ(ש)גיע לביתו. ובהא קא מיפלגי, מר סבר הבלעת תחומין מילתא היא. פי' כיון שסוף תחום ביתו מובלע בתוך תחום שהוא עומד בו, נמצא כאילו הם תחום אחד, ויש לו להלך עד ביתו. ומר סבר הבלעת תחומי' לאו מילתא היא. ומקשי בגמ' אביי לרבא ואמ' ואת לא תסברה דהבלעת תחומין מילתא היא. אילו שבת במערה שיש בתוכה ד' אלפים אמה ועל גגה פחות מד' אלפים אמה, לא נמצא מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. ופריק ליה ואמ' ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, דהינו המערה, ובין היכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. פי' דהינו אלפים שיש לו ממקומו, שלא שבת בו וליכא מחיצות. ואם תרצה לידע המערה שיש בתוכ' ד' אלפים וגו'. עיין אחר תשלום זה הפרק בהלכה שלישית. והנה אנו כותבין אותה הנה כדי שנעתיקנה אחר הפרק הלכ' שלישית. אמרי' בגמ' דמשנת מי שיצא ברשות, אמ' ליה אביי לרבה ואת לא תסברה דהבלעת תחומין וגו'. פי' סתם מערה שני פתחים יש לה בשני קצותיה, פתח למערב ופתח למזרח. ופתח המזרח נותן לו חוצה לו לצד מזרח אלפים אמה ולצד גגה אלפים אמה, וכן פתח המערב נותן לו חוצה לה לצד המערב אלפים אמה ולצד גגה אלפים. וכיון דגגה פחות מארבע' אלפים אמה כגון שכתליה משופעין לצד גגה ומתרחבת מלמטה בקרקעיתה, נמצאו אלפים שיש לו על גגה כשיוצא בפתח מזרח, נבלעות בתוך האלפים שיש לו על גגה כשיוצא מפתח מערב. ואי אתה מודה שאם בא לצאת באיזה מהן, יכול להלך על כל גגה וחוצה לה אלפים אמה לכל צד, משום דהבלעת תחומין משויא לתחומי שתי המחיצות כחד. דאילו היה גגה ד' אלפים שלימות ויצא בפתח מזרח, אינו יכול להלך לצד גגה אלא אלפים, ואם היה רוצה להלך באלפים מערביות, היה צריך לחזור על העקב וליכנס במערה ולצאת דרך מערב. אלמ' הבלעת תחומין מילתא היא, זהו פי' ר"ש ז"ל להלכה זו. ור' נסים ז"ל ור"מ זק"ל מפרשים בה פי' אחר, וכשנעתיק הפירו' נזכור דבריהם גם הם בפי' הלכה זו. עד כאן הלכה ג'. פי' אחר לרבי', אמ' ליה אביי ואת לא תסברה דהבלעת תחומין מילתא היא, ומה אילו שבת במערה שתוכה ד' אלפים אמה ועל גבה פחות מד' אלפים אמה. וזה הוא פי' הדברים, שמי ששבת במערה בתוכה והניח עירובו על גבה בסוף אלפים מתחלת גג המערה, נמצא מהלך את כולה, פי' מתוכה. ולפי שהניח עירובו על גבה, מהלך עד מקום עירובו שהוא אלפים אמה מגג המער', ומהלך נמי ממקום עירובו אלפים אמה אחרות. נמצא סוף הד' אלפים אוכל באלפים אמה שהוא תחום המערה, שאנו מודדין מעל גבה, מפני שפחות מד' אלפים יש בגגה. ולפי שנבלע מעט מן האלפים של מערה מעל גגה בתוך תחום המערב, נמצא מהלך כל אותן האלפים חוץ לגג המער', והינו דומיא דמימרא דרב שימי בר חייא. וזו היא צורת הדבר. אמ' ליה ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות וכו'. מפני שבמערה נמצא סוף תחום האלפים שחוץ לגג המערה שהלך, מובלע בתחום מחיצות ששבת באוירן. וכמי שיצא ברשו', אליבא דרב שימי, סוף האלפים שהוא תחום ביתו, מובלע באלפים שיש לו ממקומו שלא שבת בו וליכ' מחיצות. עד כאן דבריו ז"ל. ואמרי' בגמ' והיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום לא, והתנן, פי' בהאי פירקא [נ"ב ע"ב], ר' אליעזר אומ' וגו'. פי' תחלת משנה זו מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס, ר' אליעז' אומ' שתים יכנס וגו', אלמ' הבלעת תחומין מילת' היא, ואע"ג דלא שבת באויר מחיצות. ועד כאן לא פליגי רבנן אלא לדבר הרשו', כגון מי שהוא יוצא לצורך עצמו. אבל לדבר מצוה, כגון מי שיצא להציל מן הגייס או להעיד על הלבנה, מודו ליה לר' אליעזר. וקם רבא ולא פריק וגו'.
<h2>דף מה.</h2>
[רי"ף סי' תרט"ז] פיס'. שכל היוצאין וגו'. אוקימנ' חוזרין בכלי זינן. כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זינן, פי' בחזירתן מן המלחמה, בבית החיצון שהוא סמוך לחומת העיר. פעם אחת הכירו בהם אויבים, שיצאו חוץ לעיר, ורדפו אחריהם. נכנסו היוצאין, ליטול כלי זינן. והבית היה צר להם. דחקו זה את זה וגו'. אמ' רב יהודה וגו' לספר. פי' על חוף הים. דהואיל ואותה העיר מבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהן בכלי זיין וגו', שמא ילכדוה ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם. ואמרי' בגמ' בבל כעיר הסמוכה לספר דמיא. ותרגומה נהרדעא. פי' שהיתה סמוכה לגוים מצד אחד ולעיירות שיושבין בהן בני הגולה מצד שני. ואמרי' נמי דרש ר' דוסתאי דמן ברי, ויגידו לדוד לאמר הנה פלישתים בקעילה והמה שסים את הגרנות [שמואל-א' כ"ג]. וקעילה עיר הסמוכה לספר היתה ולא באו אלא על עיסקי תבן וקש. מיד וישאל דוד בה' האלך וגו'. והא קא מיבעיא ליה אי מצלח אי לא מצלח דכת' והושעת את קעילה.
חוזרין למקומן. ואפי' טובא. כלומר יחזרו ממקום שהצילו בו למקומן ואפי' אין תחום שלהם מובלע בתוך אלפים, והא אמרת רישא אין לו ממקום שאמרו לו בו כבר נעשה מעשה, אלא אלפים אמה בלבד. וכן נמי אין לו ממקום שהציל בו אלא אלפים אמה ממקומו. ואם תאמר כי משנתינו אינה אלא במי שיצא בעדות החדש, ואינה במי שיצא להציל. הנה ברית' אחריתי אומרת בראשונה לא היו זזין ממקומן כל אותו היום כולו, פי' מי שיצא חוץ לתחום, התקין רבן גמלי' הזקן שיש להם אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אלא אפילו חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הדליק' ומן המפולת הרי הן כאנשי העיר ויש להן אלפים אמה לכל רוח, אלמ' מי שיצא להציל נמי והציל או אמרו לו כבר נעשה מעשה, אין לו אלא אלפים אמה בלבד וכן נמי לכל רוח, והיכי אמרי' הכא חוזרין למקומן. ופריק רב נחמן בר יצחק ואמ' לא קשיא, כאן, פי' הברית' שאמרה אין לו אלא אלפים אמה בלבד, בזמן שיד ישראל תקיפה על האומות, כאן, פי' מתני' דקאמרי' חוזרין למקומן, בזמן שיד האומות תקיפה על ישראל, דהואיל ופוחדין הן מן האומות לשבות במקום שהצילו, הרי אלו חוזרי' למקומן בשבת, ובכלי זינן, דתניא בראשונה היו מניחין כלי זינן (וגו') בבית הסמוך לחומה וגו'.
[רי"ף סי' תרי"ז] מתני'. מי שישן בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר. פי' נכנס לתוך תחום העיר קודם שתחשך ולא ידע שהוא בתחום העיר, וישן ועמד משנתו, או ישב לנוח, על פי שאר הגירסות, ועמד להלך, והרי הוא סמוך לעיר. הואיל ולא ידע שנכנס לתחום קודם שתחשך, נמצא שלא נתכוון לשבות עם אנשי אותה העיר ולהיות כאחד מהם, ולפיכך אין לו אלא אלפים אמה ממקום שנכנסה שבת והוא עומד בו. ואם תגיע מדת אלפים אמה עד העיר לא יכנס לעיר, או עד מקצת העיר לא יכנס אלא עד אותו מקום בלבד, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומ' יכנס. פי' דסבר ר' יהודה הואיל ועיקר ביאתו היתה לזו העיר, אע"פ שלא ידע קודם שתחשך שנכנס לתחום העיר ולא נתכוון לשבות עם [אנשי העיר], סמכינן על עיקר ביאתו, וכאילו נתכוון לשבות עם אנשי אותה העיר. והביא מעשה דר' טרפון ראייה לדבריו. ואע"פ שהשיב לו ר' יעקב בברית' בגמ' ואמ' משם ראייה שמא בלבו היה, של ר' טרפון שישבות עם אנשי העיר, או שהיה בית המדרש מובלע בתוך תחומו שלו, שנויי דחיקי הוא, דהא מצאוהו רועי בקר ואמרו לו הרי עיר לפניך, שמע מינה שלא היה יודע שהוא בתוך התחום קודם חשיכה. והלכה כר' יהודה. וזו היא הברית' הנאמרה בגמ'. תניא א"ר יהוד' מעשה בר' טרפון שהיה מהלך בדרך וחשכה לו ולן חוץ לעיר, לשחרית מצאוהו רועי בקר ואמרו לו ר' הרי עיר לפניך הכנס, ונכנס וישב בבית המדרש ודרש כל היום כולו. אמ' לו ר' יעקב משם ראייה, שמא בלבו היה של ר' טרפון. פי' ידע שנכנס לתחום קודם שתחשך, ועל זה נכנס לעיר. או שהיה בית המדרש מובלע בתוך תחום שלו, כדפרשינ' שאם תגיע מדתו בעיר יש לו להלך בעיר עד מקום שתגיע מדתו. לפיכך השיב ר' יעקוב ואמר שמא באותו מקום מן העיר שהיה לו להלך בו, היה בו בית המדרש וישב שם ודרש. ובמשנת מי שישן בדרך ולא ידע משחשיכה נבאר מה טעם גריס ר"ש ז"ל בהאי מתני' מי שישב, ולא גריס מי שישן. והפי' השני הכתו' בהלכ' הוא לר' נסים ז"ל.
[רי"ף סי' תרי"ח] מתני'. מי שישן בדרך. פי' מבעוד יום, והקיץ אחר שחשך היום. יש לו אלפים אמה לכל רוח. דסבר ר' יוחנן דזה הישן וקדש עליו היום ולא היה ניעור שיקנה שביתה, אע"פ כן קנה שביתה, כמו חפצי הפקר שאין להם דעת, שקונין שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח וכל מי שזוכה בהן אין לו להלך בהן ביום השבת אם הם דבר הנלבש, או כלים אחרים אם הוא יום טוב, אלא אלפים אמה ממקומן. כמו כן זה הישן לא גרע מנכסי הפקר. וחכמי' אומ' אין לו אלא ד' אמות. דסביר' להו דנכסי הפקר לא קנו שביתה אלא הרי הן כרגלי כל אדם המוצא אותם וזוכה בהן. וזה הישן הואיל וישן היה ולא נתכוון לקנות שביתה, לפיכך אין לו אלא ד' אמות שהיה ישן בהן, ודינו כדין מי שיצא לדעת או מי שקנה שביתה במקום שאינו מסויים. כדבעי' למימר לקמן בהאי פירק' [מ"ט ע"ב] שצריך לסיים מקום שביתתו, דאמרי' מי שהיה בא בדרך והיה ירא שמא תחשך והיה מכיר אילן וגו'. ר' אליעזר אומ' והוא באמצען. כלומ' ד' אמות (שהיה ישן בהן) שנתנו לו חכמים, רואין אנו אותו כאילו הוא באמצען. פי' שתים אמות לכל צד וצד. ר' יהוד' אומ' לאיזה רוח שירצה, יטול ד' אמות. אם לצד מזרח רוצה להלך ולטלטל יש ד' אמות, וכן לצד מערב או לצפון או לדרום. ומודה ר' יהודה שאם בירר לו וגו'. פי' מאחר שבירר לו צד מן הצדדין, אינו יכול לחזור ולברור לו צד אחר.
[רי"ף סי' תר"כ] מתני'. היו שנים, מקצת אמותיו של זה וגו'. כבר ביארנו [לקמן מ"ח ע"א] שיש לו לאדם לטלטל ברשות הרבים בשבת בד' אמות, דכתיב תחתיו. וקאמ' האי תנא, אם היו שנים ברשות הרבים עומדין זה רחוק מזה שש אמות, דנמצא מיבלען שתי אמות משל כל אחד ואחד לתוך של חבירו, והינו דקאמ' מקצת אמותיו של זה וגו'. מביאין ואוכלין באמצע וגו'. פי' באותן שתי אמות שהן שותפין בה. ובלבד שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות, לפי שאין לו בהן כלום. דכל ד' אמות דכל חד שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד, ואסור להכניס ולהוציא מחוצה להן לתוכן. ולא דמי להיה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר, דמטלטל בכל העיר על ידי זריקה. דארבע אמות דיוצא חוץ לתחום, או דנותן את עירובו, או דקונה שביתה ברגליו, או דעומד ברשות הרבים ומקצת אמותיו בתוך אמות חבירו, אסרו ליה רבנן לטלטל מתוכן לחוץ להן. ומתוקמא נמי האי מתני' ביום טוב, ומקצת אמותיו דקאמ', כלומ' או מקצת אמותיו של תחום ראובן נכנסין לתוך תחום אמותיו של שמעון, נושאין ונותנין באמצע בלבד.
<h2>דף מה:</h2>
[רי"ף סי' תר"כ] ואם היו שלשה והאמצעי מובלע בנתים. פי' שתי אמות בתוך של זה. כגון שיש בינו ובין כל אחד מהן שש אמות, כדפרשי' לעיל גבי שנים. הוא מותר עמהן. פי' פונה לכאן ומשתמש עם זה ופונה לכאן ומשתמש עם זה, שהרי כל צד שפונה אליו יש לו לטלטל בתוך ד' אמות. ושנים החיצונים אסורין זה עם זה. שהרי הן רחוקין זה מזה ואין ביניהן מקום שהן שותפין בו. אמ' ר' שמעון למה הדבר דומה לשלש חצירות, זו אצל זו, ופתוחות לרשות הרבים, דכל אחת רשות לעצמה ואין להן דריסת רגל זו על זו, דהא כולן פתוחות לרשות הרבים קאמ'. דאי הוו זו לפנים מזו, אסרה פנימית אחיצונה, דאפי' בפני עצמה אסורה לשמש, כדאמרי' לקמן במתני' בפרק הדר עם הנכרי [ע"ה ע"א]. אבל אלו הואיל ופתוחות הן לרשות הרבים, אם עירבו שתים החיצונות עם האמצעי(ו)ת, היא מותרת עמהן והן מותרין עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. שהרי לא (עירבה) [עירבו] זו עם זו. לפיכך כלים ששבתו בזו אסורין להכניסן לזו דרך אמצעית, דנמצאו שיצאו מרשות לרשו' האסו' להן. עד כאן פי' המשנה.
<h2>דף מו:</h2>
[רי"ף סי' תרי"ח] רב פפא אמ' איצטריך סד"א הני מילי בעירובי חצרות, הוא דאמרי' הלכה כדברי המיקל בעירוב וגו'. [גמ' שם] ואמרי' בגמ' ומנא לן דשני לן בין עירובי חצירות לעירובי תחומין. ומהדרינן דתנן בפרק שביעי מזו המסכת', א"ר יהוד' בד"א בעירובי תחומין, פי' דאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו, אבל בעירובי חצירות מערבין לו בין מדעתו בין שלא מדעתו לפי שזכין לו לאדם שלא [בפניו] ואין חבין לו אלא בפניו. לפיכך (אלא) [אילו] אמ' הלכה כדברי המיקל, הייתי אומ' על עירובי חצירות הוא עונה, דזכות הוא לו, ואינו עונה על דברי ר' יוחנן דמיקל גבי ישן, דדברי ר' יוחנן גבי תחומין היא. רב אשי אמ' וגו'. אמרי' בגמ' ומנא תימרה דשני לן בין שיירי עירוב לתחלת עירוב. ומהדרי' דתנן, בהאי מסכת' בפ' ז' [פ' ע"ב], אמ' ר' יוסי בד"א, פי', דבעינן שיעור מזון שתי סעודות לרבים או גרוגרת לכל אחד ואחד, הני מילי בתחלת עירוב, אבל בשיירי עירוב כל שהוא, שלא אמרו לערב בחצירות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות. [שלא תשתכח תורת העירוב מדורות הבאים, אבל עיקר עירוב בתחומין הוא.] לפיכ' אילו קאמ' הלכה כדברי המיקל, הייתי אומ' אינו עונה על דברי ר' יוחנן כלל, ואין ר' יהושע מדבר (אלא) [על] תחלת עירוב כדי שיכנס דברי ר' יוחנ' בכלל, אלא על שיירי עירוב, לפיכ' קאמ' הלכ' כר' יוחנן דאפי' בתחלת עירוב וגו'.
[רי"ף סי' תרי"ח] ר' יעקב ור' זריקא אמרי הלכה כר' עקיב' וגו'. פי' בכל דוכת'. ושיילינן למאי הילכת'. פי' לעניין מה נאמרה שמועה זו שפסקו הלכה בכל מקום, היש לסמוך עליה להורות הלכה למעשה כן, או דילמ' מיסתברא בעלמ' קאמ', והכי קאמ' מסברת הדעת ראוי כך, אבל הילכת' מכללא לא סמ(ו)כינן עלה למילף. ומהדר רב אסי ואמ' הלכה ממש קאמרי. דבכל מקום שחולקין זה עם זה, הלכ' כמות זה, וזה הכלל סומכין עליו ומורין בו ודורשין אותו לרבים. וחלק ר' חייא בר אבא ואמ' ר' יעקוב ור' זריקא לאו הלכ' ממש קא פסקי, אלא מטין קא אמרי. כלומ' מטין אהוראה אחר ר' יוסי או כר' עקיב' או כר', ומורינן לאדם יחיד לעשות כוותייהו, אבל מדרש בפי' ברבים לא דרשי'. ר' יוסי בר חנינא אמ' נראין איתמר. פי' זה שאמ' הלכה, נראין אמ'. והכין פירוש' שאם עשה אדם מעצמו כאחד מהן כר' או כר' עקיב' או כר' יוסי, לא מהדרינן ליה לעובדא. אבל אם בא אצלנו, אין מורין לו לעשות כאחד מהם, וכ"ש שאין דורשין אותו ברבים. אמ' ר' יעקב וגו'. האי דקאמ' הרב הגדול רבי' יצחק ז"ל [רי"ף שם] ואע"ג דרב פליג עליה דר' יוחנן, דבר זה נתברר בגמ', דאמרי' התם (התם) אמ' רב משרשיא ליתנהו להני כללי. ואמרי' ומנא ליה לרב משרשיה הא, [מ"ז ע"ב] ומהדרינ' משום דאשכח רב דלית ליה הני כללי, ומייתי ראייה לכל חד וחד דפסק רב ביה להפך מהני כללי, והיינו דקאמ' ה"ר יצחק הכא, אע"ג דרב פליג עליה דר' יוחנן (שטומאתה מדרבנן). והאי דקאמ' נמי ז"ל, ואפי' בברית'. דבר זה נתברר בסוף שמועה זו [מ"ז ע"א, מ"ז ע"ב] דאמרי' ומיטמא ללמוד תורה ולישא אשה. פי' יוצא לחוצה לארץ שטומאתה מדרבנן, או בבית הפרס, שטומאתו מדרבנן. ר' יהוד' אומ' אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד, פי' מאחרי', אבל בזמן שמוצא ללמוד, פי' מאחרים, לא יטמא. ר' יוסי אומר אף בזמן שמוצא יטמא, לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד. ואמ' ר' יוסי מעשה ביוסף שהלך אצל רבו לצידן ללמוד תורה. פי' דהיינו חוצה לארץ. וא"ר יוחנן הלכה כר' יוסי. ומקשינן ומאן פליג עליה ר' יהודה, והא אמרת ר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' (יהודה) [יוסי]. פי' אמאי איצטריך ר' יוחנן לפסוק הלכה כר' יוסי, והלא ר' יהודה הוא (שלחה) [שחלק] עם ר' יוסי, וכבר אמר לנו כלל שר' יוסי ור' יהוד' הלכה כר' (יהודה) [יוסי], ואמאי איצטריך למיפסק הכא הלכה כר' יוסי. ומהדר תלמוד' ואמ', אלו לא פסק הכא הלכה כר' יוסי, היה לבעל הדין לחלוק ולומ' כי קא"ר יוחנן ר' יהודה ור' יוסי הלכ' כר' יוסי, הני מילי במתניתי', פי' שגרסתה מדוייקת, אבל בברית' אימ' לא. דדילמ' אינה מדוייקת, ואיחליף ר' יהוד' לר' יוסי או ר' יוסי לר' יהודה. לפיכך קאמ' הכא הלכ' כר' יוסי אפי' בברית'.
<h2>דף מז:</h2>
[רי"ף סי' תרי"ח] אמ' רב יהוד' אמ' שמואל חפצי הגוי אין קונין שביתה. פי' אלא הרי הן כרגלי כל אדם, ואם באו מחוץ לתחום לתוך העיר מותר להוליכן לכל רוח. ואמרי' בגמ' אליב' דמאן אמרה שמו'. אי אליב' דרבנן פשיט' דלרבנן אין קונין שביתה, דהשת' חפצי הפקר דלית להו בעלים, דאיכ' למימ' ליקנו שביתה מנפשייהו, אמרי רבנן דלא קנו שביתא, חפצי הגוי דאית להו בעלים, והרי הן כמותן, ובעליהן לית להו שביתה דלאו בני שביתה נינהו, מיבעיא. ומהדרי' ואמרי' מהו דתימ' גזירה בעלים דגוי אטו בעלים דישראל, קמ"ל דלא גזרי'. רב חייה בר אבון וגו'. הנהו דיכרי וגו', פי' אילים. דאתו למברכתא, פי' שם מקום. שרא להו רבא לבני מחוזא, פי' דהיא עיר הסמוכה למברכתא בתוך ד' אלפים אמה, ומערבין מזו לזו, למיזבן מינייהו ואייתינהו למחוזא, ואע"פ שהביאום גויים מחוץ לתחום. דקסבר חפצי הגוי אין קונין שביתה. אמ' ליה וגו' כארבע אמות דמיא. פי' כדתנן במתני' [לעיל מ"א ע"ב] הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו בדיר או סהר וגו', ופסק רב לעיל [מ"ב ע"ב] הלכ' כרבן גמליאל בדיר וספינה וסהר, והוא הדין לעיר שיש לה מחיצות.
[רי"ף סי' תרי"ט] תאני ר' חייה חריס [שבין שני תחומי שבת]. ר"ש גורס אותה במ"ם, ואומ' שהיא מצודת דגים דמפסקי במים בין שני תחומין של שתי עיירות, ודומה לו מצודת חרמים [קהלת ז'], וכת' [חבקוק א'] על כן יזבח לחרמו. וגדר של קנים הוא. ושאר המפרשי' שראיתי פירושם מפרשי' אותה חריץ, ואומ' שנחרץ בקרקע ונתמלא מים. ואיכ' דגרסי מעיין שבין תחומי שבת, ולא גרסי חרס כלל. צריך מחיצה של ברזל וגו'. פי' אין ממלאין ממנו שתי העיירות ביום טוב, אלו מכאן ואלו מכאן, אלא אם כן עשו מחיצה של ברזל להפסיק בתוך התחום, שלא יעברו מים של תחום זה לתוך תחו' זה. וכל מים שבתוך העיר אינו קונה שביתה במקומו להיות לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח, אלא בתר קרתא גריר. ואם הוא בסוף התחום, אין יכול לזוז משם ולחוץ. לפיכך אין בני תחום זה יכולי' למלאת מתוך תחום עצמן, מפני עירוב מים של תחום האחר. וכיון ששמע ר' יוסי בר חנינא דבר זה אחיך עלה. ושיילינ' מאי טעמ' אחיך ר' יוסי על הא דתני ר' חייה. ושקלינן בגמ' וטרינן ואוקימנ' דהא דחייך עלה משום דקסבר ר' חייא צריך דבר להפסיק המים ואין לו תקנה. ואין הדבר כאשר הוא סובר אלא קל הוא שהקילו חכמי' במים, במחיצה כל דהוא, ובלבד שיהא בה עשרה טפחים ואע"ג דעיילי בה מיא מתתאי. כדבעא מיניה ר' טבלא וגו'. וכי היכי דמחיצה תלויה מהניא, מחיצת קנים נמי מהניא, דמה לי מערבי מיא מתתאי מה לי מערבי בין קנה לחבירו. וכשעושה המחיצה אם היא למעלה מן המים צריך שיהיה טפח [מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים צריך שיהיה טפח] ממנה יוצא למעלה מן המים, כדי שתהיה ניכרת רשו' זה מרשות זה.
<h2>דף מח.</h2>
[רי"ף סי' תר"כ] פיס'. וחכמי' אומרי' וגו'. ושיילינן הני ד' אמות היכא כתיבן. ומהדרינן כדתניא שבו איש תחתיו וגו'. ומתמהינ' ואמרי' מאי בינייהו. פי' בין לר' יהוד' בין לר' מאיר ד' אמות יהבינן ליה, מה לי אם אותה האמה לפשוט ידיו ורגליו, מה לי אם היא כדי ליטול חפץ מתחת מראשותיו וגו'. ומהדרי' איכא בינייהו ד' אמות מצומצמות. ואומ' ר"ש דלר' יהודה מצומצמות ולר' מאיר גדולות, דפישוט ידים ורגלים יתיר מאמה הוא. ושאר המפרשי' מפרשי' להפך. ואמרי' בגמ' אמ' ליה רב משרשיה לבריה כי אזלת לקמיה דרב פפא בעי מיניה, כי יהבינן ליה ארבע אמות, באמה דידיה יהבינן ליה. פי' כל איש ואיש לפי מה שהוא, באמה שלו, או באמה של קודש יהבינן ליה. ואי אמ' לך באמה של קדש יהבינן ליה, אימ' ליה עוג מלך הבשן מה תהא עליו. כי אתא לקמיה אמ' ליה באמה דידיה יהבינן ליה. ואמה של קודש היא ששה טפחים, כדאמרן בפירק' קמא מיהא מסכת' [ג' ע"ב]. ומקשינ' אהאי דקאמ' באמה דידיה יהבינן ליה, ואמרי' וליתנייה גבי הכל מה שהוא. פי' משנה היא במסכת כלים [פי"ז מי"א], יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם, מלא קומצו מנחה מלא חפניו קטורת מלא לוגמיו ביום הכפורים. ומהדרי' משום דאיכא ננס באיבריו, דלא הוו ד' אמות דידיה כתחתיו, פי' האי דלא תאני לה גבייהו, משום שיש אנשים שהאמה שלהם קצרה ביותר, דאפי' הכי יהבינ' להו ד' אמות שלימות כתחתיו באמה בינונית דעלמ' שאינן לא חסירות ולא יתירות. ומי שאמתו גדולה, יהבינן ליה באמה דידיה. הולכך עוג מלך הבשן באמה דידיה יהבינן ליה, שהן מספיקות. דהכין מסקנא דבאמה דידיה יהבינן ליה. ור"מ זק"ל אמ' [הלכ' שבת פי"ב הט"ו] באמה שלו מודדין לו כמסקנא דגמרא, ואמ' ואי איכא ננס באיבריו יהבינן ליה באמה בינונית של כל אדם. ולא אמ' יותר. וכבר בארנו במסכת שבת, דהואיל ויש לו לאדם לטלטל [בכל המרובע, נמצא שיש לו לטלטל] באורך אלכסונו של מרובע שהוא חמש אמות ושלשה חומשי אמה, ולא יתחייב כשיעקור ברשות הרבים חפץ מזוית זו לזוית זו אלא אם יהיה ביניהם חמש אמות ושלשה חומשי אמה, שהוא אלכסונו של מרובע. אבל עושה רבינו ז"ל [רמב"ם שם הי"ט] חילוק בדבר ואומ', אם עקר חפץ מזוית זו לזוית זו, אם יש בין שני המקומות ד' אמות מותר, ואם יש ביניהן יתיר מד' אמות ועדיין הן בתוך חמש אמות ושלשה חמשי אמה פטור אבל אסור, ואם ביניהן חמש אמות ושלשה חומשי אמה בשווה, חייב.
ומקשינן בגמ' ואמרי' אמאי יהוא שתים החיצונות אסורות זו עם זו, והא כיון דערבו חיצונות בהדי אמצעית, הויה להו חדא רשותא, ונישתרו כולהו זו עם זו. ופריק רב יהודה ואמ' כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ובזו. פי' כי שני עירובין עשתה האמצעית, אחד עם זו ואחד עם זו, ולא עשו עירוב אחד מעיקר' כולן יחד, דאלמ' לא רצתה החיצונה לערב בהדי אידך חיצונה, ולפיכך הוצרכה אמצעית ליתן עירובה בזו ועירובה בזו. ורב ששת פירק ואמ' כגון שנתנו שתים החיצונות העירוב בשני בתים דאמצעית. דהואיל וחלקו עירובן בשני בתים, אין עירובן עירוב אפי' לב"ה, דלא שרו ב"ה עירוב הנחלק אלא אם נחלק בשני כלים, אבל אם נחלק בשני בתים לא שרו ליה. ואם תאמר, אליב' דרב ששת אם כן אפי' אמצעית אסורה לטלטל עמהן, דומיא חמשה שעירבו ושכח אחד מהן ולא עירב שכולן אסורין, כמו כן נמי יהיו שלש חצירות אסורין ואפי' אמצעית תתסר בדידה. כבר פירק תלמודא אליב' דרב ששת ואמ', אם אמרו דיורין להקל, יאמרו דיורין להחמיר. פי' אם אמרו דיורין של זו בזו על ידי העירוב להקל להתירן יחד, כלומ' החיצונות עם האמצעית, יאמרו דיורין להחמי', פי' יאמרו שהעירוב מביא הדיורין לתוך האמצעית כדי לאסור עליה, הא לא דיירי ממש בגווה דליבעו שיעשו עירוב כאחד עמה. הולכך אע"ג דחיצונות לא עירבו אהדדי, חיצון ואמצעי מיהא מצטרפין ולא אסרי אהדדי. ויש בו פירוש אחר, אם אמרו דיורין להקל וגו', פי' אם חשבנו ג' החצרות כג' דיורין שבחצר אחת, להקל שאם הניחו עירובן בבית אחד יהיו שלשתן מותרות כאנשי חצר, נחשוב אותן כדיורין להחמיר, שאם (חלקו) [חלקה] חצר אחת עירובה יהיו שלשתן אסורות כדיורין שבחצר. והא אנן קיימ' לן [לעיל מ"ו ע"א] דבכל מילי דעירוב לקולא מטין, וכדברי המיקל.
<h2>דף מח:</h2>
[ריף סי' תר"כ] גמ'. אמ' רב יהודה אמ' רב זו דברי ר' שמעון. פי' דאמ' היא מותרת עמהן והן מותרין עמה. אבל חכמי' אומ', לא שנא נתנו שתיהן עירובין באמצעית ולא שנא נתנה אמצעית עירובה בזו ובזו, רשות אחת משתמשת וכו'. כלומ' האמצעית, שהיא רשות אחת, משתמשת עם שתי החצרות שעירבו עמה. ואין החיצונות משתמשות עם האמצעית. דהואיל והן אסורות זו עם זו, אם ישתמשו באמצעית, הלא נעשה לכל אחד בה רשות להשתמש בתוכה, וכשמשתמשת זו החיצונה באמצעית הלא נמצאת משתמשת במקום שיש לחיצונה האחרת להשתמש בו, והיא אסורה עמה ואין לה להשתמש ברשותה כלל, וגם זו האחרת נמי כן, והיאך יהו שתי רשויות שהן אסורות זו עם זו משתמשות ברשות אחת והן אסורות זו עם זו. וקאמרי' בגמ', דקאמ' רב יהודה כי אמרתה לשמעתא קמיה דשמואל אמ' זו דברי ר' שמעון וחכמי' אומרין שלשתן אסורות. פי' אמ' לי לא תאמר כמו שאמר רב, זו דברי ר' שמעון וחכמי' אומ' רשות אחת וגו', [דנמצא [אמצעית] מותרת]. אלא אימ' הכי, זו דברי ר' שמעון וחכמים אומ' שלשתן אסורות, דהכין גמירנא. ויש גרסות שכתו' בהן כי אמרתה קמיה דשמואל אמ' לי אף בזו דברי ר' שמעון. ולפי זו הגירסא יהיה לדעת שמואל, דסבר ר' שמעון שהחיצונות אסורות לשמש עם האמצעית. ואיכא עלה קושיא ממתני' דקתני בה היא מותרת עמהן והן מותרין עמה. ועוד משמע אף זו, כלומ' שתיהן, לר' שמעון, והיאך איפשר לומ' כן, והלא זו סותרת זו, דבחדא הוא אומ' הן אסורות עמה ובחדא אומר הן מותרות עמה. אלא שמע מינה דגירסא דייק' היא כמו שפי'. וברית' הנאמרת בגמ' לעֵד. דאמרי' בגמ' תניא כותיה דרב יהוד' ואליבא דשמואל, אמ' ר' שמעון למה הדבר דומה לשלש חצירות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבו שתים עם האמצעית, זו מביאה עירובה מתוך ביתה ואוכלת וזו מביאה עירובה מתוך ביתה ואוכלת, זו מחזרת מותרה לתוך ביתה וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה. וחכמי' אומרין שלשתן אסורות.
<h2>דף מט:</h2>
[רי"ף סי' תר"כ] אמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב הלכה כר' שמעון. פי' דקאמ' במתני' האמצעית מותרת עם החיצונות והחיצונות מותרין עמה. ואין הלכה כחכמי' דקאמרי שלשתן אסורות. ונתברר בגמ' דלא פליגי חכמים עליה דר' שמעון אלא בחצירות בלבד, אבל בשלשה והאמצעי מובלע בינתים דאמרי' במתני' [מ"ה ע"ב] הוא מותר עמהן והן מותרין עמו, לא פליגי. וטעמא דידהו משום דגבי חצירות (יש) [לא אושי] דיורין וגבי ג' אנשים שברשות הרבים אושי דיורין. והכין פירושה, גבי חצירות אמרי רבנן שלשתן אסורות, גזרה שמא יוציא אדם מן החיצונה לאמצעית וישתמש עם האמצעית, וכיון שרואה אנשי אמצעית משתמשין עם החיצונה האחרת, משתמש גם הו' עמה, ונמצאו שתים החיצונות משתמשות זו עם זו, ולא אושי בעלי אמצעית על זה המשתמש, כלומ' אין ממחין בידו, מפני שהם רבים ואינם יודעין אם איש זה מבעלי חיצונה הוא או מבעלי אמצעית. והכא (בעינן) [בענין] אמותיו של זה נכנסות לתוך אמותיו של זה, אושי דיורין זה על זה, ולא אתו שתים החיצונות לאישתמושי בהדדי, מפני שהם שלשה והן רואין זה את זה.
[רי"ף סי' תרכ"א] מתני'. אם אינו מכיר וגו'. פי' אם אינו מכיר אילן כדי שיאמר שביתתי בעיקרו ולא גדר. או שהיה מכיר, אבל לא היה יודע שיש לו לאדם שיאמ' שביתתי במקום פלוני אלא הוא חושב שאינו קונה [שביתה] אלא במקו' שיהא בו בשעת שקיעת חמה. לפיכ' כששקעה עליו חמה או קודם לה, אמ' שביתתי במקומי שאני עומד בו, זכה לו מקומו ויש לו ד' אמות וחוצה להם אלפים אמה לכל רוח, כדאמרי' בגמ' דמשנה שעברה. ומתברר נמי מסוף גמ' דמשנת זהו [שאמרו ה]עני וגו', ומיהא מתנית' נמי מתברר דבר זה מחלוקת ר' חנינא וחכמי'. דר' חנינא אומ' אלו האלפים אמה שנתנו לו חכמי' בין למי ששובת במדבר או במדינה עגולות הן ואינן מרובעות. כלומ' חושבין אנו הד' אמות או המדינה כאילו חוט עגול מקיף אותה, ומדידת אלפים אמה היא מן החוט העגול, כגון זה. נמצא לדעת ר' חנינא בן אנטיגנס כשמודד מן החוט העגול מפסיד הקרנות של מרובע, שהרי הוא חושב אותם מכלל אלפים אמה. אבל לדעת (רבינו) [רבנן] אינו מודד התחום אלא מן הקרנות של מרובע, וכל מקום שיגיע לו התחום מן הקרנות יש לו להלך כנגדו משאר צדדי העיר, אע"פ שיבוא שיעורו יתיר מאלפים אמה. והנה אני מצייר אותה עוד למראית העין. הנה לרבנן מרויח הקרנות ומה שיש כנגדן מן הצדדין כשאנו מודדין אלפים מן הקרנות. ולדברי ר' חנינא שמודד מן הצדדין, מפסיד מן הקרנות ומה שיש כנגדן מן הצדדין, שהרי הוא מקיף חוט עליהן, כמו שציירנו בצורה הראשונה.
[רי"ף סי' תרכ"א] מתני'. מי שבא בדרך והיה ירא וכו'. עיקר הדבר כי כל הקונה שביתה מבעוד יום במקום מסויים כגון תל גבוה עשר' טפחי', ואומ' שביתתי באותו מקום, יש לו כל אותו מקום ויש לו להלך ממנו אלפים אמה לכל רוח. ואם היה אותו מקום שקנה בו שביתה אינו מסויים בגובה או בעומק אלא מכלל רשות הרבי', אבל הארבע אמות שהוא רוצה לשבות בהן ידועין ומסויימין, הרי יש לו אותן ד' אמות ויש לו סביבותן אלפים אמה לכל רוח. ודבר זה מתברר מברית' בגמ' [נ' ע"ב] דהאי מתני'. ואמ' האי תנא דמתני' שאם היה מכיר אילן או גדר, ואינו יכול להגיע להן קודם שתשקע החמה אם יהלך מעט מעט, אבל יכול הוא אם ירוץ להגיע להם, ואמ' שביתתי תחת האילן או הגדר, ומשם יש לי אלפים אמה לכל רוח, לא אמ' כלום, הואיל ולא סיים מקום שביתתו. דכל מי שקונה שביתה יש לו ד' אמות, כדאמרן לעיל. ומה טעם לא אמ' כלום, לפי שאם יבוא תחת האילן למדוד לו אלפים אמה, כשיבא למדוד אותה מצד דרום של אילן אומרין לו שמא ארבע אמות שלך הם בצפון האילן, וכשיבוא למדוד מן הצפון אומרין לו שמא הן בדרום. אבל אם אמ' שביתתי בעיקרו, הואיל וסיים מקום שביתתו דהינו עיקר האילן, קנה מקום שביתה ומהלך ממקום רגליו וגו'. וזה שאמרנו במתני' כי אם היה מכיר אילן או גדר וסיים מקום שביתתו מועיל לו, דוק' אם היה בינו ובין האילן אלפים אמה או פחות מאלפים, דהואיל דאין בינו ובין האילן או הגדר אלא אלפים או פחות מאלפים ויכול להגיע אליו במרוצה, קונה בו שביתה ויש לו להלך משם עד ביתו אם אין מן האילן ועד ביתו אלא אלפים בלבד. אבל אם יש ממקום רגליו ועד האילן יותר מאלפים אמה, לא קנה תחת האילן או הגדר שביתה, אלא קנה שביתה במקום שיגיע לו בעת שתשקע החמה. וכן נמי אם יש בינו לבין האילן אלפים או פחות ומן האילן לביתו יתיר מאלפים, אע"פ שקנה שביתה תחת האילן, אינו יכול להגיע לביתו ואע"פ שנתכוון לילך לביתו, שהרי בינו ובין ביתו יתיר מאלפים.
[רי"ף סי' תרכ"ב] פיס'. זהו שאמרו העני מערב ברגליו. פי' זהו שבא בדרך ואמרו שיש לו לערב ברגליו, ואע"פ שלא עשה פת. ר' מאיר אומ' אין לנו אלא עני. פי' אין לנו להתיר לערב ברגליו בלא פת אלא עני, דומיא דזה שבא בדרך והתירו לו לערב בלא פת. ר' יהודה אומ' אחד עני ואחד עשיר מערב ברגל. דעיקר עירוב ברגל הוא, ולא אמרו לערב בפת אלא להקיל על העשיר שלא יצטרך ויצא יערב ברגליו.
גמ'. מאי לא אמ' כלום. פי' האי דקאמרי' במתני' שאם לא סיים מקום שביתתו לא אמ' כלום, מאי לא אמ' כלום. רב אמ' לא אמ' כלום כל עיקר. פי' ולא יזוז ממקומו, שהרי במקום רגליו כאן לא קנה שביתה, שהרי עקר דעתו ולבו מכאן ולא נתכוון לשבות אלא תחת האילן או הגדר, ותחת האילן או הגדר לא קנה שביתה, ואע"פ שכל תחתיו של נוף האילן בתוך אלפים אמה למקום רגליו. ושמואל אמ' לא אמ' כלום לביתו, אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל. אע"פ שלא קנה שביתה תחת האילן, קנה שביתה במקום שהוא עומד כששקעה עליו חמה, ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח, כדין כל מי שלא עשה עירוב. והאי דקאמ' אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל, אין פירושו שאינו יכול להגיע אלא עד האילן בלבד, אלא הואיל ואין בינו ובין האילן בעת שאמר שביתתי תחתיו אלא אלפים אמה בלבד, ודאי יכול הוא להגיע לאילן ולמעלה ממנו, כי מדידת אלפים אמה שלו היא ממקום ששקעה חמה עליו בו. ופי' חמר גמל, כי החמור הנהגתו מאחריו והגמל במשיכה, וכמו שאין אדם יכול להנהיגם יחד אלא זה מעכב על ידי זה, כך זה שלא סיים מקום שביתתו אם למדוד לו מן הצפון וגו'. ורבי' שלמה עם שאר המפרשים מפרשים בו פירוש אחר, ושמואל אמ' לא אמ' כלום מיהא לביתו, אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל. לקמן מפ' דכי אמ' שמואל למילתיה, כגון דהאי תחתיו של אילן בתוך אלפים של מקום רגליו, דכל ד' אמות שאתה נותן לו לשביתה תחתיו כולן ראויות לו. הולכך לביתו לא אמ' כלום, דהא ביתו רחוק מעיקרו של אילן אלפים אמה, כדתנן במתני' מעיקרו ולביתו אלפים אמה, ושמא הוא בחר לו ד' אמות הראשונות שתחת האילן, והן שמאותן של צדו, דמשם ועד ביתו יש יותר מאלפים. אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל, דממה נפשך כל ד' אמות שאתה נותן לו תחתיו לשביתה, אם תמדוד ממנה עד מקום רגליו שהיה עומד בו ואמר שביתתי תחת האילן, אינה אלא אלפים בלבד, ולפיכ' מצי אזיל לתחתיו של אילן. ונעשה תחתיו של אילן, רוחב נטיית נופו של אילן אם הוא רחב ד' אמה או ל' אמות, נעשה חמר וגמל. כלומ' מושכו לכאן ולכאן. בא למדוד מן הצפון, בסוף נטיית הנוף לצד ביתו אלפים, כדי שיגיע לביתו. מודדין לו מן הדרום, ואומרין שמא ד' הראשונות של צד רגליו בחר לו תחת האילן, ומשם מודדין לו אלפים לביתו ונמצא רחוק ל' אמה. בא למדוד (בא למדוד) מן הדרום, מד' אמות הראשונות אלפים לצד רגליו, כדי שיכול לחזור אלפים לאחוריו ממקום רגליו ל' אמות. מודדין לו מן הצפון. (שמד') [שמא ד'] אמות של סוף האילן לצד ביתו בחר לו, ומשם עד מקום רגליו יש לו אלפים אמה, ואינו יכול לחזור לאחוריו אפי' פסיעה. אבל ד' אלפים יש לו ממקום רגליו לצד ביתו פחות (מ)ל' אמה ממה נפשך, ומקום רוחב האילן מפסיד משום שלא פי'. ואומ' ז"ל [רש"י ד"ה ל"א] ויש מי שפירש ושמואל אמ' לא אמ' כלום לביתו, שאין לו מן האילן והלאה לצד ביתו כלום, אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל. דקסב' שמואל דקנה לו שביתה בשני המקומות. דהואיל ולא סיים ארבע אמות, אין מקום מיוחד לו תחת האילן ולא במקום רגליו, אלא או כאן או כאן, וממה נפשך אלפים שממקום רגליו עד האילן יש לו. וכשהגיע תחת האילן נעשה חמר וגמל, בא למדוד מן הצפון, מן האילן לביתו, מודדין לו מן הדרום, ממקום רגליו, וכדי להחזיר אחוריו אלפים אמה, מודדין לו מן האילן. זה הוא ששמעתי. ויש תשובות וגמגומין יותר מדאי לפי לשון התלמוד. חדא דקא שאיל מאי טעמ' דרב, והוה ליה לשיולי טפי טעמיה דשמואל. דמילתיה דרב טפי מסתבר', דבמקום רגליו לא רצה לקנות ותחת האילן לא קנה, דלא ידע מאי סיים. אבל לשמואל מאי סבירא ליה, אי קנייה הויה בלא סיום מקום ליקני התם, ואי לא קנייה היא לא ליקני לא הכא ולא התם, דהא כאן לא רצה לקנות. ואפי' ר' יוחנן בן נורי לא קאמ' אלא חפצי הפקר או ישן, אבל זה שאמ' בפירוש איני רוצה לקנות כאן היאך קנה. ועוד מאי נעשה תחתיו של אילן חמר וגמל, הכי איבעי ליה למימר, ושמואל אמ' הרי זה חמר וגמל. ועוד מאי מן הצפון ומן הדרום, במקום אחד יש לומ' מצפונו או מדרומו, אבל בשני מקומות לא שייך. עד כאן דברי רבי' שלמה ז"ל. נמצא עכשיו לדעת הפירו' הראשון שפירשנו, והוא סברת רבי' משה ז"ל, זה שאמרנו שלא אמ' כלום, אם היה בעת שאמ' שביתתי תחת האילן בינו לבין האילן אלפים אמה כדפרשינן, והלך אחר שאמר דבר כמו חמש מאות אמה עד ששקעה חמה, כששקעה חמה קנה באותו מקום שביתה ויש לו משם אלפים אמה לכל רוח. נמצא מהלך אלף וחמש מאות עד האילן, ומן האילן לצד ביתו חמש מאות. ולדעת ר"ש, קנה שביתה תחת האילן ולא הפסיד אלא רוחב תחת האילן, בשביל שלא סיים מקומו. ואם יש ממקום רגליו ועד האילן אלפים, ורוחב תחת האילן ל' אמה, ומעיקר האילן עד ביתו אלפים, יהלך עד האילן ויהלך מן עיקר האילן אלפים פחות ל' אמה שהיא רוחב תחת האילן, בשביל שאמר תחתיו. ואע"פ שחשבו אותן בכלל אלפים שעברו שהם עד מקום רגליו, נחזור נחשוב אותם עם אלפים של צד ביתו ונמצא שאינו יכול להגיע לביתו. ולפי דעת שאר המפרשים, אינו יכול להגיע אלא לאילן בלבד, ואין לו לצאת משם אפי' אמה אחת. דהואיל [ולא] (ו)בירר שיקנה שביתה שם, לא נוכל לומ' כששקעה עליו חמה קנה שביתה ויש לו לילך משם אלפים אמה.
<h2>דף נ.</h2>
[רי"ף סי' תרכ"א] אמ' רבא מאי טעמ' דרב וגו'. אומ' ר"ש ז"ל בשלמ' לשמואל מסתבר' מילתי', דמכל מקום קנה שביתה תחת האילן אבל אין אנו יודעי' אי זו ד' אמות קנה, הולכך ידו על התחתונה ומפסיד מד' אלפים כשיעור תחתיו של אילן, בא למדוד מכאן מודדין לו מכאן. ומהדרינן משום דלא סיים אתריה. וכיון דלא סיים לא קנה מידי. וממקומו נמי כבר עקר שביתתו, ונעשה כמי שלא קנה שביתה ואין לו אלא ד' אמות. איכא דאמרי, מאי טעמ' דרב, משום דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. פי' כל שני דברים שאין אדם יכול לקנותם שניהם בזה אחר זה, ואם קנה אחד מהן אינו רשאי לקנות [השני אחריו, כך נמי אינו רשאי לקנות] שניהן כאחד. ואין לו לקנות שני דברים כאחד אלא אם כן יש לו לקנות שניהן בזה אחר זה. כגון שתי נשים נכריות שהוא רשאי לקדש עכשיו אחת ולאחר כך אחת, ותפסי בהו קידושי בזה אחר זה, כך אם עשו שתיהן שליח לקבל להן קידושין ממנו וקבל קידושי שתיהם ביחד, תפסי בהו קידושי בבת אחת, דהא ישנן בזה אחר זה [אבל אם אשה או בתה או שתי אחיות שאינן בזה אחר זה]. שאם יקדש אדם אשה אינו יכול לקדש אחותה ולא בתה אחר כן, ואם קידשה (אחר כן) לא תפסי בה קידושי, שכבר קידש אמה או אחותה קודם, והויה ליה לגביה ערוה שחייב עליה כרת, וקיימ' לן דחייבי כרתות לא תפסי בהו קידושי, והרי אינן בזה אחר זה. הכי נמי אינן בבת אחת, ואם קדש שתיהן בבת אחת לא תפסי קידושי אפי' באחת מהן, דתנן [קידושין נ' ע"ב] המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה אינן מקודשות. הכא נמי כיון שאי איפש' לאדם שיקנה שביתה בד' אמות ויחזור אחר כן ויקנה שביתה בד' אמות אחרות בצדן, כך אינו יכול לקנות שמונה אמות לשביתתו בבת אחת או יתיר על כן. ולפיכך זה שקנה מקום שתחת האילן שהוא ח' אמות או יתיר על כן, כדמברר בתר הכי, בבת אחת, ואמ' שביתתי תחתיו, לא אמ' כלום. ואמרי' בגמ' מאי איכ' בין הני תרי לישני דמיתמרן משמא דרב, דהא למאן דאמ' דטעמ' משום דלא סיים אתריה לא קנה, וכן נמי למאן דאמ' כל שאינו בזה אחר זה לא קנה, אם כן מאי בינייהו. ומהדרינן איכא בינייהו כגון דלא אמ' שביתתי תחתיו של אילן, אלא אמ' ליקניין לי ד' אמות מגו תמניא. למאן דאמ' לא סיים אתריה, הכא נמי לא סיים אתריה. דהא לא ידעינן להי ד' אמות קא מיכוון מהני ח' אמות, ואין לו לילך לתחתיו של אילן, אלא לא יזוז מד' אמות שלו. ולמאן דאמ' כל שאינו בזה אחר זה, הואיל וקאמ' ד' אמות בלבד, קנה. הולכך יש לו להלך עד האילן דהא קנה שם שביתה, ואינו מהלך ממנו עד ביתו משום דלא סיים.
<h2>דף נ:</h2>
[רי"ף סי' תרכ"א] אמ' רב הונא בריה דרב יהושע לא שאנו, פי' שלא אמ' כלום, אלא באילן שיש תחתיו ח' אמות. שכל ד' אמות מהן ספיקא מאן נינהו, דאיכא למימ' דילמא להנך אחריני קא מיכוון ולא מסיים אתריה, ואין מקצת ביתו ניכר, הולכך לא אמ' כלום. אבל באילן שאין תחתיו אלא שבע אמות בלבד, הרי ודאי מקצת ביתו ניכר. דהא כל ד' אמות דיהבינן ליה יש בהן חלק אמות מן האמות הנשארים, והג' אמות הנשארים אין בהם שיעור מקום אחר דאיכא למימר דילמ' מכוון להו. והואיל ואין בהן שיעור מקום אחר דאיכא לספוקי בהך אחריני, הרי בודאי מקצת ביתו ניכר בהדי ד' אמות דיהבינן ליה, ויש לו להלך עד תחתיו של אילן.
תניא כוותיה דרב וגו' בד"א וגו', פי' זה שאמרנו בתחלת הברית' שאם אמ' שביתתי במקום פלוני שמהלך את כולו וגו', דוק' כשהוא מוקף מחיצות. דהואיל והוא מוקף מחיצות וחלוק (מן) [משאר] הבקעה, אינו צריך לסיומי ביה ד' אמות, דכולו נחשב כד' אמות, ולפיכ' מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה. וזה המקום שאמרנו שהוא נחשב כולו כד' אמות, דוקא אם הוא בית סאתים, והוא מקום שיש בו מאה אמה על חמשים אמה, כדפרשינן ליה לעיל [ט"ז ע"ב], אבל אם הוא יתיר מבית סאתים, הואיל ולא הוקף אותו המקו' לדיר', לא מהניא ליה מחיצות לשוייה כד' אמות. לפיכ' מקו' שאינו מסויים במחיצות, או שהיה לו מחיצות אבל הוא יתיר מבית סאתים, אין לו בתוכו אלא ד' אמות בלבד. אחד מכיר וגו'. פי' ואם היו שנים, אחד מהם מכיר אילן או גדר שיש ביניהם ובינו אלפים או פחות מאלפים, כדפרשינן במתני'. אותו שאינו מכיר המקום סומך על המכיר ותולה בו שביתתו, והמכיר אומ' תהי שביתתנו שנינו במקום פלוני. בד"א בשסיים ד' אמות וגו'. פי' זה שאמרנו למעלה שאם המקום יותר מבית סאתים או שלא היה מוקף, שאין לו בו אלא ד' אמות, דוקא בשסיים ד' אמות שקבע בו, כגון שהיה לו סימן כגון אילן או אבן ואמר שביתתי בעיקר האילן, כדאמרי' במתני'. אבל אם לא סיים ד' אמות שקבע, אלא קאמ' שביתתי במקום פלוני או תחת אילן פלוני. לא יזוז ממקומו. פי' ואין לו אלא ד' אמות שחשכה לו כשהוא בהן. והינו דקאמ' רב אפי' לתחתיו של אילן לא מצי אזיל. ואמרי' בגמ' נימ' תהוי תיובתיה דשמואל. ומהדרי' הכא במאי עסיקינ' כגון דאיכ' ממקו' רגליו ועד עיקרן תרי אלפי וארבע אמות, מצי אזיל, ואי לא לא מצי אזיל. פי' הכא במאי עסיקינן דאמרי' דמצי אזיל לאילן, כגון שיש ממקום רגליו שעמד בו ואמ' שביתתי תחת האילן, אלפים אמה וד' אמות עד סוף עיקר האילן, אלפים לתחומא וד' אמות לאקנויי שביתה. דנמצא תחת האילן כולו בכלל תחומו. לפיכך מצי למיזל [בכל ד' אמות שיש תחת האילן שאתה אומ' שמא היא שקנה, היא בכלל תחומו]. אבל אם יש בין מקום רגליו ועד (סוף) [תחילת] האילן אלפים אמה, נמצא שאר תחת האילן אינו בכלל תחומו, לא בכלל אלפים ולא בכלל ד' אמות מקום שביתתו. לפיכך יש לספוקי שמא ד' אמות שקנו לו שביתה הם מתחלת נוף האילן וקנה שביתה, או שמא הם מעיקר האילן ונמצא ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים ושמונה אמות ולא קנה שביתה. וכבר אמרנו שלא יקנה שביתה אלא אם יש ממקום רגליו ועד מקום שביתה אלפים וד' אמות. ואומ' שמואל דברית' זו דקאמרה שאין לו לזוז ממקומו כגון שיש בינו לבין עיקרו של (עילן) [אילן] אלפים ושמונה אמות. ויש מי שגורס גירסא אחריתי ואומ', כגון שיש מ[מקום רגליו ועד] עיקרו של אילן תרי אלפי וד' אמות, דאי מוקמת ליה בהאי גיסא דילן, קם ליה לבר מתחומא. ומפרשי לה הכי, הכא במאי עסיקינ' דקתני בברית' לא יזוז ממקומו, כגון שיש ממקום רגליו וגו'. דהואיל ויש ד' אמות תוספת על האלפים אמה שהן תחו' שבת, והן בין התחום ובין האילן, וקאמ' שביתתי תחתיו סתמא ולא סיים ד' אמות, כיון שיש לספוקינהו לד' אמות שנתכוון לשבות בהן בהנך ד' אמות הסמוכין לאילן שהן חוץ לתחום שאינו יכול להגיע להם, דאיכא למימ' איכוון להן, או דילמ' לא איכוון אלא לד' אמות אחריני דסמיכן להא שהן בתוך אלפים אמה שיש לו להגיע להם, ואם אתה אומ' ישבות בהן לאלו שבתוך התחום, דילמ' להנך הסמוכין חוץ לתחום נתכוון לשבות, ולפיכ' אסור לו לזוז ממקומו. ולא קשיא ליה לשמואל ולא מידי.
תניא כוותיה דשמואל, טעה ועירב לשתי רוחות. פי' עירב לצפון ועירב לדרום. כמדומה הוא שיש לו רשות לאדם לערב לשתי רוחות, וילך ערבית כאן ושחרית כאן. וכיון שנתכוון לשתיהן והאחת הוא דקנתה לו ואינו יודע אי זו היא, נותנין עליו חומרי זו וחומרי זו, לפיכך מהלך לצפון כעירובו לדרום ולדרום כעירובו לצפון. פי' מהלך לצפון כשיעו' מה שהניח לו עירוב שבדרום לצד צפון. כגון אם הניח עירובו בדרום בסוף אלף אמה, נמצא שלקח לו בעירובו שבדרום מצד צפון אלף אמה ונשאר לו שילך בצד צפון אלף אמה, והינו דקאמ' מהלך בצפון בעירוב שבדרום, כלומ' במה ששייר עירובו שבדרו'. שאלו עירב בדרום בסוף אלפים, נמצא לא שייר לו זה העירוב שילך בצד צפון אמה אחת. וכן נמי מהלך בדרום כעירוב לצפון, ופירוש' כמו הראשונה. ואם מצעו עליו את התחום, הרי זה לא יזוז ממקומו. פי' כגון שהניח עירובו בצפון בסוף אלפים ובדרום בסוף אלפים, נמצא כשעירב בצפון בסוף אלפים לא נשאר לו שילך (בצפון) [בדרום] אמה אחת, שהרי העתיק כל תחומו שהיה בדרום לצד צפון, וכן כשעירב עליו בדרום בסוף אלפים העתיק כל תחומו שהיה בצפו' לצד דרום. וכיון שנתכוון לשניהם או שעירבו עליו לשניהם, והאחת הוא דקנתה לו ולא מסיימי, לפיכך לא יזוז ממקומו. וסייעתיה דשמואל ממאי דקאמ' הולך לצפון כעירובו לדרום, דליכא בה במילתא ספיקא וליכא בה איסורא. והיא כמו שהיה מכיר אילן או גדר ואמ' שביתתי תחתיו, כיון דמיכן ועד האילן ליכא ספיקא במילתא, הרי הוא מותר לילך עד האילן וליכא בהא מילת' איסורא. אבל מתחתיו ועד ביתו כיון דלא ידעינ' להיכ' איכוון, הוה ליה ספיקא, ואם בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום, או מן הדרום מודדין לו מן הצפון. והיא דומה למי שהלך לצפון אלף אמה ובא להוסיף עליה, אומרין לו שמא עירובך בדרום והאלף שנשארה לך בצפון נעקרה בדרום, וכן נמי כשילך אלף אמה בדרום ורוצה לילך יותר, אומ' לו שמא עירובך בצפון והאלף שנשארה בדרום נעקרה בצד צפון. ואמרי' בגמ' נימ' תהוי תיובתיה דרב. דאיהו קאמ' לא יזוז ממקומו, ואע"ג דאין הספק אלא תחת האילן וממקום רגליו ועד האילן אין בו ספיקא, ובהא בריתא קאמרי' יש לו להלך אלף אמה לצפון ואלף אמה לדרום הואיל וליכ' בהו ספיק'. ומהדרינן בגמ' ואמרי' לא תיקשי עליה דרב, דרב תנא הוא ופליג. ודאמי כחד מן תנאי דפליגי במשנה. ובגיטין [נ"ט ע"א] וסנהדרי' [פ"ג ע"ב] אמרי', אמ' רב אנא הוינא במניינא דבי ר' ומני דידי הוו מתחלי ברישא. והואיל וסוף תנאי הוא ותחלת אמוראי, יש לו לחלוק עם התנאים ויש לאמוראין לחלוק עמו. וזו הברית', אע"פ שפירשנו אותה שהיא כדברי שמואל ומקשינן מינה לרב, כשתעיין בה ותדקדק לא תמצא אותה דומה לדברי שמואל דוקא ולא איכא על רב מינה קושיא אלא בדוחק, כמו שפירשנו.
<h2>דף נא.</h2>
[רי"ף סי' תרכ"א] פיס'. מהלך ממקו' רגליו וגו'. אמ' (אביי) [רבא] והוא כדי רהיט מטי. פי' זה שאמרה מתני' שאם אמ' שביתתי בעיקרו מהלך וגו', הני מילי היכא דיש שהות ביום שאם ירוץ יגיע עד האילן, אבל אם אין שהות ביום לא. אמ' ליה אביי, והא חשכה לו קתני. פי' מדקת' לקמן [ע"ב] בברית' לפי שלא אמרו לערב ברגליו אלא למי שבא בדרך וחשכה לו, אלמ' אע"ג דחשכה לו יש לו לערב ברגליו. (ופריך) [ופריק] ואמ' האי דקתני וחשכה לביתו, פירו' שאינו יכול להגיע לביתו, אבל לעיקרו של אילן יש שהות ביום להגיע. איכא דאמרי אפי' תימ' על האילן עונה, והיכי דאמי כגון שיהלך מעט מעט, ועליו אמרה וחשכה לו. שאם יהלך מעט מעט מעט אין שהות ביום שיגיע לאילן, אבל אם ילך במרוצה לא חשכה לו אלא יכול להגיע. ור"ש מפ' והא חשכה לו קתני, ואו' כי הוא עונה על המשנה, וגורס במשנה מי שהיה בא בדרך וחשכה לו, ואינו גורס והיה ירא שמא תחשך.
ואמרי' בגמ' הני אלפים אמה היכא כתיבן. ומהדרי' כדתניא שבו איש תחתיו אלו ד' אמות, אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה. ושאיל תלמודא נמי ואמ' מנא לן מהאי קרא דאל יצא איש וגו' דהוא אלפים אמה. ומהדרינן דלמדנו דבר זה בגזרה שווה מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מניסה וניסה מגבול וגבול מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ. ומדותם מחוץ לעיר וגו'. ומפרש אותה ר"ש ז"ל ואומ', מקום ממקום ומקום מניסה, כלומ' פסוק שנאמ' בו מקום ולא נאמ' בו ניסה, דנין אותו מפסוק אחר שנאמר בו מקום וניסה. כגון אל יצא איש ממקומו [שמות ט"ז] דנין אותו מושמתי לך מקום אשר ינוס [שם כ"א] ומה להלן כת' ביה ניסה, אשר ינוס, אף הכא במקרא אל יצא איש מרבינן ביה ניסה, והוי כמאן דכת' ביה ניסה. והדר דנין ניסה מניסה וניסה מגבול, כלומ' דנין ניסה זו שלא נאמ' בה גבול, מניסה שנאמר בה גבול, דכת' [במדבר ל"ה] מגבול עיר מקלטו אשר ינוס, ומרבינן נמי באידך (גיסא) [ניסה] דאל יצא איש ממקו' כאלו כת' ביה גבול. והדר דנין גבול מגבול וגבול מחוץ. דנין גבול זה שלא נאמ' בו חוץ מגבול שנאמ' בו חוץ, [שם] ומצא אותו גואל הדם מחוץ וגו', ומרבינן חוץ מגזרה שווה להאי גבול דאל יצא איש ממומו. והדר דנין האי חוץ מחוץ, ומדותם וגו'. והכין פירושה. דנין מקום ממקום. פי' כתוב מקום גבי שבת אל יצא איש ממקומו, וכת' מקום גבי עיר מקלט ושמתי לך מקום, ומה מקום הנאמר גבי ערי מקלט כתי' ביה ניסה, אף מקום הנאמר גבי שבת רואין אנו כאילו כת' ביה ניסה. ומקום מניסה דידה. פי' ומקום הנאמ' גבי ערי מקלט לומר מניסה של עצמו הכתובה בעניינו. ואינו אומ' על הכתובה בפיסוקו, אלא בא ואמ' לנו קודם שישלים דבריו, מקום זה שהוא גבי ושמתי שלומד ניסה מניסה, אינו לומד כמו מקום של שבת שלומד מעניין אחר, אלא הוא לומד מעניינו דבערי מקלט מיירי. וחזר ופי' היאך הוא לומד, ואמ' וניסה מניסה, כלומ' לומד ניסה הנאמ' בפיסוק ושמתי וגו' מניסה הנאמ' בעניינו שהיא ואם יצא יצא הרוצח אל גבול וגו', דמה ניסה האמורה בפסוק ואם יצא יצא כתב בה גבול, אף ניסה האמורה בפסוק ושמתי לך מקום ניסה שיש בה גבול. וניסה מגבול דידיה. כמו שבא ולימדנו כי מקום הנאמ' בושמתי לך מקום שהוא רוצה ללמוד ניסה מניסה היא ניסה דידיה, כמו כן נמי ניסה הנאמר' בפסוק ואם יצא יצא, שהוא רוצה ללמוד גבול הנאמ' בה מגבול הנאמ' בפסוק אחר מעניינה הוא, דבערי מקלט נמי מיירי, ואינו בעניין אחר. וחזר וסיים דבריו ואמ' וגבול מגבול. כלומר גבול הנאמ' בפסוק ואם יצא יצא וגו', לומד מגבול הנאמר בפסוק ומצא אותו גואל הדם מחוץ. וכמו גבול הנאמר הכא גבי ומצא אותו כתי' ביה חוץ, כמו כן נמי גבול הנאמ' גבי ואם יצא יצא כאילו כתי' ביה חוץ. וגבול מחוץ דידיה. כמו שפי' כי הוא רוצה להודיענו עוד שהוא לומד מעניינו. וחזר וסיים דבריו היאך למד, ואמר שלמד חוץ הנאמ' גבי פסוק ואם יצא יצא וגו' מחוץ הנאמ' גבי פסוק [שם] ומדותם וגו', ומה חוץ הנאמ' גבי ומדותם כתי' ביה אלפים, כמו כן נמי חוץ הנאמ' גבי ואם יצא כאילו כתו' ביה אלפים. נמצא צורת למידתו, שלמד מקום ממקו' וניסה מניסה וגבול מגבול וחוץ מחוץ. ונאמר כך, מה חוץ הנאמ' גבי ומדותם, כתי' ביה אלפים, אף חוץ הנאמ' גבי ואם יצא יצא כאילו כת' ביה אלפים. ומה גבול הנאמר בפסוק ואם יצא כת' ביה אלפים, דמרבינן מחוץ, אף גבול הנאמ' בפסו' ואם יצא יצא כאילו כת' בו אלפים. ומה ניסה האמורה גבי פסוק ואם יצא כתי' ביה אלפים, דמרבינן לה מגבול, אף ניסה האמורה בפסוק ושמתי לך מקום כתו' ביה אלפים. ומה מקום הנאמר גבי ושמתי כתו' ביה אלפים, כדמרבינן לה מניסה, אף מקום הנאמ' גבי שבת (נאמ') כתי' ביה אלפים. אע"פ שאין מקום הנאמ' גבי ושמתי מדבר בענין פסוק אל יצא איש, אלא זה בעניין ערי מקלט וזה בעניין שבת. ודבר זה כולו אסמכת' בעלמ' הוא. דהכי קאמרי' דאלפים אמה מדרבנן היא, ואסמכונהי רבנן אקראי. וגבי מדידת ערי מקלט כת' [שם] בה פאת קדמה. כלומ' מדוד אלפים מן הקרנות ומצדדי העיר כנגדן, ואע"פ שיבואו יתיר מאלפים, כדפרשי'. לפיכ' אמרי רבנן, הואיל ואנו לומדים התחום מהכא ומצינו הכא גבי מדידת ערי מקלט שאנו נותנין פאות ונשכרין הזויות, כמו כן נמי גבי תחום שבת. דהא קאמ' זה יהיה לכם, משמע כזה יהיו עוד כל שובתי שבת. כלומ' כמו זה המדידה יהיו מודדין כל תחומי שבת. ור' חנינא חולק עליהם ואומ' אין פירושו כך, אלא פירוש' זה יהיה לכם, לזה בלבד אתה נותן פיאות ואין אתה נותן פיאות לשובתי שבת, אע"פ שלמדין תחומין מהכא.
[רי"ף סי' תרכ"ב] גמ'. אמ' רב נחמן מחלוקת וגו'. פי' מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה באומ' שביתתי במקומי. פי' כגון מי שיצא חוץ למדינה בסוף אלפים או אלף ואומ' שביתתי במקומי. ר' מאיר סבר, אם הוא עני יכול לעשות דבר זה ולערב ברגליו בלא פת, ואם הוא עשיר לא קנה עירוב עד שיוליך פת עמו. דעיקר עירוב שתיקנו אותו חכמים שיקנה, בפת תיקנוהו, והקלו גבי עני משום שאין לו פת מצויה בכל עת שיערב בה. לפיכך העשיר שיש לו פת מצויה אינו קונה אלא בפת, כעיקר דינה. ור' יהוד' סבר עיקר עירוב ברגל. וזה שאמרו חכמי' שמערבין בפת, קולא היא הקלו אותה על העשיר שלא להטריח אותו לערב ברגליו. אבל במקום פלוני דברי הכל עני אין וגו'. פי' אבל מי שיצא מן המדינה ואמ' שביתתי במקום פלוני, לא נחלקו ר' מאיר ור' יהודה דלא קנה עירוב אלא אם הוא עני, הואיל ולא הגיע לאותו מקום. דלא התיר ר' יהוד' לעשיר שיערב בלא פת, אלא אם הוא הולך לשם ואו' שביתתי (במקומו) [במקומי], אבל אם אומ' דבר זה מרחוק לא התירו. [נ"א ע"ב] ופליג רב חסדא בגמ' על רב נחמן ואמ' דמחלוקת ר' מאיר ור' יהוד' הוא במי שיצא ואמ' שביתתי במקום פלו'. דר' מאיר סבר, הואיל ולא הגיע לאותו מקום, עני אין עשיר לא. אבל אם הגיע לשם ואמר שביתתי במקומי, אפי' ר' מאיר מודה דקונה שביתה אפי' הוא עשי'. וטעם חלוקת רב נחמן ורב חסדא, משום דאמרי' במתני' שני דברי'. האחד, מי שהיה ירא שמא תחשך והיה מכיר אילן או גדר ואמ' שביתתי במקום פלוני. והשני, אם אינו מכיר אינו בקי בהלכ' ואמר שביתתי במקומי. ואמרנו אחר כך במשנה, זהוא שאמרו העני מערב ברגליו. עכשיו יש לומ' כי האי דקאמ' זה הוא שאמרו וגו' על תחלת המשנה, דהינו מי שהיה מכיר וגו', ויש לומ' שהיא עלי סיפא, שהיא אם אינו מכיר. רב חסדא אומ' על תחלת המשנ', מי שהיה מכיר אילן וגו' ואמ' שביתתי במקום פלוני, חוזר ואומר זה הוא שאמרו, ובו נחלקו ר' מאיר ור' יהוד'. לפיכ' האי דקאמ' ר' מאיר עני אין עשיר לא, בשביל שאמ' שביתתי במקום פלוני. ורב נחמן אומ' זה הוא שאמרו העני וגו' על סיפא הוא חוזר, ובו קאמ' ר' יהודה אפי' עשיר מערב ברגליו. אבל ברישא אפי' ר' יהודה מודה דעני אין עשיר לא. [רי"ף שם] והלכ' כרב נחמן וכר' יהודה. נמצא עכשיו דמי שבא בדרך ואמ' שביתתי במקום פלוני קנה עירוב, כמו שאמרנו במשנה. ואין בין ר' מאיר ור' יהוד' חלוקה בדבר זה, דאפי' ר' מאיר מודה דמי שהוא בא בדרך כעני חשבינן ליה, ואינו יכול להגיע לאותו מקום אם ילך מעט מעט, ואע"פ שהוא יכול להגיע לו במרוצה, כמו שפירשנו. וכל שכן מי שבא בדרך ואמ' שביתתי במקומי. אבל מי שלא בא בדרך, ויצא מן המדינה למקו' שירצה, בזה חלוקת ר' מאיר ור' יהוד'. ר' מאיר סבר עני אין עשיר לא, [ור' יהודה סבר אחד עני ואחד עשיר]. אבל אם לא הלך לאותו מקום אלא אמ' שביתתי במקום [פלוני], אפי' ר' יהודה סבר עני אין עשיר לא. [גמ' שם, רי"ף שם] תניא כותיה דרב נחמן וכו', לפי שלא אמ' לערב ברגל אלא למי שבא בדרך וחשכה לו, דעני הוא, וליכ' גביה פת. דברי ר' מאיר וגו'. מתני ליה ר' חייא וגו'. פי' היה ר' חייא בר אשי מלמד בנו של רב לפניו ואומר לו ר' יהודה אומ' אחד עני ואחד עשיר. אמר לו רב תגמור לו הדבר ותפסוק לו ההלכה ותלמדו כי הלכה כר' יהודה.
<h2>דף נב:</h2>
[רי"ף סי' תרכ"ד] כיצד מעברין את הערים. אמרי' בגמ' [נ"ג ע"א] רב ושמואל חד תאני מעברין וחד תאני מאברין. מאן דתאני מאברין אבר אבר. כלומ' שמוסיפין לה איברים. שאם יש אבר מן העיר יוצא בקרן מזרחי' דרומית, רואין כאילו יש אבר בקרן מזרחית צפונית. וחד תאני מעברין כאשה עוברה. פי' שכריסה צבה ויוצא, והעובר מכללה חשוב. וכן בית זה שהוא יוצא, כעובר של אשה דאמי, כגון זו. כללא דמילתא דבין גרסי' מאברין באל"ף או מעברין בעין, פירו' שמוסיפין תוספת על העיר כנגד היוצא ורואין חוט משוח כנגדן ומודדין חוצה לו. ואם תאמר אנה זכר לנו במשנה שמעברי' את העיר עד שיאמר הנה כיצד מעברין. תשובת דבר זה, דקתני לקמן בהאי פירקא [ס' ע"א] הנותן את עירובו בעיבורה של עיר, וכאילו היא שנוייה קודם זו. ופי' פגום נכנס פגום יוצא, כגון שהיתה עיר מוקפת חומה ויש מגדלין עגולין דומין לשובך בולטין, בחומה ופעמי' שבולטין לפנים ופעמים שבולטין לחוץ. ולפי שהן צורת השובכין קרי להו פגום, דהכי אשכחן דקרי לשובכין פגום, דקתני התם עד שישברו את פיגמיהן. ויש מי שמפרש אותם שובכין ממש. ורבי' [רמב"ם בפיה"מ] פי' אותו ואמ' שהוא בניין חרב, מלשון פגימה. ומפ' תלמוד' [נ"ה ע"ב] גדודיות, שהוא מקום שיש לו ג' מחיצות ואין עליו תקרה. הם שברי חומות של חרבות. [ואומ' ר"ש שנקראת כך בשביל שאותן החומות חריבות.] ורבי' נסים אומ', אקטאע מן אלחיטאן [תרגום. קטעים מן הקירות], וכדקאמ' התם בגיטי' [ט"ו ע"ב] גדוד חמשה, כגון רכסים שהן יתידות הארץ. וכן נמי אם יש שם גשרים, והוא בניין ותחתיו חלול, ונקרא בלשו' ישמע' קנאטר, או נפשות, בניין שעושין על הקבר, ועושין לשם בית דירה לשומר הקבר, ואע"ג דלא דייר ביה בית דירה הוא. כל אלו אם הם בצד העיר ואין ביניהן ובין העיר שבעים אמה ושיריים, רואין אנו כאלו יש בתים חוץ לחומה עד כנגדן, ורואין כאילו חוט משוח כנגדן, ומודדי' ממנו ולחוץ אלפים אמה.
<h2>דף נג.</h2>
ועושין אותה כטבלה מרובעת וכו'. פי' ואם היתה העיר עגולה, מרבעין אותה, כגון זו, כדי שיהא נשכר את הזויות. ויש מי שגורס ועושין אותן, ומפ' אותה על התחומי', ואומ' ועושין את התחומין מרובעין שיהא אלפים אמה לצדדין כבאמצע. ולא עגולין שיהא להן אלפים באמצען ובצדדין והם מתמעטין כדרך כל עגול. ובעיר מרובעת עסיקינן שאין בה אלא אלפים אמה על אלפים אמה דהוו נמי תחומין מרובעין. ואם אינה מרובעת, כגון שהיא יתירה על אלפים לאורכה או פחותה מאלפים, לא הוי ריבוע תחומיה מרובעין דתחומין דוק' שיהא אורכן כרחבן, שהרי רחבן למדת העיר היא אם היא קטנה אם גדולה ואורכן אלפים. אלא מרובעין דקת' למעוטי עגולין כדי שיהא נשכר את הזויות. עד כאן דבריו ז"ל.
<h2>דף נה.</h2>
[רי"ף סי' תרכ"ד] גמ'. תנו רבנן כיצד מעברין את הערים, ארוכה כמו שהיא. מפ' לה בגמ' כגון שהיא אריכא וקטינה, כלומ' ארוכה וקצרה. מהו דתימ' נעביד לה רוחב לפי האורך כדי שתהיה מרובעת, קמ"ל דלא, אלא נניחנה כמות שהיא ארוכה. עגולה עושין לה זויות. כמו שציירנו בפי' המשנה. מרובעת אין [עושין] לה זויות. ומפ' בגמ' ואמ' לא בא להשמיענו שרבועה כנגד ריבוע עולם, צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם, כגון זו, דבר זה פשוט הוא, אלא בא להשמיענו כגון שלא היה ריבועה כריבוע עולם, כגון זו. ואשמעי' דאין מרבעין אותה כריבוע עול' ונשכר הזויות, אלא אין עושין לה זויות כלל אלא מניחין אותה כמות שהיא. ונתברר נמי בגמ' דהאי דקתני עגולה עושין לה זויות, ואע"פ שהוא דבר פשוט, תאני לה משום דקא בעי למיתני מרובעת ואינה מרובעת כרבוע עולם. היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד, רואין אותה כאלו היא שוה. כגון זו. מוציאין חוט מראשה הרחב כנגד ראשה הקצר, כגון זה, ומודדין חוצה לו. היה בית אחד יוצא ממנה כמין פגום. כמו שציירנו במשנה, והנה אנו מציירין אותה עוד. עושין כאילו חוט משוח כנגדו ומודדין חוצה לו. היו שני בתים וגו'. מקשי' בגמ' ואמרי' השת' בית אחד אמרי' מותח חוט כנגדו, שני בתים מיבעי'. ומהדרי' כגון דנפקי משתי רוחות. פי' כגון אחד למזרח ואחד למערב, כגון זו. דמהוא דתימ' מרוח אחת מודדין מן היוצא, אבל משתי רוחות אין מודדי' מן היוצא אלא מן הפנימיים, קמ"ל דאפי' משתי רוחות מוציאין את המדה כנגד היוצא.
[רי"ף סי' תרכ"ד] היתה עשויה כקשת, כגון זה. [אם יש בין שני ראשי הקשת פחות מד' אלפים אמה, מודדי' מן היתר, כגון זה, וחושבין כל החלל כד' אמות, וכאילו הוא מלא בתים. ואם לאו מודדין מבפנים מן הקשת]. או כמן גם. פי' כמין גימל יווני, והוא כמו כ"ף שלנו ך, וזו היא צורתה. רואין כל אותו החלל כאלו הוא מלא בתים ומותחין חוט כנגדו ומודדין חוצה לו, כמו שציירנו. אמ' רב הונא, עיר העשויה כקשת וגו' אם יש בין שני ראשיה פחו' מד' אלפים אמה. שכשמהלכין שני בני אדם אחד מראש הקשת שבדרום ואחד מן הראש שבצפון מגיעין זה לרגלי זה וזה לרגלי זה, רואין אותה כאילו היא מלאה בתים. נמצא שתחום ראשה זה נבלע בתחום ראשה האחר, ורואין כל החלל כאילו הוא מלא בתים, ומודדין לה מן היתר, כמו שאמרה הברית'. אבל הברית' לא פירשה לנו כמה יש בין שני ראשי הקשת, ובא רב הונא והודיענו דבר זה.
<h2>דף נה:</h2>
[רי"ף סי' תרכ"ד] פיס'. היו שני גדודיות וגו' אמ' רב יהוד'. אומ' ר"ש ז"ל, עיר היא מלאה בתים וחצירות שאין עליהם תקרה. וכל שכן אם היו מקורות הן זו מזו כגג, דהוו להו דירה מעלייתא. ת"ר אלו (שמתעבבי') [שמתעברי'] עמה רפש וגו'. מפורשי' בפי' המשנה. והקבר. פי' בית הקברות. ובית הכנסת וגו'. פי' דסתם בית הכנסת לאו לדירה עבוד, הולכך אי לית ביה בית דירה לחזן הכנסת, לאו דירה היא. וע"ז נמי לאו לדירה עבידא. והאוריות. פי' אוריות סוסים. והאוצרות. פי' לתבואה ולשמן וליין, ולאו לדירה נינהו. והבורגנין שבתוכה. פי' שבתוך השדה. והבית שבים. פי' כגון שיש ים מצד העיר ויש בו בית בנוי, כגון שהמקום קרוב לארץ ואין בו עומק, הרי הבית מתעבר עמה וחשוב מכלל העיר, וממנו ולהלן מודדין תחום שבת. [גמ' שם] ואמרי' בגמ' דחזי האי בית לפנות לו כלים שבספינה. ואלו שאין מתעברין עמה נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך. דקימן שתי מחיצות. ודוקא שאין עליהן תקרה, אבל אם יש עליהם תקרה, הואיל ודרין בתוכה מתעברין עמה. [גמ' שם] דשיילינן בגמ' שתים ויש עליהם תקרה מהוא. ומהדרינן מיהא ברית' דקאמרה נפש שנפרצה משתי רוחות, ואמרינן מאי לאו בשיש עליהן תקרה, ושמע מינה שתים ויש עליהם תקרה אין מתעברות עמה. ומהדרינן לא בשאין עליהן תקרה. ובור ושיח ומערה וגו'. [גמ' שם] ומקשינן בגמרא ואמרינן ומערה אין מתעברת עמה, והא תאני ר' חייא מערה מתעברת עמה. ומהדר אביי ואמ', הא דתאני ר' חייא מתעברת עמה, כגון שיש בנין על פיה, וברית' דקאמר' אין מתעברת עמה בשאין בנין על פיה. תוב מקשינן, ואי יש בנין על פיה ניעברה משום ההוא בנין, ולא בעינן מערה. ומהדרי' לא צריכה להשלים. פי' כל בנין שאין בו ד' אמות אינו בית חשוב, והבנין הזה אין בו ד' אמות והמערה משלימו לד' אמות כדי להעשות בית, ומתעבר עם העיר. וזה שהוצרך ללמדנו שהמערה משלמת למנין. ובית שבספינה. פירש אדוננו האיי ז"ל, והבית שבספינה, יש מקומות שיוסיף בו הנהר ויהיה ראוי להלך בו ספינות גדולות ומביאין הסחורות, ואחר שיתמעט הנהר ישארו אותן הספינות על שפת הנהר, ויש להם בתים בספינות לתגרים בעת שילכו בספינה לקנות סחורה או למכור.
אמ' רב הונא יושבי צריפין וגו'. פי' דירות של הוצין וערבה ואינן קבועין, אלא הם כמו אנשי מקנה שחונין כאן חדש וכאן חדשים עד שיכלה המרעה לבהמות, ונוסעין מש(ו)ם ונקבעין במקום אחר. הולכך אם יש הרבה מהם במקום אחד כשיעור מהלך מאה אמה, אינן חשובין עיר להיות כד' אמות, אלא כל אחד ואחד מודד מפתח ביתו אלפים לכל רוח אם בא לצאת. ואמרי' בגמ' אמ' רב כהנא אמ' רב אסי, חזינן, אם יש שם שלש חצירות של שני שני בתים הוקבעו. ומקשי' בגמ' מדגלי מדבר, דכתי' [במדבר ל"ג] ויחנו על הירדן וגו', ואמ' רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא והאוי תלת פרסי, ותאנא אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן אלא לאחוריהן. פי' אין נפנין לפניהם חוץ לענן, שמא ילכו הענן והארון שם. ולא לצדיהן חוץ לענן, שאינן יודעין להיכן יפנה הענן. אלא לאחוריהן חוץ לענן, דודאי לא יחזור הענן לאחוריו. אלמ' המהלך בראש המחנה והוצרך לנקביו, (ו)חוזר לאחוריו שלש פרסאות. ויושבי מדבר יושבי אהלים היו שאינן קבע, ואפי' הכי מהלכין את כל המחנה כד' אמות, והיכי קאמ' רב הונא אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם. ומהדרי' ואמרי', לעול' יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם, ואינן דומין לדיגלי מדבר. דהם כתי' בהו [במדבר ט'] על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביעי דאמו, והואיל וחנייתן ונסיעתן על פי ה', חשובה היא חנייתן להיות נידונת כקבועי'. ואמרי' נמי בגמ' אמ' ר' חנינה בר כהנא אמ' רבי אסי אם יש שם ג' חצירות של שני שני בתים הוקבעו. פי' אם יש ג' חצירות של שני שני בתים קבועין של אבן או של עץ, בהכי חשיבי עיר וקובעת את כולן עמהן. (וכדתניא) [וכדתנן] לקמן [נ"ט ע"א] ר' שמעון אומ' ג' חצרות של שני שני בתים, הוקבעו להיותן כעיר ומודדין להן מדידה אחת מן הקצה שלה. זה פי' ר"ש ז"ל. ורבי' נסים ושאר המפרשי' לא זכרו לא עץ ולא אבן.
<h2>דף נו.</h2>
[רי"ף סי' תרכ"ד] תנו רבנן, הבא לרבעה וגו', פי' אם היתה העיר עגולה. והעגול יוכל לרבע אותו מכל צד שירצה, לפיכך יכול הוא לעשות הרבוע כרבוע עולם. והנה אנו מציירין שתי צורות, אחת כרבוע עולם ואחת שלא כרבוע עולם. וסימניך עגלה בצפון. פי' נותן לנו סימנין לרוחות העולם, ואומר מי שאינו יודע בין צפון ודרום יראה עגלה באי זה מקום היא, וכשיראה אותה יכיר הצפון כי העגלה בצפון. ועגלה היא עיש ונקראת דנאת נעש, שהיא בצפון, וכנגדה עקרב דרום, וכשיכוון רוח צפונית ודרומית, יתכוון לו רוח מזרחית ומערבית.
<h2>דף נז.</h2>
[רי"ף סי' תרכ"ד] מתני'. נותנין קרפף וגו'. אומר בעל הערוך, קרפף הוא מקום שמוקף מחיצות בלא קירוי, כמו חצר. ואמרי' נמי ביום טוב בפ' המביא כדי יין [ביצה ל"א ע"א], ומביאין עצים מן השדה מן המכונס ומן (השדה) [הקרפף] ואפי' מן המפוזר, אי זה הוא קרפף כל שהוא סמוך לעיר דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומ' כל שנכנסין לו בפותחת ואפי' הוא בתוך תחום שבת. ונכנסים לו בפותחת, כלומ' שיש עליו דלת. וחלוקת ר' יהודה ור' יוסי, דר' יהוד' סבר צריך שיהיה לו דלת, והשיבו ר' יוסי ואמר אם יש לו דלת אינו צריך שיהא סמוך לעיר אלא אפי' הוא רחוק, ובלבד שיהא בתוך התחום. הנה למדנו מזה כי הקרפף הוא מקום מוקף, והוא חוץ לעיר כמו החצר שיש לפני הבתים. ואומ' ר' מאיר הכא דהאי מתני', כשאנו מודדין תחום שבת מניחין אנו חוץ לעיר שיעור מקום קרפף, והוא שבעים אמה ושיריים, ואחר כך מודדין אלפים אמה חוצה להם. והאי דקאמ' נותנין קרפף, אין אנו צריכין שיהא קרפף ממש אלא שיעורו בלבד, כמו שפיר' ואמרנו שיעור מקום קרפף. וזה השיעור הוא שיעור חצר המשכן והוא שיעור בית סאתים, כדאמרי' בפר' שני מזו המסכ' [כ"ג ע"ב]. ושירים הם שני שלישי אמה בקירוב. ומסיפ' דמתני' מתברר שזה הוא שיעור קרפף, מדקאמ' אם יש לזו שבעים אמה ושירים ולזו שבעים אמה ושירים וגו'. ואמרי' בגמ' דטעמי' דר' מאיר מדאמ' קרא [במדבר ל"ה] מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב. ומפ' ר' מאיר האי פסוק' ואמ', אמרה תורה תן חוצה ואחר כך מדוד. וחוצה הינו קרפף שנותנין, ואחר כך מודדין חוצה לו. וחכמים אומרי' ודאי שנותנין קרפף לעיר, אבל אינו לעיר אחת כמו שאתה סובר, אלא אם יהיו שתי עיירות קרובות זו מזו וביניהן שיעור שתי קרפפות או פחות מזו, רואין אנו כאילו הן עיר אחת ומודדין אלפים אמה לכל רוח חוצה לשתיהן. והאי דקאמרי קרפף, אין משמעו שנותנין קרפף אחד, כמו שסובר חייא בר רב. אלא דקאמ' קרפף הכי קאמרי, אין נותנין תורת קרפף. וחזר ופירש כמה יהיה ביניהם ואמ', אם יש לזו שבעים אמה ושירים וגו', שמע מינה דקרפף דקאמרי תורת קרפף הוא. הכי מוכח בגמ'.
וכן שלשה כפרים המשולשים וגו'. אוקימנה בגמ' [נ"ז ע"ב] אליב' דרב הונא, דאין השלשה בשורה אחת, כגון זו. שאילו היו כך והיה ביניהן ק"מ ואחת ושליש, לא היו צריכין אמצעי ביניהם להתירם. אלא הכא במאי עסיקינן כגון שהיו שנים מהם בשורה אחת והאחר חוצה להן, כגון זו. עכשיו בא להודיענו, זה האמצעי שהוא עתה חוצה להן, אילו היה ביניהן לא היה בין כל אחד ואחד מן החיצונים ובינו קמ"א ושליש, רואין אנו כאילו הוא ביניהם, ושלשתן כעיר אחת דמיאן, ואע"פ שהוא חוצה להם. כגון שהיה בין השנים החיצונים שלש מאות אמה ושתי אמות ושני שלישי אמה, אורך הכפר השלישי שהוא חוצה להם עשרים אמ', כשרואין אנו שהוא בתוכם באמצע, ישאר בין כל אחד ואחד מן החיצונים קמ"א ושליש אמה, וזה הוא שבא ולימדנו. הכי פי' אותו כל המפרשי', וכך נראה מלשון הגמ' דהכי קאמ', לאו משולשין ממש, אלא כל שאילו מכניס אמצעי ביניהם ויהיו משולשין ואין בין זה לזה אלא קמ"א וגו' ויראו כשהן משולשי', עושה אמצעי את שלשתן להיות כאחת. ואמרי' נמי בגמר' [שם] אמ' ליה רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לחיצון. ומהדר ליה אביי לרבא ואמ', כמה דבעי ניהוי, כל שאילו מכניס אמצעי לביניה' ואין בין זה לזה אלא קמ"א וגו'. אמ' ליה ואפי' טובא. אמ' ליה אין. שמע מינה שהרפ"[ג] פחות שליש שיש בין השנים, הם חוץ ממקום הכפר. ורבי' אמ' ז"ל [רמב"ם הלכ' שבת פכ"ח ה"ה] אם יש בין שנים החיצונים רפ"ג פחות שליש, כדי שיהיה בין כל אחת מהן ובין האמצעי כשתראה אותו כאילו הוא ביניהם קמ"א ושליש, הרי שלשתן כמדינה אחת ומודדין אלפים אמה לכל רוח מחוץ לשלשתן. ולא זכר שיעור מקום הכפר. ואמרי' נמי בגמ' [שם] דהא דקאמרי' שאנו רואין שלשתן כאילו הן עיר אחת, דוק' כשיש בין כל אחד ואחד מאלו השנים ובין החיצון ארבעת אלפים ומאתים [ושמונים] וג' אמה פחות שליש, מותר. ומקש' תלמוד' ואמ', והיכי סבר רב הונא שדבר זה מותר, והרי הוא אמ' עיר העשוייה כקשת צריך שלא יהא בין שני ראשיה ד' אלפים אמה, אלא פחות מד' אלפים צריך להיות, ואז נמדוד לה מן היתר. וכך אלו השנים החיצונים אם יהיה ביניהם יותר מד' אלפים, הרי הם דומין לעיר העשוייה כקשת שהרי אנו מודדין מחוץ לשלישי. ומהדר ליה ואמ', התם ליכא למימר מלייה, הכא איכ' למימ' מלייה. כלומ' גבי עיר העשויה כקשת אין כנגד שני ראשי הקשת דבר שאתה רואה כאילו הוא מוכנס וממלא אותו הריחוק שביניהן, ולפיכ' אם יש ביניהן ד' אלפים הופלגו ומודדין מן הקשת, אבל הכא הרי יש כפר האמצעי שאתה רואה כאילו הוא נכנס וממלא, ולפיכ' אפי' יש יתיר מד' אלפי' שפיר דאמי. שמע מינה שהוא חוצה להם אלפים אמה או פחות מיכן, דהואיל ואין בין כל אחד ובינו אלא זה השיעור, יכול הוא לבוא מכל אחד מהשנים אליו בלא עירוב, שהרי היא תבוא בסוף תחומו. ולפיכ' רואין אנו שלשתן כאילו הן יחד, כמו שאמרנו. אבל אם יש בין כל אחד ואחד מן השנים ובין החיצון שהוא חוצה להם יותר מאלפים אמה, אינן מצטרפין כלל להיותן כעיר אחת.
[רי"ף סי' תרכ"ד] גמ'. איתמ' רב הונא אמ' נותנין קרפף לזו וגו'. פירו' האי דקאמ' רבנן אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות אינו קרפף אחד. אלא הכי קא מהדרי ליה לר' מאיר ואמרי, האי דקאמר' שנותנין קרפף לעיר, אין נותנין תורת קרפף אלא לשתי עיירות. וחזרו ופירשו כמה נותנין בין שתי עיירות ואמרו, אם יש לזו שבעים אמה וגו'. וחייא בר רב אמ', האי דקאמרי חכמים קרפף אחד קאמרי כפשוטו. והאי דקאמ' בסיפא אם יש לזו ע' אמה, אינו לרבנן אלא לר' מאיר היא. ואם תאמר מרישא שמעינן שנותנין קרפף לכל עיר, ואמאי איצטריך למיהדר ולמתנייה. איצטריך, דאילו מרישא הוה אמינא דהאי דקאמ' ר' מאיר נותנין קרפף לעיר, אפי' הם שתי עיירות אין נותנין להם אלא קרפף אחד, קמ"ל בסיפא דלתרתי יהבינן תרתי. ואם תאמר היה אומ' לנו סיפא ולא הוה מצטריך למימ' רישא. איצטריך, דאי אמ' סיפא הוה אמינא דלא יהיב ר' מאיר קרפיף אלא בין שתי עיירות דדחיקא תשמישתייהו. פי' הואיל וקרובות הם זו מזו, יהבינן להו קרפיף לזו וקרפיף לזו כי היכי דנרווח תשמישתיהו, אבל בעיר אחת דלא דחיקא תשמישתיה שאין עיר אחרת סמוכה לה ויש לה אויר הרבה, אימ' לא ניתיב לה קרפיף כלל, קמ"ל דנותנין לה קרפיף.
<h2>דף נז:</h2>
[רי"ף סי' תרכ"ו] מתני'. אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, לא פחות ולא יתיר. ומפ' לה בגמ' [נ"ח ע"א] ואמ' לא פחות מפני שמרבה במדה. פירוש כשהחבל קצר ואוחזו אחד מיכאן ואחד מיכאן, נמתח ומרבה בשיעור המדה. ואם הוא ארוך יותר מחמשים אינו נמתח (אינו נמתח) הרבה אלא נקמץ וממעט המדה מפני שכובדו מכפילו באמצעיתו ומתקצר. והכי פרשי לה בגמ' דבני מערבא, אמרי לא פחות מפני שהוא נמתח ונשכר. ולא יתיר מפני שהוא נקמץ ומפסיד. ולא ימדוד אלא כנגד לבו. פי' כשתופס אחד ראש החבל מצד זה והשני מצד אחר ומודדין, קבעו להם חכמים מקום לשום כנגדו החבל כדי שלא יתן זה ראש החבל כנגד צוארו וזה כנגד רגליו. שאם יעשה זה, נמצא החבל מתקצר והתחומי' מתמעטין. הגיע לגיא, והיה רוחב פיו חמשים [אמה, אין אומ' מודד גובה הגאי, אלא מעביר עליו החבל באויר. והינו דקת' מבליעו. כגון שתופס אחד ראש החבל מצד מזרח והשני מצד מערב.] ודוק' שיהא בעומקו פחות מד' אלפי' אמה וחוט המשקולת יורד כנגדו. וחוט המשקולת הוא חוט של בנאין שתולין בו דבר כבד ומשלשלין אותו. עכשיו אם המקום זקוף שאם יעמוד אדם על שפתו וישלשל, חוט המשקולת יורדת ואינה מתעכבת, מבליעו והולך. אבל אם הוא יתיר מד' אלפים אמה, אע"פ שחוט המשקול' יורד כנגדו, אינו מבליעו אלא או יורד ומודד קרקעיתו או מודד אותה באומד. וכן נמי אם הגאי כמו מדרון, אין חוט המשקולת יורד כנגדו לפי שמעכב אותו המדרון מלירד עד קרקעיתו. אם הוא כך, רואים אם יש בעומקו אלפים או פחות מיכן, מבליעו ואינו מודד מדרונו. אבל אם עמקו יתיר מאלפים, אינו מבליעו אלא מודד מדרונו בקידור, כמו שנפרש בזו המשנה. והאי דקא' חוזר למידתו, כגון שהיה פיו של גאי מצד צפון חמשים ופחות מחמשים, ופיו מצד דרום ששים או יותר. כגון זה. היה מודד ובא עד הנה, הולך מצד צפון ומבליעו, ובא מצד דרום כנגד המקום שהגיע לו תחלה ומשלים המדה. נמצא מרויח מה שיש לראש צפון. והאי דקאמ' וצופה כנגד מדתו. שאם היתה מדתו מגעת עד אמצע הגאי, כשיחזור למדתו לא ילך לראש הגאי, שנמצא מרויח הרבה, כגון זה. הגיע לגאי וגו' וחוזר למדתו. דייקינן בגמ' [נ"ח ע"א] ואמרי', מדקת' חוזר למדתו ולא קתני מבליעו והולך, מכלל שאם נגע במקום רחב שיש בו יתיר מחמשים אמה שאינו יכול להבליעו, ומצדו מקום צר באותו הגאי, הולך למקום הצר שיכול להבליעו. ולכשיצא לאותו הצד שאחורי אותו הגאי, צופה כנגד המקום שהיה מודד אליו תחלה, שהוא רחב, וממנו חוזר להשלים מדתו, כדי שלא תתעקם עליו הדרך. והאי דוקיא מדקתני חוזר, דלא אמרינן הכי אלא למי שהיה במקום והניחו והלך למקום אחר ועכשיו חוזר לאותו מקום. הגיע לגדר, מבליעו. פי' מעביר החבל מלמעלה מעל ראשו שלגדר ואינו מודד גובהו שלגדר. ואם ראשו מצד דרום רחב ומצד צפון קצר, מודדו מכנגד הקצר שהוא צד צפון, כמו שציירנו בגאי. ונתברר בבריתא וגמ' שעליה [שם] שיש בכותל שלשה צדדין. הצד הראשון שאינו יכול למדוד אותו כלל, אין אומרין יקוב הכותל עד שימדוד אותו, [(והו) [אלא] אומד רחבו באומד]. והצד השני שהיה משופע, והואיל ואיפשר להשתמש בו, מודד שיפועו מדידה יפה. והשלישי, שהיה חוט המשקולת יורד כנגדו, וזה מודד רחבו מדידה יפה. והוא ששנינו במשנ' מבליעו וגו'. ואע"ג דלא ניחא תשמישתיה, הואיל ויכול הוא לעלות אליו, מודד רחבו. הגיע להר מבליעו וגו'. נתברר בגמר' [נ"ח ע"ב] שאם היה הר המתלקט ממנו גובה עשרה טפחי' באורך חמש אמות מבליעו וחוזר למדתו. כגון זו. כלומ' מעביר החבל עליו אם אינו רחב יתיר מחמשים. ואם הוא רחב מצד אחד וקצר מצד אחד, מודד ממקום הקצר, כמו שאמרנו בגדר. ואם היה גבוה הרבה עד שיתלקט ממנו עשרה טפחי' מתוך משך ד' אמות, אומדו והולך לו. כגון זו. ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום. פי' וכשילך המודד להבליע ההר או הגאי, לא יצא חוץ לתחום. פי' אם היה רחבו של גאי כנגד העיר יוצא [חוץ] לתחום, וזה הלך להבליעו שלא כנגד העיר ומדד משפתו ולהלן, לא ימדוד אלא כדי השלמת התחומין וצופה כנגד מקום שמדתו כלה כנגד העיר בתוך הגאי, ויעיין סימני התחום. אבל לא ימדוד וילך חוץ לתחום עד כנגד מקום תכלית שפת הגאי שכנגד העיר לידע כמה יצא וכמניין אמות יחזור ויכנס לתוך הגאי, גזר' שמא הרואה אותו מודד והולך שם יאמר, שמדת תחומו באה לכאן. ואם אינו יכול להבליעו, אמ' ר' דוסתאי וגו'. פי' אם אינו יכול להבליעו כגון שהיה רחבו יתיר מחמשים אמה, מקדרו מעט מעט. ומפ' בברית' בגמ' [שם] כיצד מקדר, ואמ' תאנא תחתון כנגד לבו ועליון כנגד מרגלותיו. פי' אוחזין שני אנשים חבל שארכו ד' אמות. העליון אוחז ראשו כנגד רגליו והתחתון אוחז בראשו השני כנגד לבו, וחוזר העליון לעמוד במקום התחתון, והתחתון יורד ומרחיק ממנו מדת החבל. ועושין כך עד שמודדין את כולו. וכך מקדרין בגאי המשופע. ומקדר הוא מחתך. כלומ', מחתך תחום שבת ממעט בזה המדידה. ורבינו שלמה אומ', מקדרין נוקבין, רואין כאילו נוקבין אותו ומודדין דרך הנקב למעט מדת מדרונו, כדאמרי' בגמ' שמקדרין בחבל של ד' אמות.
<h2>דף נח.</h2>
גמ'. תאני רב יוסי ג' חבלים הן וגו' של מגג לפרה דתנן וגו'. פי' מין גומא הוא, והוא דבר שאינו מקבל טומאה לפי שכל מעשה פרה בטהרה. נצרים. פי' ערבה קלופה. פי' אחר, סיב הגדל סביב הדקל. ואמרי' בגמ' מנא הני מלי שאין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה. ומהדרי' אמ' רב יהודה דאמ' קרא [שמות כ"ז] אורך החצר מאה באמה וגו' אמרה תורה בחבל של חמשים אמה מדוד. פי' האי דקאמ' בחמשים כלומ' רוחב חמשים, בחבל של חמשים. וזה אסמכת' היא, דגופיה דקרא לאו להכי אתא.
[רי"ף סי' תרכ"ו] פיס'. היה מודד וגו'. מדקתני וגו' הולך למקום שהו' יכול להבליעו. כמו שפירשנו שאם היה רוחב ראש הגאי האחד או הגדר רחב, וראשו השני קצר. וכבר ציירנו אותו בפי' המשנה ופירשנו אותו. תנינא להא דתנו רבנן. פי' תנינא במתני' זה השנוי בברית', שמע מינה דברית' מדוייקת היא. היה מודד וגו', פירשנו אותו בפי' המשנה. אם היה גאי מעוקם. פי' ואינו יכול להבליעו, שהיה מדרונו משופע ונוח להילוך ואינו עמוק, שאילו היה עמוק כבר אמרנו שאם יש בו אלפים או פחות מבליעו. אלא צורתו כגון זה. מקדר ועולה. כמו שפירשנו בפירו' המשנה. ואומ' רבי' שלמה שהבריתות המדוייקות כתוב בהם ואינו יכול להבליעו. הגיע לכותל, אין אומרין יקוב את הכותל, אלא מודד והולך. פי' מודד רחבו באומד והולך, דאינו יכול לעלות אליו כלל שידע כמה רחבו ויבליעו בחבל של חמשים. ואי ניחא תשמישתיה, מודדו מדידה יפה. אמ' שמואל לא שנו אלא שאין חוט המשקולת יורד כנגדו. פי' האי דקאמרינן אי ניחא תשמישתיה, אין פירושו שיכול הוא לעלות אליו ואע"פ שהוא זקוף, כגון שיש לשם מדריגות או ממקום אחר, אלא האי דקאמ' אי ניח' תשמישתיה כגון שהיה משופע ונוח להלוך דאין חוט המשקולת יורד כנגדו, דהואיל ואין חוט המשקולת יורד כנגדו מודד שיפועו מדידה יפה. אבל אם היה חוט המשקולת יורד כנגדו, כגון שהיה זקוף [ואינו משופע, ויכול לעלות אליו כמו שאמרנו ממקום אחר או במדריגות], מודדו מדידה יפה. פי' מודד רחבו מדידה יפה, דאין שם שיפוע שימדוד אותו. והינו דקת' במתני' מבליעו בחבל של חמשים אמה.
<h2>דף נח:</h2>
וכמה עומקו של גאי וגו'. פי' זה שאמרנו במשנתינו והגיע לגאי מבליעו, כמה יהיה עומקו של גאי ויהיה לו רשות להבליעו. אמ' רב יוסף אלפים אמה בלבד, אבל יתיר מאלפים אינו מבליעו. ואם הוא זקוף מושח קרקעיתו, ואם הוא מדרון מקדרו. איתיביה אביי מיהא ברית', עמוק מאה. פי' אם היה הגאי עמוק מאה וגו'. ומהדרי' הוא דאמ' כאחרים. פי' דפליגי בהאי ברית' עם תנא קמא, ואמרי' בסיומה אחרי' אומ' אפי' עמוק וגו'. איכא דאמרי אמ' וכו'. ואקשינן כמאן לא כאחרי' ולא כרבנן. פי' דפליגי עם אחרים, דהא אחרים שהכשירו לא הכשירו יתיר מאלפים. ומהדרי' התם, פי' הא דאמרי אחרי' אלפים אין יתיר לא, כשאין חוט המשקולת יורד כנגדו, כגון שהיה משופע. דהואיל וניחא תשמישתיה, אם עומקו אלפים מבליעו ואם הוא יותר מאלפים מקדרו. והאי דקאמ' רב יוסף אפי' עמקו יתיר מאלפים מבליעו, בשחוט המשקולת יורד כנגדו. דהואיל והוא זקוף, אי אפשר להשתמש בו. ושיילינן וכי חוט המשקו' וגו', פי' אם הוא זקוף שחוט המשקולת יורד כנגדו, עד כמה יהיה עמקו ויהיה לו רשות להבליעו. ומהדרי' ארבעה. פי' ד' אלפי' אמה יש לו רשות להבליעו, אבל יתיר מד' אלפים אמה אינו מבליעו, אלא יורד ומודד קרקעיתו או אומד אותה. הגיע להר וגו'. כבר ציירנו אותו ופירשנו אותו בפי' המשנה. פיס'. ובלבד שלא יצא וגו'. מאי טעמ' וגו'. ואומ' רבי' שלמה בו פי' אחר, שלא יצא חוץ לתחום אם הוא ארוך וראשיו יוצאין חוץ לתחומי העיר, ואין יכול להבליעו בחבל כנגד התחומין מפני רחבו ויכול להבליעו שלא כנגד התחומין, לא יצא להבליעו לשם, שלא יאמרו מידת התחומין באה לכאן. פיס'. אם אינו יכול וגו' כיצד מקדר וגו'. מפו' בפי' המשנה. אמ' רב נחמן וגו' אין מקדרין לא בערי מקלט. פי' בתחום ערי מקלט לקלוט. כדתנן [מכות י"א ע"ב] כשם שהעיר קולטת כך התחום קולט. ולא בעגלה ערופה. פירוש כשמודדין לידע אי זו היא עיר קרובה אל החלל. מפני שמודדין מן התורה. הילכך לא משנינן בהו מידי, אלא מודדין הרים וגיאיות כקרקע חלקה.
[רי"ף סי' תרכ"ו] מתני'. אין מודדין אלא מן המומחה. פי' אותה הרב רבי' יצחק ואמ' שעל המקום הוא עונה. והר"מ אומ' [הלכ' שבת פכ"ח הי"ז] כי על האיש הוא עונה, אמ' אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה שהוא יודע מדת הקרקע. וכך מפ' ר"ש ז"ל ואומ', ה"ג אין מודד אלא מומחה, פי' בקי במדה. ריבה למקום אחד וגו'. ר"ש מפרש אותו בתחום אחד ואומ', ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחד, שנמצאו סימני תחום קרן זה ארוכים ובולטין מכנגד סימני תחום קרן שכנגדו, כזה. מפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכו ונקצרה וצריך למותחה בכל כוחו. והכי נמי תניא בתוספת' [פ"ד הי"ג]. ורבי' משה ז"ל [שם] מפ' בו פי' אחר ואומ', היו לנו תחומי שבת מוחזקין ובא מומחה ומדד, ריבה בתחום מהן ומיעט בתחום אחר, שומעין לו בתחום שריבה. ריבה לאחד ומיעט לאחד וגו'. אוקימנ' בגמ' דהכי קאמ', ריבה אחד ומיעט אחד. פי' אם באו שנים מומחין ומדדו התחום, אחד ריבה ואחד מיעט, שומעין למרבה, ובלבד שלא ירבה יותר ממידת אלכסונה של עיר. ומפ' לה רבי' [רמב"ם שם הי"ח] ואומ', כיצד בעת שריבה זה נאמר שמא הראשון מקרן אלכסון של עיר מדד האלפים ולפיכ' מיעט מדתו, ונמצא צלע התחום בינו ובין המדינה פחות מאלפים, וזה האחרון מדד אלפים מצלע המדינ'. ואין [מחזיקין] על הראשון שטעה ביתיר על זה. לפיכ' אם ריבה זה האחרון יתיר על הראשון אפי' בחמש מאות ושמונים אמה בקירוב, שומעין לו, יתיר על זה אין שומעין לו. שלא אמרו חכמי' וגו'. פי' כשגזרו שלא לצאת [חוץ] לתחום, לא אמרו (התחומי') [בתחומים] להחמיר אלא להקל בתחומין, מפני ששיעור אלפים מדבריהם. אפי' עבד וגו'. אקשינן בגמ' והא תניא לא אמרו חכמי' את הדבר להקל אלא להחמיר. ומפרק רבינא ואמ' הכי קאמ' התם, לא אמ' להקל על דברי תורה, ותחומין דרבנן. פי' שכל מה שגזרו חכמי' בתחומין להחמיר על דברי תורה באו, דמדאוריתא לא מיתסרי מידי ואינהו גזור, הולכך אזלינן בהו לקולא דהא תחומין עצמן דרבנן.
<h2>דף נט.</h2>
[רי"ף סי' תרכ"ו] גמ'. למקום שריבה אין וגו'. ומהדרינ' דהכי קאמ' שומעין אף למקום שריבה. ומזו הקושיא ותירוצה יתבאר שפירוש המשנה כמו שפי' אותה הר"מ ז"ל שהן בשני תחומין. שאם נפרש אותו בתחום אחד, לא יתכן לנו שנאמר שומעין אף למקום שריבה, דהיאך במדינה אחת ותחום אחד ילך זה בארוכה וזה בקצרה.
[רי"ף סי' תרכ"ז] מתני'. עיר של יחיד וגו'. רבינו ז"ל מפ' [רמב"ם הלכ' עירובין פ"ה הי"ט] עיר של יחיד שהיא קניין יחיד. וכך מפ' אותה רבינו נסים ז"ל ואומ', מפני שמעיקרה של יחיד היתה והיה מותר לטלטל בכולה. ועכשיו, אע"פ שנעשית לרבים מערבין את כולה ומטלטלין בתוכה על ידי עירוב ואינה צריכה שיור. אבל של רבים, אע"פ שנעשית של יחיד, הואיל ומעיקרה של רבים היתה וצריכה שיור, כך עכשיו אע"פ שהיא של יחיד והשוכנים שם שוכרים ממנו, אין מערבין את כולה, אלא עד שיעשה לה שיור. ורבי' שלמ' ז"ל אומ', עיר של יחיד, שלא היו נכנסין בה ששים רבוא בני אדם, דלאו רשות הרבי' חשיבא דלא דמיא לדיגלי מדבר. לפיכך אם נעשית של רבים, שניתוספו בה דיורין או שנקבעו בה שווקים, מערבין את כולה כתחלה, ואין מבואותיה צריכין תיקון, שהרי היא כחצר אחת. ושל רבים ונעשית של יחיד, אין מערבין את כולה. פי' דדילמ' הדרא ומתעבדא של רבים ואתו לערובה כולה, ואסור לערב עיר של רבים בלא שיור. לפיכ' אין מערבין אותה אלא אם כן עשה חוצה לה כעיר חדשה. פי' יעשה לה חוצה שיור בלא עירוב. כלומ' מניחין ממנה מקום אחד ומשתתפין השאר. ויהיו אלו המשתתפין כולן מותרין בכל המדינה חוץ מאותו מקום ששיירו. ויהיו אותן הנשארין מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן ואסורין לטלטל בשאר כל המדינה. וזה השיור שעושין אותו, משום היכר כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל במדינה זו שרבי' בוקעים בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהם, אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן, ולא תשתכח תורת רשות הרבים. ועיר חדשה. כך היה שמו של אותו מקום שהיה ביהודה. והיה בה חמשים דיורין אנשים ונשים וטף, ופחות מזה לא הוי שיור. וחלק ר' שמעון ואמ', אפי' שלש חצרות שיש בכל חצר וחצר שני בתים, הוי שיור. ונתברר בגמ' [ס' ע"א], דאפי' בית אחד בחצר אחת הוי שיור. ונתברר נמי דאפי' אם היו הבתים שמניחין אותו שיור אינו פתוח לעיר הוי שיור. דאמרי' הנהו בני קאקוניא וגו', חזנהו להנך בתי דפתיחי לנהרא, אמ' ניהוי האי שיור למתא. פי' היו פתחיהן אחורי העיר לנהר ולא היה להם פתח פתוח לעיר. ונתברר נמי בברית' בגמ' [נ"ט סע"א, נ"ט ע"ב] שאם היתה העיר של רבים והרי היא של רבים עדיין, ואין לה אלא פתח אחד, מערבין את כולה, ואינה צריכה שיור. שמע מינ' דהאי דקתני במתני' אם היתה של רבים ונעשית של יחיד צריכה שיור, בשיש לה שני פתחים שהעם נכנסין בזה ויוצאין בזה. והא קמ"ל שאפי' נעשית של יחיד, אין מערבין את כולה אלא מניחין ממנה שיור. והאי דקאמרי' שמשתתפין כל אנשי המדינה יחד, צריכה כל חצר וחצר לערב לעצמה כדי שלא לשכח את התינוקו', ואחר כך משתתפין כל אנשי המדינה כדרך שמשתתפין במבוי.
[רי"ף סי' תרכ"ז] [גמ']. ת"ר עיר של יחיד (וגו') ונעשית של רבים ורשו' הרבים עוברת בתוכה, דהינו שש עשרה אמה, כיצד מערבין אותה. עושה לחי מכאן ומכאן לראשי רשות הרבים. ואומ' רבי' שלמ' ז"ל ובעיירות שאין להן חומה סביב עסיקינן שראשי רשות הרבי' שלה מפולשין. ואם העיר של רבים והרי היא עדיין של רבים לא שרי ר' יהודה בהך תקנתא דלחי מכאן ולחי מכאן, משום דכל מבואותיה המפולשין הוו כרשות הרבים ובעו תקנת' מדרבנן משום דמיחלפי ברשות הרבים. אבל בעיר של יחיד מוכחא מילתא. ולפיכך קאמ', עושה לחי מכאן וגו'. ואין מערבי' אותה לחצאין. פי' דכיון דמעיקר' חדא היא, אסרי הני על הני, והויא כמבוי ששכח אחד מן החצירות ולא נשתתף בה, דאסר אכולהו. ואם היתה של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד, מערבין את כולה. פי' דהואיל ואין לה אלא פתח אחד, לא מפולשת היא ולא דמיא לדיגלי מדבר.
<h2>דף נט:</h2>
[רי"ף סי' תרכ"ז] פיס' דברית' ואין מערבין אותה לחצאין וגו'. אמרי' בגמ' מאי שנא חצאין דלא דאסרי אהדדי, כמו שפירשנו, מבוי אמבוי נמי אסרי אהדדי. ופי' ר"ש ז"ל ואמר, כיון דמעיקרא של יחיד הואי אותה העיר והוו מערבי' את כולה, והורגלו להיות אחת, אסרי אהדדי. ואפי' איכא לחי או קורה למבוי לא מהני. ומתרץ דעבוד רקה. פי' פתח נמוך בראש כל מבוי, דגלו דעתייהו לאיסתלוקי כל חד מחבריה. וכי הא דאמ' רב אידי בר אבון וגו', אחד מבני מבוי שעשה רקה על פתחו, פי' על פתח חצרו, אינו אוסר על בני מבוי. פי' אם לא נשתתף עמהם. ורבי' משה זק"ל מפ' אותה בדרך אחרת ואומ', מאי שנא חציין דלא וגו', מבוי נמי אסרי אהדדי. פי' מבואות הללו מפולשי' הן לרשות הרבים ויש להם הכשר מבוי מפולש, ואותן מבואות נמי מפולשי' זה לזה ונמצאו אנשי מבוי זה מהלכין במבוי זה ונכנסין מזה לזה. ומשום הכי נמי אקשינן אמאי לא יאסרו בהלוך אנשי מבוי זה על מבוי אחר. ופרקינן דעבוד רקה, פי' כגון אצטבה. דגלי אדעתיה שחלק רשותו מהם. והביא ראיה מיהא דאמ' רב אידי וגו'. וכשם שבעל החצר זה לא אסר בהילוכו כשעשה אצטבה, כך המבוי לא יאסור בהילוכו על מבוי אחר אם עשו איצטבה על פתחו, אע"פ שהן מהלכין על מבוי אחר. עד כאן דבריו ז"ל, ורבינו נסים נמי הכי מפ' לה.
ר' זירא עירבה לכולה מתא וגו'. אישפה הויא לה התם. פי' שסותמת אחת מפתחיה ולא היה לה אלא פתח [אחד]. ואפי' היתה של רבים והרי היא של רבים, בהכי הוה סגי לה. השת' דאישתקילא לה אישפא הויה לה כשני פתחים ואסיר. אמ' ליה לאו אדעתאי. פי' לא ידעתי דבר זה. אמ' רב נחמן אמ' רב סולם מיכאן וגו' סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו. פי' אם יש סולם שעולים ויורדים בו מעל החומה לחוץ, אזלינן ביה לקולא. פעמים אנו חושבין אותו כמחיצה. ואינו מבטל הסתימה להיות כפתח, ונאמר הואיל ועולין ויורדין בו ויוצאין לחוץ הוא כפתח נחשב ונמצא שיש לעיר שני פתחי' ואין מערבין אותה אלא בשיור, אלא אזלינן לקולא וחושבין אותו כמחיצה וכאלו המקום [סתום]. ופעמים אנו חושבין אותו כפתח. כגון שתי חצירות וכותל מבדיל ביניהן, ויש על אותו כותל סולם שעולין ויורדין בו מזו החצר לזו החצר, חושבין אנו זה הסולם כפתח וכאילו יש פתח ביניהן. ושתי חצירות שיש פתח ביניהן אם רצו מערבין עירוב אחד לשתיהן, הואיל ונכנסין מזו לזו דרך הפתח כאילו הן חצר אחת, ואם רצו לערב כל אחת לעצמה מערבת, ואין בני חצר זו אוסרי' על בני חצר זו אלא כאילו הן מובדלין זו מזו, דאין זו פירצה. כמו כן נמי זה הסולם דינו כפתח, ואם רצו לערב עירוב אחד מערבי' וישתמשו זו בזו דרך גובה הכותל ודרך נקבים וסדקין. (דאילו) [דאי לא] הוי כפתח, אין מערבין אחד ולא מצו לאישתמושי דרך חורין וסדקי'.
<h2>דף ס.</h2>
פיס'. ר' שמעון אומ' וגו'. כבר פירשנו אותה בפי' המשנה. אמ' ליה אביי וגו' גמרא או סברא. פי', דאמ' ר' יצחק אפי' בית אחד וגו', קבלה בידו מרבו או אמ' אותו מסברת עצמו. אמ' ליה גמרא גמיר זומרתא תהי. כלומ' קבלה היא בידו וראוי לגמור אותה ותהיה בפה כמו השיר.
[רי"ף סי' תרכ"ח] מתני'. מי שהיה במזרח וגו'. פי' כגון שהיה בשדה וקדש עליו שם היום והוא במזרח ביתו, ועירב עליו במערב ביתו, שהרי מגיע לביתו קודם שיגיע לעירובו. לפיכ' אם יש ממקום שהוא עומד בו ולביתו אלפים אמה ולעירובו יתיר מיכן, מותר לביתו ואסור לעירובו. פי' מותר לדין ביתו, כלומ' למנות שביתתו מביתו וכאילו לא עירב. ואסור לעירובו, כלומ' לדין עירובו למנות שביתתו מעירובו. דכיון דקדש עליו היום רחוק מעירובו יותר מאלפים אמה, נמצא שאינו יכול ליטלו, שהרי אין עירובו קונה לו אלא אלפים אמה לכל רוח. וכיון דאין לו עירוב, נמצאת שביתתו בביתו, שהרי בתחום ביתו היה. ואע"ג דאמרי' בסוף פרק מי שהוציאוהו גוים [לעיל נ' ע"ב] שאם אמ' שביתתי במקום פלוני אם יש בינו ובינו יתיר מאלפים אמה לא יזוז ממקומו, הני מילי בבא בדרך, דכיון דבמקו' פלוני לא יכול לקנות דרחוק מאלפים הוא ובמקום רגליו לא ניחא ליה דליקני ליה שביתה, אין לו שביתה כלל, לפיכ' לא יזוז ממקו'. אבל בעומד בתחום ביתו ועירב למקום שאינו קונה בו עירוב, יש לו שביתה בביתו, דמסתמ' בביתו ניח' ליה למיקני בשאין עירובו עירוב. כדתנן בפ' בכל מערבין [לעיל ל"ה ע"א], גבי נתגלגל חוץ לתחום [ספק מבעו"י ספק משחשיכה ה"ז חמר גמל, ולא] קתני לא יזוז ממקומו. שמעינן מינה דאם אינו עירוב יש לו שביתה בביתו. וזו צורתו. אבל אם היה הדבר להפך, כגון שהיה ממקום שהוא עומד בו ולביתו יתיר מאלפים ולעירובו אלפים, אסור לביתו. פירו' אסור לדין ביתו, למנות מביתו אלפי' אמה לכל רוח. ומותר לעירובו. שהרי אין בינו ובינו כשקדש היום אלא אלפי' בלבד וקני ליה עירוב, ויש לו ממנו אלפים אמה לכל רוח. ואם תאמ' הואיל והוא במזרח ביתו והעירו' במערב ביתו אי איפש' לו להגיע לעירובו אלא אם כן יגיע לביתו קודם. בגמ' [ע"ב] הקשינו קושיא זו, ותירץ רבה בר שילא ואמ' אפי' תימ' מזרח ביתו ומערב ביתו, וכגון דקאי ביתיה באלכסונ'. פי' בקש התלמוד להעמיד מזרח ומערב דקאמר מתני' מזרח בנו ומערב בנו בשביל קושיא שאמרנו. ואמ' רבה בר שילא אוכל אני להעמיד משנתינו במזרח ביתו ומערב ביתו כגון שהיה ביתו באלכסון, ולפיכ' יכול הוא להגיע לעירובו קודם שיגיע לביתו ואע"פ שהעירוב במערב ביתו, דכל אמתא בריבוע אמת' ותרי חומשי באלכסונא. הולכך אע"פ שהעירוב במערב ביתו, יכול הוא להגיע לו קודם שילך לביתו באותו אלכסון. כללו של דבר, כשיהיה בצד מזרח כנגד המדינה, יגיע למדינה קודם שיגיע לעירובו כמו שציירנו למעלה, וכשיהיה בצד מזרח שלא כנגד המדינה, יוכל להגיע (להגיע) לעירובו קודם שיגיע למדינה, וצריך נמי שיהיה העירוב בצד מערב שלא כנגד המדינה, כגון זו.
הנותן את עירובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלו'. כלומ' אם עשה עירובו באחד מן הבתים שעומדי' שם חוץ לעיר בתוך שבעי' אמ' ושירים, לא עשה כלום. כדאמרינן בתחלת פירקי' [נ"ב ע"ב] שהן נחשבין מכלל העיר, והואיל והם מן העיר נחשבין, בלא עירוב (בלא עירו') נמי יש לו מן העיר אלפים אמה לכל רוח וכל העיר כד' אמות. נתנו חוץ לתחום. אוקימנא בגמ' דחוץ לעיבורה של עיר רוצה לומ'. מה שנשכר הוא מפסיד. פי' מה שנשכר לרוח זה נפסד לרוח שכנגדה, שהרי מונה מן העירוב אלפים אמ' לכל רוח. ואם נתנו בסוף אלף למזרח נמצא שכלות אלפים של מזרח בסוף שלשת אלפים לעיר ונשכר אלף אמה. שהרי מתחלה בלא עירוב לא היה לו להלך מצד מזרח העיר אלא אלפים בלבד. ואלפים של מערב כלות בסוף אלף של מערב העיר, והפסיד האלף. שהרי מן העירוב עד העיר אלף אמה ואלף חוצה לעיר, הרי אלפים. נמצא דאין העיר עולה מן חשבון האלפים של מערב אלא כולה כד' אמות. ואוקימנא בגמ' למתני' ואמרי', זה שאנו חושבין את העיר כולה כד' אמות ולא אמרי' מדת העיר עולה ממדת התחום, דוקא בשאין ממקום שהניח העירוב ועד סוף העיר אלא אלפים אמה בלבד שיעור התחום. ולפיכ' הואיל ואין העיר ארוכה אלא אין בינה לבין העירוב אלא אלפים אמה בלבד, חשבינן לה כד' אמות. כגון שהניח עירובו בסוף אלף למזרח העיר כמו שאמרנו, והיה אורך העיר אלף אמה. נמצא כשהוא מודד ממקום עירובו אלפים אמה לכל רוח, תגיע מדתו שבצד מערב בסוף העיר ונבלעת העיר בתוך התחום, שהרי מן העירוב ועד העיר אלף אמה ואורך העיר אלף אמה. לפיכך חושבין העיר כולה כד' אמו' ומשלימין לו אלף אמה תשלום תחום שלו ממערב העיר. אבל נתן עירובו בסוף אלף למזרח העיר, והיה אורך העיר אלף אמה ואמה אחת, נמצא סוף תחום עירובו לצד מערב אינו מגיע עד סוף העיר אלא בינו ובינה אמה או יותר, שחושבין אנו מדת העיר ממדת התחום, ואינו הולך בעיר אלא עד תשלום האלפים בלבד, אלף שמן העירוב ועד העיר ואלף מן העיר. ומה שישאר מן העיר אינו יכול לילך בו, וכל שכן חוצה לעיר. או אם הרחיק עירובו מן העיר הרבה, הכל דינו כמו שאמרנו. דהכי אמרינן בברית', היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר, אין לו אלא חצי העיר. בסוף, נעשית כל העיר כארבע אמות ומשלימין לו את השאר. נמצא עכשיו, כל מקום שאמרנו בו בתחלת המסכתא שיש לו להלך משתי רוחות של מדינה, כגון שהיתה המדינה נכללת בתוך התחום, כדפרשינן.
<h2>דף ס:</h2>
גמ'. חוץ לתחום ס"ד. פי' הא לא הוי עירוב, שהרי אינו יכול להגיע אליו כשקדש היום. ואם אינו יכול להגיע אליו היאך קנה עירוב, והא בעינא שיהא הוא ועירובו במקום אחד וכאילו הוא שובת שם. ומהדרינ' ואמרי' לא תימ' חוץ לתחום, אלא חוץ לעיבורה של עיר. פיס'. מה שנשכר הוא מפסיד וגו'. כבר פרישנא לה במתני'. אנשי עיר גדולה. משנה היא בזה הפרק וכשאנו מגיעין לה מפרשין אותה. אין אלו אלא דברי נביאות. פי' כאילו מתנבא מפי הגבורה שאין נותן טעם לדבריו.
<h2>דף סא.</h2>
[רי"ף סי' תר"ל] אמ' רב יוסף וגו' עיר היושבת על שפת הנחל. מפ' ר"ש ז"ל ואומ', נחל עמק. אם יש לפניה רקה, פי' מחיצה ד' אמות גובה על פני כולה, פי' העיר כולה, על שפת הנחל, מודדה משפת הנחל שהיא כלה שם כשאר עיירות. ואם לאו. כיון דבעיתא תשמישתיהו לא הוי יישוב קבע והוו להו כיושבי צריפין, ואין מונין אלא מפתח בתיהן. ושאר מפרשי' אומ' רקה, איצטבא. ואומרין אם יש לפניה איצטבא רחבה ד' אמות בתוך הנחל הרי הן משתמשין באותה רקה, ונמצאו משתמשי' בנחל, ונעשה הנחל מכלל המדינה ומודדין משפתו האחרת שאינה סמוכה למדינה. וכך דעת רבי' ז"ל אומר בחיבור [רמב"ם הלכ' שבת פכ"ח ה"ט], אם יש לפניה רקה רוחב ד' אמות על שפת הנחל כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל, נמצא הנחל מכלל העיר, ומודדין אלפים אמה משפת השנייה, ויעשה הנחל כולו בכלל המדינה מפני הרקה הבנויה מצדו. ואם אין שם רקה, אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן, ונמצא הנחל נמדד מן האלפים שלהן. ואמר בתר הכי, יושבי צריפין וגו'.
[רי"ף סי' תרל"א] מתני'. אנשי עיר גדולה וגו'. פי' כגון שהיו אלו שתי העיירות סמוכות זו לזו. לפיכך כשמודדין אנשי עיר גדולה תחום שלהן ומגיע סוף תחומן בסוף עיר קטנה, מהלכי' את כל עיר קטנה. אבל עיר קטנה כשמודדין תחום שלהן ומגיעה מדתן במקצת עיר גדולה, לפיכ' קאמ' תנא ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה. והאי דקאמ' כיצד מי שהיה בעיר גדולה וגו', אוקימנה בגמ' במשנה שעברה דהאי מתניתי' חסורי מיחסרא והכי קתני אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה, בד"א במודד, אבל בנותן, כגון שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה או מי שהיה בעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה, מהלכין את כולה וחוצה לה אלפים אמה. פי' במודד אלפים אמה חוץ למדינה, כדפרישנא רישא דמתני' שהיה מודד תחום שלו ושלמה מדת תחום עיר גדולה בסוף עיר (גדולה) [קטנה], ומדת תחום עיר קטנה במקצת עיר גדולה. לפיכ' יש לאנשי עיר גדולה להלך כל עיר קטנה ואין לאנשי עיר קטנה להלך כל עיר גדול'. [אבל] אם נתנה כל אחת מהן עירובה בתוך האחרת, הואיל ונתנה עירובה בתוכה, חשבינן כל העיר כולה כד' אמות ויש לכל אחד מהן להלך את כל אותה העיר ואפי' היא כנינוה, וחוצה לה אלפים אמה. וכגון שהיתה כל אחת מהן בתוך תחום האחרת, שנמצא מן המדינה שלו עד מקום עירובו שנתנו במדינה האחרת אלפי' אמה או פחות, ויכול הוא להגיע לו בעת קניית העירוב שהרי הוא בתוך תחומו. ר' עקיבא אומ' וגו'. ר' עקיב' חולק על תנא קמא וסובר שהנותן עירובו ברשות היחיד אין לו ממקו' עירובו אלא אלפים אמה. אמ' להם ר' עקיב' לחכמי' אי אתם מודים לי שמי שנתן עירובו בתוך המערה שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה בלבד. אמרו לו חכמי' אימתי אנו מודים בדבר זה, בזמן שאין בה דיורין וגו'. אמרי' בגמ' דהאי דקאמרי רבנן אין בה דיורין אינה כפשטה דמשמ' דמודין לו כשהיא חריבה ואין בה אדם דאין לו אלא ממקום עירובו, ויהיה ממנה קושיא לרב יהודה דקאמ' שבת בעיר חריבה לרבנן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, אלא רבנן הכי קאמרי ליה לר' עקיב', אימתי בזמן שאינה ראויה לדירה, כגון שנפלו מחיצותיה, דהואיל ואינה רשות היחיד לא חשבינן לה כד' אמות, אבל בזמן שהיא ראוייה לדירה, כגון שמחיצותיה עומדות והיא רשות יחיד, אע"פ שאין בה אדם אלא היא חריבה מבני אדם, אין אנו מודי' לך. ושפיר קאמ' רב יהודה שדין עיר חריבה כדין עיר מיושבת בדיורי'. נמצא קל תוכה מעל גבה. פי' הואיל ואמרנו שהנותן עירובו במערה שיש לו להלך את כולה וחוצה לה אלפי' אמה, ואילו נתן עירובו למעלה על גג המערה לא היינו מודדין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו, לפי שאין עירובו ברשות יחיד כדי שנאמר חשבינ' ליה כד' אמות, נמצא שהקלנו בתוך המערה שחשבנו אותה כד' אמות, ולא הקלנו על גג המערה אלא אמרי' מודד ממקום עירובו. ולמודד שאמרנו וכו'. כמו שפירש' בתחלה בעיר גדולה וקטנה, שאם היה מודד והגיעה מדתו במקצת העיר, אין לו אלא עד מקום שכלתה מדתו, כך אם היה מודד והגיעה מדתו במקצת מערה או דיר או סהר, אין לו אלא עד מקום שהגיעה לו מדתו. נתברר לנו מזה שאפי' כו'...
<h2>דף סא:</h2>
[רי"ף סי' תרל"ב] הדר עם הנכרי [בחצר] או עם מי שאינו מודה בערוב. פי' כגון כותי, כדאמרן בגמ' בפ' בכל מערבין [לעיל ל"א ע"ב] הרי זה אוסר עליו. פי' לטלטל מביתו לחצר עד שישכור ממנו רשותו שיש לו בחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומ' לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים דרים בשני בתים ואוסרין זה על זה, וצריכין לערב ביניהן. הוא שאם יהיה גוי עמהם אוסר עליהם עד שישכרו ממנו רשותו. אבל אם אין שם אלא אחד, אין הגוי אוסר עליו. דהאי דאמרי' אם יהיה עמנו גוי בחצר צריכין אנו לשכור ממנו, אינו משום שיש לו זכות בחצר ודירתו דירה, אלא לעולם אין דירתו דירה וכבהמה חשיב [וכמאן דליתיה דאמי]. וזה שהצריכו לשכור ממנו, כדי להתרחק הישראלי ממנו ולא ידור עמו, שאם ידור עמו שמא ימשך אחריו הוא או בניו וילמדו ממעשיו. ומשום שיש לו צער כשישכור ממנו, דאין הגוי יודע הטעם וימנע מלהקנות רשותו, שפוחד מן הישראלי שמא הוא רוצה לעשות לו כשפים או יעשה קינוניא עליו ולא ידור עמו. ולא תיקנו שישכור מן הגוי אלא במילתא דשכיחא, והוא כשיש בחצר שני ישראלים או יותר דשכיחי דדיירי עם הגוי, אבל אם אין בחצר אלא ישראלי אחד לא תקנו שישכור מן הגוי ואחר כך יטלטל, דמילתא דלא שכיחא היא שידור יהודי אחד עם גוי בחצר. דגוי חשוד הוא על שפיכות דמים, ומי שהוא בר דעת אינו שוכן לבדו עם גוי בחצר משום דחס אנפשיה. ומשום הכי קאמ' ר' אליעזר בן יעקוב, לעולם אינו אוסר עד שיהוא שני ישראלים. ור' מאיר דהינו סתם מתני', סבר אפילו הוא ישראלי אחד צריך שישכור מן הגוי ואחר כך יטלטל בחצר. אומ' אע"פ שהגוי חשוד על שפיכות דמים ואין יחיד דר עמו בחצר, פעמים שיידחק לשכון עמו, לפיכך תקנו נמי שישכור ממנו ואחר כך יטלטל בחצר. ומייתינן ברית' בגמ' [ס"ב ע"א] יש בה חלוקת ר' אליעזר ור' מאיר כדאוקמה תלמודא למתני'. ואמרי' גופה חצירו של גוי הרי הוא כדיר של בהמה, מותר להכניס ולהוציא ממנה לבתים ומבתים לחצר, ואם יש שם ישראל אחד אוסר, דברי ר' מאיר. ר' אליעז' בן יעקוב או' לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים [אוסרין] זה על זה.
<h2>דף סב.</h2>
[רי"ף סי' תרל"ב] גמ'. כולי עלמ' וגו'. האי כולי עלמ' אמרי' לה בגמ' בתר שיקלא וטיריא, דאמרי' יתיב אביי ורב חנניה וגו' וקאמרי, בשלמ' ר' מאיר קסבר דירת גוי שמה דירה לא שנא חד ולא שנא תרי, ולפיכ' קא בעי למישכר מיניה, אלא לר' אליעזר אי קסב' דירת גוי שמה דירה אפי' אם הוא ישראל אחד עם גוי אוסר עליו נמי, ואי קסבר דדירת גוי לא שמה דירה אפי' אם הם שני ישראלים, אין הגוי אוסר עליהם. ושקלינן וטרינן ואוקי' דלכולי עלמ', בין לר' מאיר דהינו סתם משנה, בין לר' אליעזר, דירת גוי לא שמה דירה וגו'. וכבר פירשנו אותה במשנה פירו' מרווח. [רי"ף שם] ואמור רבנן אין עירוב מועיל במקום גוי. פי' עונה על רישא דקאמ' דירת גוי לא שמה דירה וגזרו לשכון עמו שמא ילמוד ממעשיו, לפיכך אפי' יערבו הישראלים בחצר אינו מועיל כלום, עד שישכרו עוד מן הגוי. ואין ביטו' רשות וגו'. פי' כששוכח אחד מבני החצר ולא עירב ומבטל רשותו לשאר, אינו מועיל אותו ביטול עד שישכרו עוד מן הגוי. וגוי לא מוגר וגו', כדפרשינ' בפי' המשנה. שוכרין מן הגוי וגו'. אלו דבריו של רבי' יצחק. ומביא ראיה מיהא דשלח ר' יצחק, פי' שלח מארץ ישראל לבבל. ואמרי' נמי בגמ' ואמ' ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן בן נוח נהרג על פחות משוה פרוט' ולא ניתן להישבון. ומיפרשא בגמ' דארבע מיתות ב"ד בסנהדרי' [נ"ו ע"א] דשבע מצוות נצטוו בני נח, וחדא מינייהו גזל, דכת' [בראשית ב'] מכל עץ הגן אכול פי' אכול, ולא גזל. ואמרי' [שם נ"ז ע"א] רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידיה דרב אמרי על שבע מצות נהרג בני נוח. ואמ' רב נחמן בר יצחק אזהרה שלהן זו היא מיתתן. וגבי ישראל דבני מחילה נינהו (אינהו), אינו חייב להחזיר גזילה שהיא פחות משוה פרוטה, אבל גוי דלאו בני מחילה נינהו פחות משווה פרוטה נמי גזל מעליא הוא ונהרג עליו. וקאמרי' נמי התם [נ"ט ע"א] והרי פחות משוה פרוטה דלישראל שרי ולגוי אסור, ומהדרי', התם משום דלאו בני מחילה נינהו. ובגמ' דהשוכר את הפועל(י') בע"ז [ע"ב ע"א] אמרי', ומאי לא ניתן להישבון, אינו בתורת הישבון. פי' דלא מהניא ליה השבת גזילה לבעלים כלום אלא נהרג, שכבר נתחייב הריגה משעת גזילה ואין השבת גזילה פוטרתו מן המיתה, דלישראל הוא דמהניא ולא לגוי.
<h2>דף סב:</h2>
[רי"ף סי' תרל"ג] מהו לאורוייה במקו' רבה. פי' מהו לאורוייה תלמיד במקום רבו. פי' הואיל ודבר חתוך וידוע הוא ואינו דבר שתלוי בסברא אלא מילתא פשיט' היא, שרי לתלמיד להורות כמו זה במקום רבו, או דילמ' חוצפא הוא. אמ' ליה, ביעתא בכותחא. הכותח יש בו ניסיובי דחלבא. דאמרי' בפסחים [מ"ב ע"א] בפ' אלו עוברין בפסח, דיש בו קומניתא דאומא ומילחא וניסיובי דחלבא. והתם בביצה [ו' ע"ב] אמרי' השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בחלב דלאו כגופה דתרנגולת. ואע"ג דהא מילת' ברירא וידיעא, לא אורי בה בימיו של רב הונא.
<h2>דף סג.</h2>
[רי"ף סי' תרל"ג] אמ' רבא ולאפרושי וגו'. רבינ' הוה יתיב וגו'. והיה תלמיד חבר לרב אשי. חזייה, פי' רבינא, לההוא גברא וגו'. צינתא דדיקלא פי' בציני הר הברזל. ואומ' רבי' נסים, שתי תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהם, זהוא ששנינו ציני הר הברזל. ואמ' ליה רב אשי רבו יפה עשית(ה), ולית בהא מילתא אפקירותא. ואלו המעשיות מקומן אחר תשלום הפרק, נכתבין התם. אמרינן בגמ' דמשנה ראשונה רבינא סר סכינא בבבל, אמ' ליה רב אשי מאי טעמא עבד מר הכי, אמ' ליה רב המנונא אורי בחדתא דארגיז, א"ל לא אורי איתמ'. והכין פירוש', רבינא בדק סכין לטבח. דתרגום פוקד [שמות כ'] מסער, ודרך לשון ארמי להבליע החית כמו מסותא מסחותא. ולא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם, ונמצא רבינא נוטל עטרת כבוד העיר. ורב אשי רבו במתא מחסיא היה והוא הוה בבבל. והושיבו רבינא ואמר לו, והלא רב המנונא אורי במקום פלוני הואיל ולא היה רבו דר בה, ואע"פ שהיתה בבבל, ואני לא הוריתי במתא מחסיה שהיא מקומך. וכמו שהיה רב המנונא תלמיד חבר לרב חסדא והורה, כמו כן נמי אנא לגבי מר תלמיד חבר אנא. ותלמיד חבר הוא שהיה חכם כמותו אלא שלמד ממנו דבר אחד או יותר, כך מפ' ר"ש ז"ל. ואמרי' נמי התם אמ' רבא ותלמיד חכמי' רואה לעצמו. ומפ' ר"ש ז"ל בודק סכין לשחוט בו הוא עצמו בהמה שלו, ואין צריך להראות לרבו. רבינא איקלע למחוזא, פי' אתריה דרבא, אייתי אושפזכניה סכינא קא מחוי ליה. אמ' לי', פי' רבינא לאותו האיש שירד לביתו, אמטייה לגבי רבא. אמ' לי' לא סבר לה מר תלמיד [חכם] רואה לעצמו. אמ' ליה אנא מיזבן זביננא. פי' זה הבשר שאני אוכל ממנו אני נותן לך דמיו, הולכ' לאו לנפשאי הוא אלא כשאר טבחייא הויית ליה. ואמרי' נמי ר' אלעז' מהגרוניא ורב אחא בר תחליפא איקלעו לבי רב אחא בריה דרב איקא [לאתריה דרב אחא בר יעקוב]. כלומ' והמדינה היא היתה מקומו של רב אחא בר יעקוב. בעא רב אחא בריה דרב איקא, שירדו בביתו, למעבד להו עיגלא תולתא. פי' עגל שגדל שליש דאיהו עומד בעיקר טעם בשרו. כדתנן [ב"מ ס"ח ע"א] ומגדלין אותן עד שיהו משולשי'. ואמרי' נמי [שם ס"ט ע"א] מותר שליש בשכרך, אלמ' אורחיה עד שליש. ויש בו פירו' אחר, תולתא כלומ' שלישי לבטן. אייתי סכינא קא מחוי להו. פי' הביא בעל הבית לפני אלו החכמי' הסכין לראותה קודם שישחוט. סארה ר' אלעזר מהגרוניא. פי' לקח אותה ר' אלעזר לבדוק אותה. אמ' ליה רב אחא בר תחליפא לא חייש מר לסבא. פי' אין לחוש לרב אחא בר יעקוב, שהרי זה המקום מקומו הוא והיה ראוי לשדרה לו לראותה מפני כבודו. אמ' ליה ר' אלעזר מהגרוניא, הכי אמ' רבא תלמי' חכמים רואה לעצמו. לסוף איחלש רב אלעזר. פי' לאחר זמן חלה ר' אלעזר מהגרוניא, כלומ' מאותו עון. ואקשינן אמאי איחלש, והא אמ' רבא תלמיד חכמי' רואה לעצמו. ומהדרי' שאני התם דאחילו בכבודו. פי' מאחר שאמ' רב אחא דבר זה (והדר) [וזכר] רב אחא, לא היה לו לזלזל בדבר, אלא היה ראוי לומ', אמת אע"פ שתלמיד חכ' רואה לעצמו נשגר אותה משום דרך ארץ. והואיל ולא חשש בדבר ובדק, משום הכי איענש וחלה. ועל זה פירשנו, לקח אותה לבודקה. ואי בעי תימא שאני רב אחא בר יעקוב דמיפלג. פי' הרבה מאוד היה זקן וחכם, ומופלג בדורו. והואיל והיה חלוק מחכמי דורו וגדול מהן בחכמה היה מן הדין לחלוק לו כבוד משום חכמתו וגדולתו, והואיל ולא עשה ר' אליעז' כך איענש. עד הנה אינו נכתב אלא לאחר תשלום הפרק. אמ' רבא ולאפרושי מאיסורא וגו'. פי' אם ראה תלמי' אדם רוצה לעבור עבירה ורבו שם שותק, מותר לתלמיד לגעור בו אפי' בפני רבו. ואין חולקין כבוד לרב במקום שיש חילול השם, דלמ' אדמודע ליה לרביה קא מיתעביד איסורא. רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי וגו' בצינתא דדיקלא. פי' בדקל. וצינתא כמו שאמרנו בסוכה [ל"ב ע"ב] ציני הר הברזל כשרים, והם שתי תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהן. והואיל וראה אותו שהוא עובר, שמשתמש במחובר בשבת והוא אסור משום שבות, רמא ביה רבינא קלא, להודיעו שאסור להשתמש במחובר. ולא אשגח ביה. פי' לא חשש ממנו. שמתיה רבינא, ואחר כך חזר ושאל רב אשי רבו ואמ' לו, כי הא מילתא דעבדי קמך מי הויא כאפקרותא, פי' כחוצפא, או לא. אמ' ליה אין חכמה וגו'. פי' אין תורת חכמה וכבוד תבונה ויועץ עומדת לנגד חילול השם. וגירסא דגמ', אמ' ליה לא, אדהכי והכי מיתעבד איסור', אין חכמה ואין תבונה וגו'. אמ' רבא בפניו אסור וחייב מיתה. פי' אין רבא חולק על מה שאמרנו אלא מילתא באנפי נפשה קאמ'. כלומ' יש בהוראת התלמיד שני פנים, האחת שאם הורה בפניו אסור וחייב מיתה, פי' בידי שמים, ושלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה. וגם עירא וגו'. אומ' ר"ש ז"ל רבו של דוד היה, [כד]כתי' [ש"ב כ'] היה כהן לדויד. ואם תאמר הלא כבר מקשינ' בגמ' אלמאי דקאמ' כהן לדויד, מקרא נדרש לכמה טעמי'.
<h2>דף סג:</h2>
[רי"ף סי' תרל"ג] כל הלן בקעילה וגו'. פר"ש בחדר שאיש ואשתו שרויין בה, שבושין הן ממנו. ואו' רבי' נסים, קעילה בלשון ערבי בקעה מנכשתה ופסרוה קום עלו [תרגום. חדר פנימי, ויש שפירשוהו כעלייה]. ההוא מבואה דהוה דר ביה וַהְמַן. כך גורס אותה ר"ש ורבי' נסים ז"ל, והוא שם אדם.
<h2>דף סד.</h2>
[רי"ף סי' תרל"ג] אמ' להו רבא וגו', דהוי כשכירו ולקיטו של גוי. ואמ' רב יהודה אפי' שכירו ולקיטו של גוי, אם ישראל הוא נותן עירובו עם בני מבוי ודיו. ושכיר הוא לעבודת כל השנה, ולקיט לימות הקציר והאסיף. אמ' אביי לרב יוסף, חמשה שכירי וחמשה לקיטי מאי. פי' אם היו שם בבית הגוי שכירין ולקיטין דרין בחדרין ובעליות. שאלו היתה רשות שלהן והיו ישראלים, היו כולם צריכין לתת בעירוב, כדתנן [לקמן ע"ב ע"א] ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים כו'. והשת' דבטל רשותא דגוי, מהוא לתת כולן בעירוב, ואם שכח אחד מהן ולא נתן יאסור על בני מבוי. מי אמרי' כי היכי דשוינן ליה לשכיר וללקיט כבעלים להקל ולהתיר עירוב במבוי זה, הוו נמי כבעלים להחמיר, או דילמ' לקולא שוינהו רבנן כבעלי' אבל לחומרא לא, דכל דינא כי האי גונא בעירובין להקל (והוי) [והני] בודאי דירה היושבים בה לאו דידהו היא. [רי"ף סי' תרל"ד] אמ' רב יהוד' וגו' ורועה זונות יאבד הון וגו'. חולק המלה לשני חלקים ודריש לה, זו נות. כלומ' זו נאה וארצנה ואעסוק בה כדי שתתקיים בידי, וזו אינה נאה. מאבד הונה של תורה. פי' מאבד כבודה של תורה וסופה להשתכח ממנו. אמ' ליה הדרי בי. חזרתי בי ולא יפה אמרתי אלא שגגה היתה ואיני אומ' כן פעם אחרת.
<h2>דף סד:</h2>
[רי"ף סי' תרל"ד] אמ' ר' אמי וגו'. מיל ושינה. מי שהיה שתוי והלך כמו מיל, דהינו אלפים אמה, או ישן, יסור יינו מעליו. אין מעבירין על האוכלי'. כשמוצא אוכל בדרך אינו עובר ומניחו, אלא נוטלין אותו דליכ' למיחש בהו לכשפים. א"ר יוחנן לא שאנו, שנוטלין אותן ואין מעבירין עליהן, אלא בדורות וגו'. תאנא שלימין מעבירין. פירו' בדורות האחרוני' מעבירין עליהן, ואין נוטלין אותן דחיישינ' לכשפים. אבל פתיתין אין מעבירין דאין דרכן לעשות כשפים שלהם בשבורין. והאי דכתי' [יחזקאל י"ג] ותחללנה אותי וגו', אינו שעושי' בהם כישוף, אלא שנוטלין הפתיתין בשכרן. ואמר להם הנביא, לחם פתיתין שנותנין לכם בשכרכם, חללתם את [שמי בתוך] עמי שהייתם עושים להם כשפים לנביאי הבעל להטעות את עמי.
<h2>דף סה:</h2>
[רי"ף סי' תרל"ו] ר' שמעון בן לקיש וגו', דלא הוה שוכר והוה משכיר. פירוש נכנסו לפונדק דהוו דיירי ביה בההוא חצר תרי ישראל וחד גוי ששכר את דירתו מחבירו גוי. ובאותו שבת לא היה שם גוי השוכר אלא גוי המשכיר, והיו יריאים שמא יבא הגוי בשבת. אמרי כל היכ' דלא מצי מסליק ליה, לא תיבעי לך שאין מועיל שכירתנו ממנו. כגון שיש לו שטר עד זמן ועדין לא השלים הזמן. אבל היכא דמצי הגוי המשכיר לסלק הגוי השוכר, כגון שלא היה לו עליו שטר שכירות לזמן, אלא כל זמן שירצה המשכיר יש בידו להוציאו. והואיל ואילו רצה עכשיו להוציאו היה יכול, נמצא שיש לו עדיין רשות בחצר ויספיק לנו לשכור ממנו ואע"פ שלא הוציא השוכר. או נאמר, הואיל ועדיין לא סלק אותו, אין לו בחצר עכשיו כלום ולא תועיל שכירה ממנו. אמ' להו ריש לקיש נשכור, פי' דספק דבריהם להקל. רב חמא וגו'. פי' כשערבו מבעוד יום לא היה הגוי לשם, ולאחר שנכנסה שבת בא הגוי לפונדק, ונמצא שהוא אוסר עליהם. אמרי מהו למיגר מיניה השת' בשבת. מה נאמר שוכר כמערב דאמי וגו', או דילמ' שוכר כמבטל רשות דאמי. כדפרשינ' לעיל. דחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב, מבטל להם רשותו בשבת. כך זה הגוי שוכרין ממנו בשבת, דכביטול רשות דאמי. אמ' להו רב חמא בר יוסף נשכור וגו', עד ומה מערב חמשה ששרויין בחצר אחת אחד מערב על ידי כולן. פי' כגון שתי חצירות ופתח ביניהם ובאו לערב זו עם זו, אחד מוליך עירובה של זו לתוך זו והוי שליח לחבירו. כדתניא בהאי פירקא [ע"ב ע"ב] חמשה שגבו את עירובן, כשהן מוליכין אותו למקום אחר אחד מוליך על ידי כולן. ויש בו פי' אחר, אחד מערב על ידי כולן, פי' שמזכה בעירוב על ידי אחר משלו, ואינו צריך לגבות מהן ולא להודיען, שזכות היא להם וזכין לאדם שלא בפניו.
<h2>דף סו:</h2>
[רי"ף סי' תרל"ו] אמ' שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר. פי' כגון שתי חצירות פתוחות למבוי או לרשות הרבים ופתח אחד ביניהם, שמערבי' אם רוצים, ואם לא עירבו זו מותרת לעצמה וזו מותרת לעצמה. לפיכך אם עירבה זו עם זו ושכח אחד מבני חצר זו ולא עירב, אין מבטל רשותו לבני חצר אחרת, דלא תקון רבנן ביטול רשות אלא היכא דאסרי עליהו, וזה אינו מבני אותה חצר כדי שיאסור עליהם. אבל באותה חצר שהוא דר בה ודאי מבטל להם רשותו, שהרי הוא אוסר עליהם. וכן אין ביטול רשות בחורבא. פי' כגון בית מכאן ובית מכאן וחורבא ביניהן ושני הבתים פתוחין לה, ואסור להשתמש בה אלא אם כן עירבו. אין מבטלין רשותן זה לזה להתיר את האחד להוציא ולהכניס מביתו לחורבא. דלא שרי רבנן ביטול רשות אלא בחצר שלפני הבית, דאקילו ביה רבנן דהוי עיקר תשמישתייהו התם. ור' יוחנן אמ' יש ביטול רשות וגו'. וחלקו אביי ורבא בגמר' מאי דקאמ' שמואל אין ביטול מחצר לחצר. אביי אמ' לא אמ' שמו' אלא בשתי חצירות ופתח אחד ביניהן, כדפרשינ'. אבל אם הם שתי חצרות זו לפנים מזו, מתוך שאוסרין מבטלין. פי' מתוך שאוסרי' בני חצר הפנימית על החיצונה בדריסתם ברגלם עליה כשעוברי', צריכין הם לבטל דריסת רגלם לחיצונה. וחלק רבא ואמ' אפילו בשתי חצרות פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין. [רי"ף שם] ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. וצריכה. פי' לזכור לנו חלוקתם בחצר ובחורבא. דאי אשמעינ' וכו'. ואי איתמ' בהא, פי' בחורבא, הוה אמינ' בהא קאמ' ר' יוחנן, משום דרשותא דתרוייהו הוא, אבל בחצר, אימ' מודי ליה לשמואל, דהא רשותא דחד והא רשותא דחד.
<h2>דף סז:</h2>
[רי"ף סי' תרל"ו] ההוא ינוקא וגו', מגו ביתאי. כולן היו שרויין בחצר אחת והיה התינוק בבית מבתי החצר, והמים של רבא בבית אחר. אמ' להו רבא וגו'. פי' רבה הוא רבו של אביי. פי' והיה רבה חושב שעשו בני החצר עירוב וזכו עליו, לפיכך קא מהדרי ליה ואמרי והא לא עריבנן. אמ' להו ליסמוך אשיתוף. פי' שיתוף המבוי שהחצר בו. דתנן במתני' [לקמן ע"ג ע"ב] אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן, כגון שנשתתפו במבוי בפת. חזרו ואמרו לו והא לא שתיפנן. ומהדר להו, אם כן אמרו לו לגוי שילך הוא ויביא המים מן הבית שלי. אמ' אביי וגו', בדאורית' וגו' פי' באיסור של תורה אם הורה בו חכם התיר ויש בתלמידים שיושבין, מי שיודע להשיב ישיב קודם מעשה שלא לעבור על דברי תורה. אבל בדרבנן כגון עירובי חצירות, שבקינן לחכם לעשות כהוראתו, והדר מותבי' ליה, ללמוד אם יפה הורה. בתר הכי אמ' ליה רב יוסף לאביי, מה הוא שרצית להשיב עליו. אמ' לו דתניא הזאה שבות וגו'. נתברר לנו ממסכ' שבת [ע"ג ע"א] שמכה בפטיש אב מאבות מלאכות, וכל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש, כגון הגורד כל שהוא או המתקן כלי. ואסרו חכמי' להטביל כלים טמאים בשבת מפני שהוא כמתקן כלי. והתירו לאדם טמא שיטבול מפני שהוא נראה כמיקר, אבל אין מזין עליו. נמצאת [איסור] ההזאה משום תיקון, והוא שבות דדבריהם, ולא דחיא שבת. כמו כן אמירה לגוי שבות, ולא דחיא שבת. אמ' ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה וגו'. פי' זה שאמרו חכמי' אמירה לגוי שבות ואסור לנו לומר לו לעשות דבר שאסור עלינו לעשותו שמא נעשה אנחנו אותו דבר בעצמינו, הני מלי כשאנו אומרי' לו לעשות דבר שאיסורו עלינו משום מלאכה, ובאותו דבר אמרו חכמי' שלא יאמר לגוי לעשותו, ואמירה לגוי שבות. אבל אם אותו דבר שאנו אומרין אותו לגוי לעשותו אין איסורו עלינו אלא משום שבות, אם יש לשם צורך, כגון לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא שופר או סכין למילה, או להביא מחצר לחצר שאין ביניהן עירוב מים חמין להרחיץ בהן את הקטן כגון זה המעשה, אין בזה איסור שבות. דהוא עצמו אין איסורו עלינו אלא משום שבות, לא גזרי' בהדי גזירה אחריתי ונימ' אסור לומ' לו גזירה שמא נעשה אנחנו אותו דבר בעצמינו, ואותו דבר אסור לעשותו גזירה שמא יעשה מלאכה, דדבר זה דומה גזרה לגזרה. ואם כן שפיר קא עביד רבה דקאמ' נימ' ליה לגוי ליתי ליה. ובגמרות המדוייקות כתו' בהן, ולא שני ליה למר בין שבות דאית ביה מעשה לשבו' דלית ביה מעשה, דהא מר, פי' רבה, לא אמ' ליה זיל אחים לי.
<h2>דף סח.</h2>
אמ' ליה רבה בר רב חנן וגו'. מר לאו אורחיה. פי' רבה אין כבודו לחזר על בני המבוי לגבות השיתוף. אינהו, פי' שאר בני מבוי, לא משגחי לעשות עירוב. תוב אמ' ליה, רבה בר חנה אקני להו ריפתא בסילתא. פר"ש איקני להו משלך ריפתא בסלא בדיבורא בעלמ' דליכא טירחא ויהיו כולן זכין בו לשם שיתוף. ואין דעתו ז"ל שמספיק שיקנה להם פת בסל, אלא צריך לזכות להם על ידי אחר, ולא יהיה אחד מהם ידו כידו כגון בניו ובני ביתו הקטנים או אשתו. ומהדר אביי ואמ' זימנין דבעי לך מאיתמל וגו'. פי' בין השמשות אם אחד מהם היה צריך לאכול מן השיתוף והיה שואלו ממני, אין יכולת בידי לוותר את שלי בכל שבת ושבת. נמצא שאין בלבו להיות להם בו חלק גמור, ובטל השיתוף. דתניא אחד מבני מבוי וגו'. פי' שביקש יין ושמן מן השיתוף. הדר אמ' ליה וליקני להו רביעתא (דחמרא) [דחלא] וגו'. פי' רביעית חומץ. בחבית אחת מחביותיך. דמידי דלית ביה קפידא הוא. ועיקר שיתוף ביין, כדאמרי' בהאי פירקא [ע"א ע"ב]. ויניח החבי' בחצר ויסמוך על רביעית שבה משום שיתוף לצורך כל השנה כולה שמניחין שיתוף בחצר. ומהדר אין משתתפין באוצר. פי' בדבר האצור כגון חביות של יין או של פירות המכונסין אין סומכין על מה שבתוכן, משום דאין ברירה אי זה הוא של שיתוף, וכי מסתפק הימנו איכא למימ' אזל ליה שיתוף. ורבינו נסים מפרש ואומ', הקנה להם לבני המבוי פת מן הפת שיש בסל שלך, אע"פ שאינו ידוע ומפורש אלא אי זה שיזדמן לך, וזכה להם בו. שהרי דבר שאין עליך בו טורח שיעסיקך מן הגירסא. אמ' לו אני חושש שמא יאכל כל הפת שבסל, ואם יבואו לבקש וגו'.
[רי"ף סי' תרל"ז] ההוא ינוקא וגו'. לישיילה לאימיה. פי' נשאל אותה אם צריכה לצורכה חמין, נחים ליה גוי אגב אימיה, פירוש דקימ' לן חיה לאחר שבעה אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, דאינה מעתה בסכנה, אבל עושין לה על ידי ארמאי, דדמיא לחולה שאין בו סכנה שמותר לנו לומר לגוי להחם לו חמין הואיל ויש לשם צער, ואע"פ שאותו דבר מלאכה מאבות מלאכות דהינו מבשל. ולא תימ' בחולה שיש בו סכנ' קא מיירי, דאילו הוה חולה שיש בו סכנה היה מותר לו הוא בעצמו לעשותו, ואסור לו לומ' לגוי לעשותו כדאמרינ' [יומא פ"ד ע"ב] ואין עושין דברים הללו לא [ע"י נכרי ולא ע"י כותים אלא ע"י גדולי ישראל]. והא קא אכלה תמרי. כלומ' הא קא חזינ' דאינה צריכה חמין לשתות דהא צונן נמי אכלה. ורבי' נסים ז"ל מפ' ואומ' והלא היא יושבת ואוכלת תמרים, כלומ' בריאה היא שאינה צריכה רפואה והיכי מחמין לה חמין בשבת. השיבו רבא ואמ', זה שאתה רואה אותה אוכלת תמרים לא מפני שהיא בריאה אלא חולה היא ותונבא בעלמא הוא דנקיט לה. ופי' תונבא, פסרוה כדראן ופסרוה תקזז ופסרה עלה באטנה [תרגום. פירשוהו דכדוך נפש, ופירשוהו בחילה, ופירשוהו מחלה פנימית]. ואדוננו שרירא גאון ז"ל אמר, מראין הדברים שבתוך ז' הימים, וכל זמן שיכולין אנו לומר לגוי כך עושין אנחנו. עד כאן דבריו ז"ל. ההוא ינוקא וגו' ליפנו לי מאני וגו'. פי' בחצירו של רבא היו לו חמין, והתינוק שנשפכו חמין שלו היה בחצר אחרת, ופתח ביניהם ולא עירבו שתי החצירות יחד. ולרבא היו בביתו חדרים פנימיים שאינן פתוחין לחצר, והן לצניעות והנשים יושבות שם. ובי גבר[י] היה פתוח לחצר. ותנן במתניתי' [ס"ט ע"ב] המבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר, דהא לאו דירה הוא. הולכך פינה כליו מבי גברי כדי שלא יבוא להוציא משם לחצר, והלך וישב בחדרים הפנימיים וביטל רשות חצירו לבני האחרת עד שהביאו החמין מחצירו לחצירם. אמ' לו (רבא) [רבינא לרבא] והאמ' שמואל וגו'. אמ' לו רבינא, אם אין אתה סובר כשמואל, אין אתה צריך לטרוח (ולהעטיק) [ולהעתיק] כליך לחדרים הפנימיים, אלא שב במקומך ובטל להם רשותך כדי להוציא המים החמין לתינוק, וכשאתה רוצה להשתמש בחצר, יחזרו הם ויבטלו לך הרשות שלהם ותותר אתה להשתמש בחצר. דהא אמ' רב מבטלין וגו'. פי' אם שנים בחצר אחת ולא עירבו, מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צורכו ויחזור זה ויבטל לזה. אמ' ליה רבא, אנא לעניין מבטלין וחוזרין ומבטלין לא סבירא לי כרב אלא כשמואל דאמ' אין מבטלין וגו'. וטעמ' דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, כדי שלא יבואו עמי הארץ להקל בדברי חכמים ושלא יעשו דבריהם אצלם כשחוק וכתעתוע ויאמרו עכשיו שבטלנו רשותינו היינו אסורין לטלטל ואלו השוכנים היו מותרין, ועכשיו כשבטלנו נאסרו הם והותרנו אנחנו, איך נהיה שעה אסורין ושעה מותרין.
<h2>דף סח:</h2>
אומר רבי' יצחק ז"ל, ואע"ג דאמ' שמואל וגו' דפלוגת' דר' אליעזר ורבנן קא מיפלגי, דרב כרבנן ושמואל כר' אליעזר וגו'. ופלוגת' דר' אליעזר ורבנן בסוף פר' עושין פסין לביראות [לעיל כ"ו ע"ב] דרבנן סברי המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל, ואסור מלהכניס ולהוציא מביתו לחצר, דשייר לנפשו שיור עד שיחזרו גם הם ויבטלו לו, והינו מבטלין וחוזרין ומבטלין דרב. ור' אליעזר סבר שהמבטל רשו' חצירו לא שייר לעצמו כלום, ואף רשות ביתו נמי ביטל ונסתלק לגמרי. ואם תאמר, שמא שייר לעצמו ביתו שיהא לו שיבא לשם כדי שיחזרו ויבטלו לו, סביר' ליה לר' אליעז' דהמבטל לא שייר כלום משום דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין. זו היא סברת ה"ר יצחק. ואית מאן דמהפך לה ואומ', רב כר' אליעז' ושמואל כרבנן. ומפ' לה הכי ואומ', משום האי טעמ' אמ' ר' אליעזר דרשו' ביתו נמי ביטל דהואיל וסמיך דהדרי ומבטלי ליה, נמצא שסובר דמבטלין וחוזרין ומבטלין. ורבנן דקאמרי לא ביטל רשות ביתו, משום דסברי דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, ולפיכ' ידע דלא יכלי למהדר ולבטיל ליה ושייר לעצמו ביתו. ולישנא דגמ' אין בו אלא רב אשי אמ', בפלוגתא דר' אליעז' ורבנן קא מיפלגי, והא דקאמרי' הכא ושמואל כר' אליעזר פירו' רבי' יצחק הוא. ומסיום דבריו יתבאר דנוסחא אחרינא דאיתה בהלכות דקאמר' רב כר' אליעז' ליתה. דהא רבי' יצחק אומ' בתשלום דבריו והלכתא כרב. ואי אמרי' רב כר' אליעזר, היכי קאמ' הלכת' כותיה והלא ר' אליעזר לית הילכת' כוותיה, אלא כרבנן. ורבי' ז"ל [רמב"ם הלכ' עירובין פ"ב ה"ב] כך סבר בסוף, רב כרבנן, והפי' שפירשנו אותו למעלה הוא סברתו בפירושו. שמע מינה דהאי נוסחא אחרינא דקאמרה רב כר' אליעזר ליתה.
[רי"ף סי' תרל"ח] אמ' ר' גמליאל מעשה בצדוקי אחד וגו'. צדוקי הוא מאותן שיצאו ופקרו בימי אנטיגנוס איש שוכו, כשדרש להן [אבות פ"א מ"ג] אל תהיו כעבדי' המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. ואמרי' בגמ' צדוק[י] מאן דכר שמיה הכא במתני'. ומהדר דחסורי מיחסרא והכי קתני, וצדוקי הרי הוא כגוי, רבן גמליאל אומ' אינו כגוי, אמ' רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד וגו'. [עד שלא יוציא] הצדוקי ויוציא דבר למבוי ויחזיק ברשותו ויאסור עליכם. ויש גירסא אחרת להפך. חסורי מיחסרא והכי קתני, צדוקי אינו כגוי, רבן גמליאל אומ' הרי הוא כגוי. ולפום האי גירס' נמי מפרשי' מתני' הכי, צדוקי אינו כגוי אלא כישראל הוא חשוב ומערבין עמו. רבן גמליאל אומ' הרי הוא כגוי. כלומ' אין מערבי' עמו דאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו הואיל וישראל משומד הוא, אלא מבטל רשותו כישראל. ומעשה ב[צ]דוקי אחד וגו' ואמ' לנו אבא וגו'. אלמ' לא חשבינן ליה כגוי ששוכרין ממנו, אלא שמבטל לנו רשותו, ולפיכך קאמ' מהרו וגו'. ואין חילוק בין שתי הגירסות אלא סברת תנא קמא בלבד, דלאותה גירסא ראשונה תנא קמא סבר הרי הוא כגוי לכל דבריו, ובהאי גירסא הרי הוא כישראל לכל דבריו. ומייתי ברית' סיועא למאי דקאמ' בתירוץ מתני' ואמ', והא תניא, פי' בניחותא, הדר עמנו נכרי צדוקי וביתוסי הרי אלו אוסרין עלינו. ומעשה בצדוקי אחד שדר עם רבן גמליאל במבוי בירושלים ואמ' להן רבן גמליאל מהרו והוציאו מה שאתם מוציאין והכניסו מה שאתם מכניסין שלא יוציא התועב הזה ויאסור עליכם, שהרי ביטל לכם רשותו, דברי ר' מאיר. ר' יהוד' אומרה בלשו' אחרת, מהרו ועשו צרככם במבוי שלא תחשך ויאסור עליכם. עד הנה הברית'.
<h2>דף סט.</h2>
נחזור לפירו' שאר המשנה. ר' יהוד' אומרה בלשון אחרת וגו'. ומקשינן בגמ' ממתני' אבריתא ואמרי' אמ' מר, פי' דברית', ר' יהוד' אומרה בלשון אחרת וגו' שלא תחשך, אלמ' סבירא ליה לר' יהוד' דסבר ר[בן] שמעון גוי הוא, ובמתני' קאמ' שלא יוציא ויאסור, אלמ' כישראל הוא. פי' ר' מאיר אומ' בברית' כי רבן שמעון אביו של רבן גמליאל סבר אינו כגוי שישכרו ממנו, אלא מבטל רשותו כישר', כדפרשינ'. וחלק עליו ר' יהודה ואומ' לא כך אמרו משמו של רבן שמעו', אלא כך אמ' רבן שמעון שלא תחשך וגו'. ולעולם רבן שמעון אביו של רבן גמליאל סבר הרי הוא כגוי, ולפיכ' קאמ' ועשו צרככם קודם שתחשך, כלומ' שכרו ממנו. ובמשנה חולק עם ר' מאיר דהוא סתם משנה ואומ' שהוא כישראל. דהא קאמ' שלא יוציא פי' בשבת ויאסור, אלמ' בשביטל רשותו הוא וחיישינן שמא יוציא. דאילו הוה כגוי ושכרו ממנו, מאי איכפת לן אם יוציא. אם כן קשיא מתני' אברית'. ופרקי' ואמרי', הא דקאמ' שלא יוציא, אינה יוציא דמשמע על הצדוקי עונה, אלא על היום עונה. והכי קאמ', מהרו ועשו צרככם, כלומ' שכרו ממנו, שלא יצא היום ויאסור עליכם. ולעולם מתני' כברית', דר' יהוד' סבר שרבן שמעו' סבר הרי הוא כגוי, ור' [מאיר] סבר שרבן שמעון סבר אינו כגוי. ואמרי' איבעית אימ' לא קשיא, כאן במשומד לחלל שבתות בפרהסיא, כאן במשומד מחלל שבתות בצינעה. פי' איבעי' אימ' לעולם מתני' כפשטה וברית' כפשטה ולא קשיאן אהדדי, דהאי דקאמ' ר' יהוד' בברית' שרבן שמעון סבר הרי הוא כגוי, כגון שהיה מחלל שבתות בפרהסיא. וזה שאמ' ר' יהודה במשנה שרבן שמעון סבר הרי הוא כישראל לבטולי רשות, במחלל שבת בצינעה. נמצא להאי תירוצא בתרא חלוקת ר' מאיר ור' יהוד' במתני' בחזקה, דר' מאיר סבר האי דקאמ' רבן שמעון אביו של רבן גמליאל מהרו והוציאו כליכם, בשבת היה המעשה, ואמר להם החזיקו קודם שיוציא הוא דבר ויחזור בו ויאסור עליכם. ור' יהוד' סבר שבת לא מהניא להו חזקה. וזה שאמ' מהרו והוציאו, בערב שבת היה המעשה, ואמר להם מהרו והוציאו קודם השבת והחזיקו שלא יוציא זה דבר ויאסור עליכם. ואם תכנס השבת לא תועיל לכם החזקה, אע"פ שהחזיקו בשבת קודם שיחזור הוא ויוציא, לא יועיל לכם דבר זה כלום. זה הוא הנאמ' בגמ' בפי' משנה זו. ופי' רבי' משנה זו בפירו' המשנה כתירוצא קמא דמוקי' לה למתני' וברית' בחדא מילתא ולא מוקים לה כתירוצא בתרא, דהינו איבעית אימא. אלא שהוא אומ' בתר הכי, ופסקא דהילכת' כל בר ישראל מאי זה מין יהיה, אם הוא מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי ושוכרין ממנו. ואם הוא מחלל בצינעא ולא היה עובד ע"ז, מבטל רשותו כישראל ואינו מערב עמהם, לפי שאינו מודה בעירוב... [ס"ט ע"ב] ואם נותן רשות. פי' נותן רשות כגון שיאמר לו רשותי קנוי לך. דאע"ג דאמ' בלשון קנייה, ביטול הוא. ומבטל רשות שיאמר לו בפירוש רשותי מבוטלת לך, בכל לשון שיאמר לו הוי ביטול וקנה רשות. אבל בגוי אינו מועיל בו נתינת רשות וביטול רשו' עד שישכרו ממנו. ומותר להם לשכור ממנו אפי' בשבת, מפני שאינה שכירות ודאית [אלא הכר בלבד, כדאמרן לעיל, ודמיא היא לביטול רשות. לפיכ' קא מדמי תנא קמא צדוקי לגוי ומצריך לשכור ממנו. ורבן גמליאל מדמי לה לישראל] שיבטל לנו רשותו כמו ישראל שמבטל לנו רשותו, אבל אינו מערב עמנו כישראל, לפי שאינו מודה בעירוב. לפיכ' קאמ' מהרו ועשו, אלמ' דתקנתו היא שיבטל, וצריכין אנו להחזיק אחר שיבטל לנו. ובכותי מודה הוא שהוא כגוי, דכותיים גירי אריות הם ואינם כגירים. אבל צדוקי ישראל הוא אלא שנהפך לרשע ואינו מודה בתורה שבעל פה, וכיון דישראל הוא יכול לבטל רשות בלא שום שכירות. וכמו שמצינו בישראל שביטל רשותו לבני חצר שחזר והוציא דבר למבוי קודם שיוציאו אותם שביטל להם, אינו מועיל ביטולו. ולפיכך קאמ' הכא לאותם הישראלים שביטל להם הצדוקי, מהרו והוציאו כליכם למבוי והחזיקו בו כדי שלא יחזור בו.
<h2>דף סט:</h2>
[רי"ף סי' תרל"ח] [תניא ישראל משומד] וגו' נותן רשות ומבטל רשות. ומבטל רשות. פי' בסיפא מפ' לה ואומ' כיצד, רשותי קנויה לך, והינו דקא' נותן רשות, רשותי מבוטלת לך, והינו דקאמ' מבטל רשות, בכל לשון שיאמר, קנה הניתן לו. ואינו צריך לזכות. פי' דאין צריך לקנות ממנו בסודר.
[רי"ף סי' תרל"ט] מתני'. אנשי חצר וגו', ביתו אסו' מלהכניס ומלהוציא לו. אמרי' בגמ', דהאי דקאמ' ביתו אסור וחצירו מותר, כגון שביטל להם רשותו סתם דלא פי' ואמ' ביטלתי רשו' חצירי ורשות ביתי, והואיל ולא פי' לא ביטל אלא רשות חצרו בלבד. לפיכ' חצרו מותרת להם, וביתו אסור להכניס ולהוציא ממנו לחצר לו ולהם. ושלהם מותר, מותרין לו ולהן. דהואיל וביטל להם רשותו נעשה כאורח גבייהו. נתנו לו רשותן וגו'. (מהנח) [מהנה] יתבאר לך דהאי דקאמ' ברישא ביתו אסור, בשנתן הוא רשותו להם, ופי' לנו דינו עמהם ודינם עמו. וחזר וקאמ' אם נתנו לו הם רשותן, כמו שפירשנו שביטלו רשותן סתם, הוא מותר. פי' להוציא מביתו לחצר, אבל להוציא מבתיהם לחצר לא, דהמבטל רשותו סתם רשות חצרו ביטל רשות ביתו לא ביטל, כדאמרן לעיל. אבל אסורין להוציא מביתו לחצר, ולא אמרי' שהן נמי אצלו כאורחין כמו שאמרנו כשמבטל הוא רשותו להך, דחד לגבי חמשה הוי אורח, חמשה לגבי אחד לא הוו אורחין. והאי דקאמרי' חמשה, לאו דוקא הוא אלא אפי' הוו פחות מזה. וזו המשנ' לדעת רבנן. ור' אליעזר פליג עליהו וסבר דהמבטל רשותו סתם רשות ביתו ביטל, כדאמרן בסוף פרק עושין פסין לביראות [לעיל כ"ו ע"ב]. היו שנים, אוסרין זה על זה. פי' היו שנים בחצר כל אחד ואחד לו בית בפני עצמו, ששכחו ולא עירבו וביטלו להם בני חצר את רשותן, הרי הן אוסרין זה על זה. מפני שהחצר של שניהן, והבתים מיוחדת כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשו' המיוחדת לו דהיינו ביתו, לרשות שלו ושל חבירו דהינו החצר. ואמרינ' בגמ' פשיט', דאפי' הוו תרוייהו לחודייהו מעיקרא הוו אסרי אהדדי, והכי הוה סליק אדעתין למשרייה לחד במקום שיש אחד שלא עירב. ומהדרי' דהאי דאיצטריך לאשמועינן, כגו' שחזר אחד מהשנים אחר שביטלו להם, וביטל רשותו לחברו. מה הוא דתימ', הואיל וביטל לו רשותו לישתרי, קמ"ל דלא. וטעמ' דמילת' משו' דלא אהני מעיקרא ביטול שביטלו בני חצר לאלו השנים, לפי שבעת שביטלו להם לא היה לאחד מהם התר בחצר משום שחבירו אוסר עליו, ונמצא שלא קנה כלום ממה שביטלו לו בני החצר. לפיכך אין מועיל עכשיו שיחזור ויבטל לחבירו רשותו ומה שהקנו לו בני חצר, דנהי רשותו יכול לבטלו לחבירו, אבל מה שביטלו לו בני חצר לא קנה כדי שיבטלו לזה. ולפיכ' אין מועיל ביטולו לחבירו כלום, הואיל ולא היה מועיל מעיקר' ביטול בני החצר להם. שהאחד נותן רשות וגו'. אע"ג דמיחזי שהוא מפרש טעמ' דקאמא דשנים אוסרין זה על זה, אמרי' בגמ' דלא הוה צריך למימ' שהאחד נותן רשות, דכבר שמעינן לה מרישא. דקתני ושלהן מותרין לו ולהם, והינו דנתן להם רשותו, כדפרשי'. וכן נמי לא הוה צריך שיאמר ונוטל רשות, דקת' רישא נתנו לו רשותן, אלמ' יחיד נוטל רשות. אלא האי דקאמ' בסיפא שהאחד נותן רשות ונוטל רשות, אע"ג דיחיד הוא תאני ליה, משו' דקא בעי למימר שנים נותנין רשות, דהוא סליק אדעתין דשנים לא יתנו רשות שמא יטלו רשות, וניגזור שלא יתנו רשות, קמ"ל דלא גזרי'. ואמרינן נמי בגמ' [ע' ע"א], לא הוה צריך שיאמר אין נוטלין רשות, אלא היה אומ' שנים נותנין רשות בלבד. דהא שמעינן לה מרישא דקת' היו שנים אוסרין זה על זה, והטעם הוא משום שאין שנים נוטלין רשות, כדפרשינן. אלא האי דקא הדר ומתני ליה בסיפא, למילף מיניה טעמ' אחרינא, דאע"ג דאמרי ליה לחד מינייהו קני על מנת להקנות והדר איהו ובטיל לחבריה, לא משתרי האי בתרא. דהוה סליק אדעתין דאי אמ' ליה קני על מנת להקנות שליחא שווייה, קמ"ל דכיון דלא קנה איהו לאישתרויי לא מצי לאקנויי.
[רי"ף סי' תרל"ט] מתני'. מאימתי נותנין רשות. כלומר מבטלין זה לזה רשותן, דנותן ומבטל אחד הם. ואוקימנ' בגמ' [ע"א ע"א] דבהא פליגי ב"ש וב"ה, ב"ש סברי ביטול רשות מיקנא רשות' הוא, ומקנא רשותא בשבת אסיר. פי' אסור משום שבות כדאמרן בשבת דאסור לקנות ולמכור בשבת גזירה שמא יכתוב. וב"ה סברי דביטול רשות לא אקנויי רשותא הוא, אלא איסתלוקי הוא, ואיסתלוקי בשבת שפיר דאמי. מי שנתן רשותו וגו' הרי זה (אסור) [אוסר]. פי' משום דהואיל וחזר והוציא, נמצא שחזר והחזיק ברשות שנתנו ולא עמד בביטולו. ר' יהודה אומ' במזיד אוסר. שהרי גלי דעתיה בהוצאתו שחזר בו. אבל בשוגג אינו אוסר, אלא הרי הוא עומד בביטולו. וכבר אמרי' לעיל במשנת אמ' רבן גמליאל מעשה וגו', דהאי דקאמרי' שהוא חוזר ומחזיק, בשלא קדמו והחזיקו אותם שביטל להם, אבל אם קדמו [[אותם בני] חצר שביטל להם] והחזיקו וחזר הוא והוציא, בין במזיד בין בשוגג אינו אוסר.
[רי"ף סי' תרל"ט] [גמ'. ביתו הוא דאסור אבל חצרו שרי]. והיכי דאמי דביתו אסור. אם לא ביטל כלל אמאי חצרו מותרת, והרי לא ביטל להם חצירו. ואם תאמר שביטל, ועל זה חצירו מותר, ואם ביטל אמאי קאמרה מתני' ביתו אסור, הרי ביטל וכמו שחצירו מותר כמו כן נמי ביתו מותר. ומהדר ואמ' לעולם מתני' דקאמרה ביתו אסור, בשביטל, וקא סברי רבנן המבטל רשות חצרו רשו' ביתו לא ביטל. והאי דקאמ' המבטל רשות חצרו, אין פירושו שאמר ביטלתי רשות חצירי. שאילו אמ' ביטלתי רשו' חצרי בפירוש, לא היה חולק ר' אליעזר בסוף פרק עושין פסין [לעיל כ"ו ע"ב] ואומ' שרשות ביתו נמי ביטל, דהא גלי שלא ביטל אלא רשות חצרו בלבד. אלא האי דקאמרי' המבטל רשו' חצרו וגו', כגון שאמר ביטלתי רשותי סתם. וזה שאמר המבטל רשות חצרו כך פי', המבטל סתם רשות חצרו. לפיכ' אומ ר' אליעזר בפ' עושין פסים דרשות ביתו נמי ביטל, דמבטל בעין יפה מבטל. ורבנן חולקי' עליו ואומרי' הנה בזה הפרק ביתו אסור, דהמבטל רשותו סתם רשות ביתו לא ביטל. וראיה למה שפירשנו, ממאי דאמרי' בגמ' ב[סוף] פ' עושין פסין [שם], אמ' ליה רב פפא לאביי, לר' אליעז' אמ' לא מבטילנא מאי. פי' לדעת ר' אליעזר אם אמ' בפירו' לא מבטילנא רשות ביתי מאי. טעמיה דר' אליעזר דקסבר המבטל רשות חצירו רשות ביתו נמי ביטל, והא קאמ' לא מבטילנא. או דילמ' טעמיה דר' אליעזר דבבית בלא חצר לא מיתדר ליה, והולכך אע"ג דאמ', פי' ואע"פ שאמ' בפי' לא בטילנא רשות ביתי אינו כלום, דהא כבר ביטל חצירו ואינו יכול לדור בבית בלא חצר. אי נמי טעמייהו דרבנן דקסברי המבטל רשות חצרו רשות ביתו לא ביטל, והאי קאמ' מבטילנא. פי' וזה שאמ' בפי' בטילנא רשות ביתי, רשות ביתו נמי ביטל הואיל ופי'. או דיל' טעמייהו דרבנן דקאמרי המבטל וגו' דסלוק איניש נפשיה מביתא לגמרי לא מצי מסליק, והולכך אע"פ דאמ' בפי' ביטלתי רשות ביתי, לא ביטל רשות ביתו. אמ' ליה בין לר' אליעזר ובין לרבנן כיון דאמ' אמ'. פי' הואיל ואמ' בפי' ביטלתי רשות ביתי, רשות ביתו נמי ביטל לרבנן. וכן נמי אמ' בפי' לא ביטלתי רשות ביתי, רשות ביתו לא ביטל לר' אליעזר. שמע מינה שאם פירש פירש. כמו כן נמי כשאמ' בפי' ביטלתי רשות חצרי, בין לרבי אליעזר בין לרבנן רשות ביתו לא ביטל, וחלוקתם הוא כשאומ' ביטלתי רשותי סתם. והאי דקאמרי' המבטל רשות חצירו וגו' אינו שהוא אומ' בפירו', אלא כך אומ' המבטל סתם רשו' חצירו הואיל ודבר שהוא צריך לבטל ברשותו בשבילו היא החצר שיש לו בה שותפות עמהם, בודאי על החצר עונה ואע"פ שלא זכר חצר בפירוש. אלא לר' אליעזר אומ', הואיל ולא פי' אלא אמ' רשותי סתם, מבטל בעין יפה מבטל וביטל גם הבית בכללו. ורבנן אמרי לא ביטל אלא החצר בלבד שהוא שותף עמהם בה. וכך סובר רבי' בפי' המשנה וגם בחיבור [הלכ' עירובין פ"ב ה"א, ב'] מחלק הדבר למבטל חצרו בפי' או חצירו וביתו בפירו', או מבטל רשותו סתם. או שמא הגירסא שלו ז"ל, המבטל סתם רשות חצרו. וכך אומ' בפירושו, המבטל סתם רשות חצרו. ויש לפר' פי' אחר ולומ' דהאי דקאמ' הכא המבטל רשות חצירו, דבהא פליגי ר' אליעזר ורבנן, דר' אליעזר סבר אע"פ שאמ' ביטלתי רשות חצרי ולא אמ' רשות ביתי, רשות ביתו נמי ביטל עד שיאמר בפי' לא בטלתי רשות ביתי. ורבנן אומרין המבטל רשות חצירו רשו' ביתו לא ביטל, עד שיאמר בפי' בטלתי רשותי ביתי. וליכא מגמר' קושיא להאי פירושא, דלא אמרי' בגמ' היכא דאמ' ביטלתי רשות חצרי בפי' לר' אליעז' מהו, אלא אמרי' היכא דאמ' לא בטלתי רשו' ביתי לר' אליעזר, כדי שנאמ' אם אמר בפי' בטלתי רשות חצירי לר' אליעזר רשות ביתו (לא) [נמי] ביטל. ועוד שהלשון בפ' אין עושין פסין והכא בהאי פירקא המבטל רשות חצרו, משמ' שביטל רשות חצירו בפירוש. ומכל מקום הואיל והלכה כרבנן, ליכא למיחש אם נאמ' חלוקתם בשאמ' ביטלתי רשות חצירי בפירו' או שאמר ביטלתי (רשות ביתי) [רשותי סתם], דבתרוייהו אליב' דרבנן רשות ביתו לא ביטל. דאילו היתה הלכה כר' אליעזר הוה איכ' למיחש היכא דאמרי' חלוקתם בשאמ' ביטלתי רשות חצירי, שנמצא לדעת ר' אליעזר שהו' סובר שאע"פ שפירש ואמ' ביטלתי רשות חצירי, רשות ביתו נמי ביטל. פיס'. ושלהן וגו' מאי טעמ' וגו', פרישנ' לה בפירו' המשנה.
<h2>דף ע.</h2>
תניא אחד שלא עירב וגו'. פי' כגון ראובן ושמעון ולוי שרויין בחצר אחת, ועירב ראובן עם שמעון בלבד ולוי לא עירב עמהם, הרי זה אוסר עליהם עד שיחזור ויבטל רשותו להם. לפיכ' לוי חוזר ומבטל רשו' להם, ואחר כך יותר להם לטלטל בחצר. והאי דקאמ' נותן רשותו לאחד שלא עירב, דשמעת מינה דמבטל רשותו לחביריו שבחצר אינו צריך לבטל רשותו לכל אחד ואחד, דהא הכא שנים הם שעירבו, וקאמ' נותן (עירובו) [רשותו] לאחד שלא עירב, כלומ' לאחד מהם, ואינו צריך לבטל לשניהם. כבר אוקמה רבה להא מילתא ואמ', האי דלא קאמ' נותן רשותו לשניהם, כגון שמת אחד מהם, ולפיכ' קאמ' לאחד שלא עירב. ולעולם אימ' לך, מבטל רשותו צריך לבטל רשותו לכל אחד ואחד. ואמרי' בגמ' דהא קמ"ל לדעת רבה, דאע"ג דאיתי' ומית. דלא אמרי' ניגזור היכא דאיתיה ומית שלא יבטל לזה הנשאר הואיל ובתחלה היו שנים, שמא יהיו שנים ולא ימות אחד מהם ויבטל לאחד מהם. ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב. והא קמ"ל דאע"ג דלא עריב האי בהדייהו הוה אמינא ניקנסיה ולא יבטלו לו רשותן, קמ"ל דמבטלין ולא ניקנסיה. דמרישא דברית' לא הוה ילפינ' דבר זה, דברישא קאמ' דמי שלא עירב הוא שמבטל רשותו למי שעירב. ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו. אמרי' נמי בגמ', דלדעת רבה תנא נמי לגלויי רישא. ונאמר, מדקאמ' הכא בסיפ' דשנים מבטלין לשנים שעירבו דצריך לבטל לכל אחד ואחד, אם כן רישא דקאמ' אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב מכלל שמת האחר ולפיכ' קאמ' לאחד שלא עירב ולא קאמ' לשניהם. וכן נמי שנים שלא עירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב. ואם תאמ' מאי קמ"ל. הא קמ"ל דאע"ג דלא עירב אחד מהן. שלא היינו אומ', אימתי אמרי רבנן ביטול מועיל היכא דמקצתן עריב ומקצתן לא עריב, אבל היכא דכולהו לא עריבו אימ' ניקנסינהו כדי שלא תשתכח תורת עירוב, קמ"ל דלא. ואין אחד שעירב וגו'. אמרינן נמי בגמ', לרבה איידי דתנא רישא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, תנא נמי סיפא ואין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב. ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. דאין שנים נוטלין רשות. והא קמ"ל אע"ג דהדר חד מניהו ומבטל ליה לחבריה מהו דתימא נישתרי, קמ"ל כיון דבעידנא דבטיל ליה לההוא לא הואי ליה שריותא בחצר לא מבטל. פי' כי בעת שביטלו השנים שעירבו רשותן לשנים שלא עירבו לא הועיל להן, ששניהן אין נוטלין רשות. והואיל ובעת הביטול לא הותר לאחד מאלו השנים שלא עירבו לטלטל מפני שכל אחד אוסר על חבירו, אע"פ שאחר כן ביטל אחד מהם רשותו לגבי חבירו, גם אינו מועיל. והאי הוא דאיצטריך לאשמועינן. ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. ואע"פ שאמרו לאחד מהן קני על מנת להקנות לחבירך, דקא מייחדא כולה רשותא לחד, אינו מועיל. ששנים אין נוטלין רשות, וכיון דמעיקר' לשנים נתנו רשותן, לא מהני מאי דקאמרו ליה קני ואקני, ואסורין לטלטל בחצר עד שיתנו שלשתן רשותן לאחר, ואז יהי מותר לטלטל בחצר.
<h2>דף ע:</h2>
אלו ההלכות נכתבות אחר תשלום הפרק, לפי שאינם בהלכות. אמרינן בגמ' דמשנה אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב, בבריתא, כל שנאסר למקצת שבת נאסר בשבת כולה. כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבים. והקיפום גוים מחיצה בשבת. פי' אין מבטלין זה לזה הואיל ואי איפש' להם לערב מאמש. ואמרי' נמי בברית' אחריתי, אחד מן החצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק, כלומ' ליורש שאינו עמהם בחצר, מבעוד יום, אוסר. פי' אם מת מבעוד יום, הרי היורש שאינו מבני החצר אוסר עליהן, ואע"ג דאינו דר שם עמהן. ואם מת משחשכה, אינו אוסר עליהם. פי' שהרי הותר למקצת שבת. אחד מן השוק שמת. פי' והיה לו בית דירה בחצר זו. אם מת מבעוד יום, אינו אוסר. פי' שהרי יכול זה לערב עם שכיניו. ויש בו פי' אחר, שהרי כולן מערבין. ואם מת משחשכה, אוסר היורש עליהם, עד שיבטל להם רשותו. ולא אמרי', אין אדם יכול לבטל רשות אלא אם כן יכול לערב מאיתמל, והאי יורש הואיל ואי בעי לערב מאיתמל לא הוה מצי לערב, דהא לא מית אבוה, כמו כן נמי לא מצי השתא לבטל. אלא יורש כרעא דאבוה הוא, וכמו שאילו היה אביו קיים היה עכשיו מבטל ומועיל ביטולו, כמו כן האי יורש מצי לבטל, דקם הוא תחת מורישו לכל דבר. ואמרי' נמי בברית' אחריתי ישראל וגר ששבתו במערה אחת ומת הגר מבעוד יום, אע"פ שלא החזיק שום ישראל בנכסיו עד שחשכה, הרי זה המחזיק אוסר עד שיבטל. פי' שהרי הוא כיורש. ואם מת הגר משחשיכה, אע"פ שהחזיק ישראל אחר בנכסיו, אינו אוסר עליו אלא בהתירו הראשון הוא עומד. הכי תריצנא בגמ' להאי ברית' ואפיקנא לה מפשטה. ור' יוחנן מוקים לה אפשטה. ומוקי לה כב"ש דסברי אין ביטול רשות אלא מבעוד יום, דמקנא רשותא הוא. והלכה כב"ה דסברי סלוקי רשותא הוא.
<h2>דף עא.</h2>
[רי"ף סי' תר"מ] מתני'. בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו וגו'. פי' כגון ראובן שמעון ולוי היו שרויים בחצר אחת והיו שותפין שלשתן יחד בחבית של יין. וזה שאמר לזה ביין ולזה [ביין], אין משמעו שהוא שותף עם זה בחבית ועם זה בחבית אחרת, אלא כולן שותפין הן בחבית אחת. ולפיכך אינן צריכין לערב, אלא סומכין עליה משום עירוב ומותרין לטלטל בחצר, אע"פ שלא עשו עירוב. הכי אוקמה רב למתני' בגמ'. ובשיתופי מבואות קא מיירי, דאי בחצר אין מועיל עירוב אלא בפת, כדבעינן למימ' לקמן [ע"א ע"ב]. אבל אם ראובן שותף עם שמעון בחבית של יין ושמעון עם לוי בחבית של שמן צריכין לערב, שהרי הם חלוקין בשני כלים. ואם תאמר, אמאי יהיב אמתלא ביין ושמן ובדבר שאינן כולן שותפין, הוה ליה למימר בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב, במה דברים אמורים בכלי אחד, אבל בשני כלים צריכין לערב. ואמאי איצטריך למימר לזה ביין ולזה בשמן. ייראה לי בתשובת דבר זה, דהאי דלא קאמ' הכי, משום דקא באעי לאודוען חלוקת תנא קמא ור' שמעון ביין ובשמן. ואילו אמ' לנו חלוקתם בשני כלים, הייתי אומ' לא אמ' ר' שמעון אין צריכין לערב אלא משום שהכל יין וראויין הן להתערב בחבית אחת אם ירצו, אבל יין ושמן אפי' יניחום בחבית אחת אינן מתחברין, קמ"ל ר' שמעון אפי' הן יין ושמן אינן צריכין לערב. ואמרי' בגמ' [ע"ב] דר' שמעון סבירא ליה כר' יוחנן בן נורי. דתנן שמן שצף על פני המים ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן, ר' יוחנן בן נורי אומ' חבור זה לזה. נמצא ר' שמעון סובר שני דברים, האחד שמותר להניח העירוב בשני כלים, והשני שיין ושמן חיבור הן זה לזה. ולית הילכתא כוותיה.
<h2>דף עא:</h2>
[רי"ף סי' תרמ"א]. תניא מערבין לחצירות וגו', ואם רצו לערב ביין אין מערבין. פי' דעירוב משום דירה הוא, כדאמרי' בפרק דמי שהוציאוהו גויים [לעיל מ"ט ע"א], ודירתו של אדם אין לבו נמשך אלא אחר פיתו. ומשתתפי' במבוי ביין. פי' דשיתוף דמבוי אינו אלא לשתף החצירות שבמבוי ולא רשות הבתים, וחצר לאו דירה הוא. ואם רצו להשתתף בפת משתתפין. דכל שכן דחשיב טפי. מערבין בחצירות. כלומ' צריכין שניהם, עירוב בחצר ושיתוף במבוי ואין מספיק אחד מהן. והאי דקאמ' חצירות כלומ' חצירות בעלמא, כלומר בכל חצר וחצר ובכל מבוי ומבוי. ור"ש מפ' מערבין בחצירות הפתוחות זו לזו, ואע"פ שעירבו דרך פיתחיהן צריכין להשתתף במבוי להתיר המבוי, ואם לאו חצירות מותרות מזו לזו ומבוי אסור. דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן. שאם סמכו על זה בלא זה תשתכח תורת חבירו, אבל אם עירבה כל חצר וחצר לעצמה ונשתתפו כולן במבוי, אע"פ שלא עירבו חצירות זו עם זו, שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פיתחיהן. דתנן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים, ומה עירוב לחצר משוי לבתים חדא רשותא, אף שיתוף למבוי משוי לחצירות חדא. דבחדא סגי. ובין לר' מאיר בין לרבנן סומכין על שיתוף במקום עירוב, ולא פליגי אלא ביין שנשתתפו בו במבוי. דלר' מאיר לא סמכינן עליה משום עירובי חצירות, דאין מערבין בחצירות ביין, ולרבנן שרי, ואע"ג דיין בחצר לא חזי, הכא מגו דחזי למילתיה לשיתוף, סמכינן עליה בחצר. והכי אוקמה רב גידל משמא דרב בגמ' דהאי דקאמרי רבנן או מערבין או משתתפין, או מערבין בחצירות פת מותרין כאן וכאן, פי' בחצר ובמבוי, או משתתפין במבוי ביין מותרין כאן וכאן. אמ' רב הלכה כר' מאיר וגו'. נמצא עכשיו שאם עירבו בחצירות או במבוי בפת, מותרין כאן וכאן. ואם נשתתפו במבוי ביין אינו מועיל לחצר, שהרי התינוקות אינן יודעין (מה יודעין) מה שנעשה במבוי. וטעם אחר יש בו, שהרי שיתופי מבואות איפשר שתיעשה לזמן מרובה. אבל כשמשתתפין במבוי בפת, מכירין התינוקות בפת ויודעין שעירבו, ולפיכך מותרין כאן וכאן. ובתחילת הפרק [ס"ב ע"א] אמרינן ההפרש בין הלכה ונהגו ומנהג.
<h2>דף עב.</h2>
[רי"ף סי' תרמ"ב] מתני'. חמש חבורות ששבתו בטרקלין. הוא מקום רחב. ואומ' בגמ' במקום אחר טרקלין של מלכים, ונקרא קצר בטיית. לפיכ' אם חלקוהו במחיצות לחמשה מקומות, וכל מקום ומקום יש לו פתח מן הטרקלין לחצר, וצריכין בני הטרקלין לערב עם שאר בני החצר. אוקימנא בגמ' לחלוקת ב"ש וב"ה במחיצות שאין מגיעות לתקרה, דב"ש סברי אע"פ שאין המחיצות מגיעות לתקרה, הואיל ויש בהן עשרה טפחים כל מקום ומקום חלוק מחבירו. וצריכה כל חבורה וחבורה ליתן פת בעירובן עם בני החצר, דהוו להו כחמשה בתים. והוא הדין דאם באו להוציא מרשות זו לזו, צריכה עירוב ביניהן. וב"ה סברי אין מחיצה זו חילוק רשות, דמחיצה שפלה היא הולכך עירוב אחד לכולן. ובתוך הטרקלין נמי מוציאין מזה לזה בלא עירוב, שהטרקלין מחברן. וכיון שהן עצמן אינן צריכי' לערב, כשמערבין עם אחרים נעשה אחד מהן שליח לכולן. דאמרי' לקמן [ע"ב ע"ב] חמשה שדרים בחצר ועירבו ביניהם והוו להו חד, אם באין לערב עם אחרים עירוב אחד לכולן. כך אלו יושבי הטרקלין כשמערבין עם אחרים, עירוב אחד לכולן. ומודים, פי' מודים ב"ש וב"ה שאם היו מקצתן. דהוו להו כחמש' בתים, ולא דמו לחמשה ששרויין בחצר שגבו עירובן, דהואיל וכל חבורה וחבורה בבית בפני עצמה צריכין עירוב לכל חבורה. פי' כשמערבין עם אנשי חצר אחרת, כדפרשינן. וכן נמי כשרוצין להוציא מחדר זה לחדר זה או מעליה לחדר או מעלייה לעלייה צריכין עירוב ביניהן. וכן נמי אם חלקו המקום במחיצות המגיעות לתקרה. דלא פליגי ב"ה עלייהו דב"ש אלא במחיצות שאין מגיעות, אבל במחיצות המגיעות מודה, דומיא דחדר ועלייה. זה נכתב אחר חמש חבורות ששבתו בטרקלין. והוי יודע שנתברר לנו ממשנ' [ע"ב ע"ב] האחין שאוכלין על שולחן אביהם וישינים בבתיהן, והי' אחר זו המשנה ומגמ' שעליה, שמקום פיתא גורם לא מקום לינה. יהיה דין אלו היושבי טרקלין אם כולם אוכלין במקום אחד וישינים באלו החבורות, עירוב אחד לכולן, אפי' המחיצות מגיעות לתקרת (מחיצה) [טרקלין] עירוב אחד לכולן. [אבל] [לא] פי' ר"ש הנה אם אלו חלוקין בעיסתן. וגם רבי' [רמב"ם הלכ' עירובין פ"ד ה"ו] לא פי' בדבר זה כלום, אלא אמר דין האחין ואחר כך [שם ה"ז] דין חמש חבורות.
גמ'. אמ' רב נחמן מחלוקת במסיפס. פי' ר"ש מסיפס מחיצה נמוכה של חתיכות עצים. ואומר רבי' שרירא ז"ל כותל שיש בו חלונו'. וכך אומ' רבי' האיי ז"ל, בנא משבך מכרם באל רואין כמא תעמל מעי נאת אל מצלה [תרגום. מבנה עם פתחים וחלונות שרואים דרכם, כמו שעושים בדופן של סוכה]. אבל במחיצה עשרה. כלומ' מחיצה שאינה מסיפס. ולא תידוק מינה שהמסיפס אין בו עשרה, אלא האי דקא' מחיצה עשרה כלומר מחיצה סתומה עשרה. איכא דאמרי אמ' רב נחמן אף במסיפס מחלוקת. אבל במחיצה עשרה מודו. אילו היו שנים חולקין זה עם זה ואמר האחד מחלוק' במסיפס, לא היה נופל הלשון שישיב ויאמר לו אלא אף במחיצה עשרה מחלוקת. אלא אלו שתי לשונות הם נאמרו משמא דרב נחמן, הלשון האחד אומ' שכך אמ' רב נחמ' והלשון האחר אומר שכך אמר, ואינה חלוקה עם אחר ותשובה לו. והטעם שאמר אף במסיפס ולא אמ' במחיצה עשרה מחלוק', אילו אמר מחלוקת במחיצה עשרה, היינו אומ' דלא פליגי ב"ש אלא במחיצה עשרה אבל במסיפס מודו ב"ש הואיל ומחיצה גרועה היא, ואין דרך שני בתים להסתר אחד מחבירו במחיצה כזו שהוא רואה אותו ממנה, והואיל והם רואים זה את זה, כאנשי בית אחד הם שאין מקפידין בראייתן זה את זה, לפיכך אמרי' אף במסיפס מחלוקת, כלומ' פליגי במחיצה עשרה אע"פ שהוא מסיפס.
<h2>דף עב:</h2>
[רי"ף סי' תרמ"ב] מתני'. האחין שאוכלין על שולחן אביהן. אוקימנא בגמ' בשאוכלי' בסעודן. פי' אוכלין בשכר מלאכה שעושין לו. וישינים בבתיהם, והן ואביהן ואחרים דרין בחצר אחת. צריכין עירוב לכל אחד ואחד. פי' אם רוצים לערב עם אנשי חצר אחרת, דהואיל וזה שאוכלין אותו על שולחנו הוא בשכרן שיש להם אצלו. ואומ' ר"ש שאוכלי' על שולחנו ממש, וכך אומ' רבי' [רמב"ם הלכ' עירובין פ"ד ה"ו] אוכלין הן על שולחנו בשכר מלאכה שעושין לו או בטובה ימים ידועים כמי שסועד אצל חבירו שבוע או חדש. ורבי' נסים אומ', לא שאוכלין עם אביהן על השולחן, אלא כשאוכל אביהן משגר להם לכל אחד ואחד פרס לביתו ואוכל בביתו. וכאידך ששנינו, האחין שאוכלין משולחן אביהם בבתים שהן ישינים בהם. לפיכך אם שכח אחד מהן ולא עירב מבטל את רשותו. כדאמרן לעיל. אימתי בזמן שמוליכין, לתתו באחד מבתי שאר [בני] החצר. דהואיל והוזקקו לעירוב, אמרינן בגמ' מגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי, וצריכין כולן ליתן פת הואיל וחלוקין דיוריהן. אבל אם היה עירוב כל החצר בא לבית אביהן, שלא הוזקקו לעירוב, כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו [לעיל מ"ט ע"א], בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן, והן כולן נמשכין בו. או שאין עמהם דיורין אחרים שמזקיקין אותן לעירוב. אין צריכין לערב. דכיחידים הם. נמצא עכשיו, אם הם אוכלין על שולחן אביהן במלאכה שעושין לו, אם אין עמהן דיורין אחרין בחצר, אינן צריכי' לערב, ואע"פ שהן אוכלין בשכרן. ואם עירבו עם חצר אחרת, עירוב אחד לכולן. ואם בא העירוב אצלן, אין נותנין פת. ואם היה עמהן דיורין בחצר, לא אלימא הך אכילה שאוכלין בשכרן (לעשות בבית) [לעשותן כבית] אחד. ואומ' רבי' ז"ל [רמב"ם שם], הואיל ואינן סומכין על שולחן אחד תדיר (אלא), צריכין פת לכל אחד ואחד כשאר אנשי החצר. ולדעת רבי נסים אם נפרש משנתינו בשאוכלין בבתיהן, אמאי כי אין עמהם דיורין הם כבית אחד, והלא מקום פיתא גורם ואכילתן ולינתם בבתיהם הם. ויש במקצת משניות האחין השותפין. ואו' ר"ש ז"ל לא גרסי' השותפין. ורבי' גריס לה ואו' שהגירס' או השותפי'. וכמו שאנו אומ' שאין אכילת האחין אצל אביהן בשעירבו עיסתן אלא שעושין בסעודן, כך אלו השותפין הן שכורין אצל אחד מהן בסעודתן.
גמ'. שמעת מינה וגו'. קס"ד דתלמודא שאינן אוכלין אצלו בשכרן, ולפיכך מקשה ואומ', שמעת מינה מקום לינה גורם. דאי הוו ישינים בבית אביהן, אפי' מוליכין עירובן למקום אחר לא הוו צריכי' לערב אלא אביהן. ולימא תיהוי תיובתיה דרב דאמ' לקמן בשמעתין מקו' פיתא גורם, והוא מקום שהוא אוכל שם, והרי אלו אוכלין בבית אביהן וחשבינן להו חלוקין. ומתרץ במקבלי פרס. פי' הוצאה מבית אביהם והן אוכלין על שולחנו ממש. תנו רבנן מי שיש לו בחצר חבירו וגו' בית התבן ובית הבקר הרי זה אוסר. דלא בעי בית דירה, אלא בית מכל מקום, אפי' הוא לאצור עצים. ובית שער ואכסדרה ומרפסת לא מיקרו בית. כל אלו המקומות אינן מקו' דירה. ואומ' רבינו [רמב"ם הלכ' עירובין פ"ד ה"ח], אינו אוסר עד שיהא לו [עמו] בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פיתו, ואחר כך יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו, אבל מקום לינה אינו אוסר, כדקאמ' רב. ואומ' ז"ל [רמב"ם שם] לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער או באכסדרה או מרפסת, אינו אוסר עליו לפי שאינו מקום דירה. ומרפסת הוא מקום בחצר גבוה י' טפחים עולין לו בסולמות והוא מוקף מחיצות. ומאותו מקום נכנסין לעליות שבחצר, ואותו מקום מוקף מחיצות ומקצת בני אדם שוכנים בו. וקורין לאותו מקום מרפסת משום שדורס עליו כל מי שהו נכנס לעליות. אמ' ר' יהודה מעשה בבן נפח וגומ' לא אסרו אלא בית דירה בלבד. פי' כגון שהיו חמש חצרות בחמש' מבואות והיה שוכן באחת מהן והארבע היו סגורות פנויות, אי נמי היה בהן תבן או עצים, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אינו אוסר אלא על בני מבוי שהוא שוכן בו בלבד. ומתמה תלמודא ואמ' בית דירה סלק' דעת', אם כן חמש חצרות כולן בית דירה הן. ותירצנו לברית' ואמרנו אימא מקום בית דירה. פי' אותה חצר ששוכן בה בלבד. תוב שיילינן מאי מקום [בית] דירה. פי' אם היה אוכל באחת וישן באחרת אי זה מהן קרוייה מקום דירה שאוסר על בני מבוי. ופליגי בהא מילתא רב ושמואל, רב אמ' וגו'.
<h2>דף עג.</h2>
[רי"ף סי' תרמ"ב] בעא מיניה וגו' למקום אחר. פי' לחצר אחרת. פי' כגון שבני אלו החצר שעירבו לעצמן הן רוצין לטלטל עם בני חצר אחרת שעירבו לעצמן. וקא שייל אביי מרבה ואמ', צריכין כל אחד ואחד מבני חצר לערב עם החצר האחרת, או נאמ' הואיל וכל אנשי החצר עשו עירוב הם כאדם אחד. אמ' ליה עירוב אחד לכולן. ואקשינן והא אחין כמי שגבו דאמי וגו'. מפ' ר"ש ואו' דהא קתני סיפ' דמתני' אם אין עמהן דיורי' בחצר אין צריכין לערב, ואעפ"כ קתני ברישא אם מערבין עם אחרין, וקס"ד שמערבין עם בני חצר אחרת, וקאמ' שצריכין עירוב לכל אחד ואחד. ומתרץ ואמ' הכא במאי עסיקינן כגון דאיכא אחריני בהדייהו. פי' רישא דקת' צריכין עירוב כל אחד ואחד, כגון דאיכא אחריני בהדייהו. ומוליכין דקתני, אפי' בחצר שלהן קאמ', שמערבי' עם דיורין שעמהן. דמגו דדיורין אסרי עלייהו ומזקיקין אותן לעירוב, הכי נמי אחין שאוכלין וגו' אסרי איש על אחיו. אבל שתי חצירות ופתח ביניהן וגבו אלו עירובן לעצמן והותרה חצירן, או שדרין באחת מהן אב ובנו בלא דיורין אחרין ובאת לערב זו עם זו, הואיל ואין שם מי שאוסר עליהן וליכא הכא מיגו, אחד נעשה שליח לכולן. דיקא נמי דטעמ' דקת' או שאין עמהן כו'. הא יש עמהן, דאיכא מיגו צריכין. וטעמ' דרישא משום דיורין הוא, עד כאן דבריו ז"ל. ורבי' נסים מפ' ואומ' והא אחין, שמקבלין פרס מאביהן, דכמי שגבו עירובן. כי פיתן כולן אצל אביהן וקדש היום כל מאכלן במקום אחד הוא בסל של אביהן, והרי הן דומין לה' שגבו את עירובן ונתנוהו במקום אחד, ואמרת אחד מוליך על ידי כולן כי נעשו כולן כאחד. ואמאי תנן צריכין עירוב אחד לכל אחד ואחד. והשיב לו הכא במאי עסיקינ', כגון דאיכא אחריני בהדייהו שוכנים בחצר, שרוצים לגבות גם מהם עירוב, והואיל ולא גבו מהן ואוסרין אותן הדיורין עליהן, גם הן אוסרין זה על זה. ואינן כחמש' שגבו עירובן, שהרי הכא דיורין בחצר, ולא גבו מהן, ואין עירובן כולן במקום אחד כדי שיעשו כאחד, אלא חלוקין הן, ולפיכ' צריכין עירוב לכל אחד ואחד. והכי נמי מיסתברא וגו'.
[רי"ף סי' תרמ"ג] בעא מיניה רב חייא בר אבין וגו' בבגא. פי' בבית אשפיזם בבקעה או בשדה. ואתו וניחי בבי רב. פי' ובאים וישנים בבית רב, דהינו בבית המדרש, ובתוך אלפים אמה הוה. מבגא משחינן אלפים אמה לכל רוח ולא מבי רב דבתר פיתו אזלינן, או דילמ' מקום לינא גורם. אמ' ליה בההיא אנן סהדי, הואיל ואילו מצאו מי שמביא להם פיתא לשם שיאכלו התם נותנו להם, וכאילו פיתן שם הוא ונותן עירובו. ומקשי ליה רב חייא ואמ', והא נותן את עירובו בסוף אלפים אמה, דלא אזיל גאני התם וכי משחינן ליה מהתם משחינן ליה. ומהדר ליה רב ששת ואמ', התם אנן סהדי והכא אנן סהדי, התם אנן סהדי דאי מהדר ליה התם, פי' גבי נותן עירובו, התם ניחא ליה. כדי שלא יצטרך בשבת להלך ד' אלפים אמה, והיה יותר טוב לו ממה שילין בעיר. והכא גבי בני בי רב, דאי איכא דמייתו להו ריפתא להכא, לבית המדרש, הכא ניחא להו. לפיכ' מודדין לזה ממקום לינתו ולזה ממקום עירובו.
[רי"ף סי' תרמ"ד] בעא מיניה וגו' האב ובנו כרבים דאמו וכו'. פי' לענין שתי חצירות זו לפנים מזו ודריסת רגל הפ[ני]מית על החיצונה. ותנן במתני' [ע"ה ע"א] אם היו של יחידים, פי' שיחיד דר בפנימית, דהויה לה חצר המותרת במקומה, אינה אוסרת שלא במקומה. ואם הפנימית של רבים ולא עירבה פנימית לעצמה, דהויה לה רגל האסורה במקומה, אוסרת נמי שלא במקומה, ואפי' עירבה חיצונה לעצמה. וכן נמי שאלה אחרת, צריכין לערב. פי' כשאין דיורין אחרין עמהן בחצר. מבוי שלהן ניתר וגו'. כדקימא לן אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחין לתוכו. ואם תימצא לומ' הני כיחידים דאמו, הכא (נ)מי חשבינן שתי חצירות אחת של אב ואחת של בן כחדא חצר ולא משתרי מבוי דידהו. אמ' ליה האב ובנו וגו'. ומבוי שלהן ניתר. אע"ג דאין צריכין לערב, מכל מקום פתוחות הן לו. ואומ' רבי' ז"ל [רמב"ם הלכ' עירובין פ"ד ה"ה] האב ובנו והרב ותלמידו אע"פ שהן שרויין בחצר אחת אינן צריכין לערב, מפני שהן כבית אחד [ואע"פ שפעמים אוכלין על שלחן אחד] ופעמים אינן אוכלין, הרי הן כבית אחד.
[רי"ף סי' תרמ"ה] מתני'. חמש חצירות וגו' עירבו בחצירות מזו לזו ולא נשתתפו במבוי, מותרין בחצירות וגו'. דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף, לדעת ר' מאיר, אלא בעינן עירוב ובעינן שיתוף. וזו צורתה כפשטה דמתני'. ובגמ' מוקמינן לה דאינן פתוחו' זו לזו, דהכי קא גריס לה רב. ואי גרסי' לה פתוחות זו לזו, הויה להו כחצר אחת, ואנן בעינן שתי חצירות פתוחות למבוי. ואם נשתתפו במבוי. אמרי' בגמ' דהכי קאמ' ואם נשתתפו נמי במבוי, וארישא קא מהדר דהינו שעירבו בחצירות, וקאמ' אם נשתתפו נמי במבוי מותרין כאן וכאן. ואם לא נאמ' נמי, יהיה משמעה שמשתתפין במבוי בלבד ולא יצטרך לעירובי חצירות, וזו אינה דעת ר' מאיר אלא רבנן, ותהיה המשנה רישא ר' מאיר וסיפא רבנן. וכשנאמר נמי תהיה כולה לר' מאיר ותלך ביושר ולא נצטרך לאוקומי מתני' בשני תנאים. עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי ושכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצירו להתיר חצירו, אבל בשיתוף היה לו חלק עמהם, מותרין כאן וכאן. ואוקימנה בגמ' להאי דקאמ' מותרין, ואע"פ שלא ביטל רשותו לבני חצר. דאי אמרת בשביטל להם רשותו, אמאי קאמ' סיפ' אחד מבני מבוי ולא נשתתף במבוי, ואי רישא בדביטל להם רשותו בחצר סיפא נמי בדביטל להם רשותו במבוי, ואי בטיל אמאי אסורין. אלא ודאי בדלא ביטל הוא ולפיכך אסורין, ומדסיפא בדלא ביטל רישא נמי בדלא ביטל. ואם תאמר אם לא ביטל היאך יהיו מותרין בחצר, אי משום שנשתתף עמהן במבוי ולפיכך הם מותרין דסמכינן אשיתוף, והא ר' מאיר מצריך שניהן ואינו סומך על זה במקום זה. ומהדרי' בגמ' ואמרי' טעמ' מאי אמ' ר' מאיר בעינן עירוב ובעינן שיתוף אלא כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, והכא כיון דרובא עירבו בחצירות לא משתכח. פי כיון ששאר אנשי חצר עירבו בחצר ולא נשאר אלא זה היחיד, כבר ראו התינוקות העירוב ואינן שוכחין. ולפי' סומכין אנו על שיתוף שנשתתף זה היחיד עמהם במבוי ואע"פ שלא עירב עמהם בחצר. ואם שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף, מותרין בחצירות ואסורין במבוי. פי' עד שיבטל להם רשותו. שהמבוי לחצירות כחצר לבתים. פי' וכשם שאסור להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב, כך אסור להוציא מן החצירו' למבוי בלא שיתוף. דבשלמ' היכא דנשתתפו במבוי ולא (נשתתפו) [עירבו] בחצרו' אמרי' דנכללה חצר בכלל השיתוף, ולולי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות לא הוה צריכינן לערב בחצרות, אבל כשמערבין בחצרות ולא נשתתפו במבוי הויה לה חצר כמו הבית, וכמו שאילו עירבו בבתים להוציא ולהכניס דרך חלונות ולא עירבו בחצר, אסורין להוציא לחצר עד שיערבו שהרי היא חוצה לרשות שנשתתפו בו, כמו כן נמי כשמערבין בחצר ולא נשתתפו במבוי, החצר כמו הבית והמבוי כמו חצר שלה ואסור להם להוציא ולהכניס למבוי עד שישתתפו בו.
<h2>דף עג:</h2>
[רי"ף סי' תרמ"ה]. מאי טעמ'. ומהדרי' משום דקסבר רב וגו' עד שיהוא שני בתים וחצירות. פי' שני בתים לכל חצר ושתי חצירות לכל מבוי. והנך כיון דכולן פתוחות זו לזו ומעורבות יחד דרך פתחיהן, חדא חשיב להו. והאי דקאמרינ' חצר אין פחות משני בתים, דאמרי' בירושלמי בפ' ראשו' [ה"א] אמ' רב נחמן בר יעקב מבוי אין פחות משתי חצרות, חצר אינה פחותה משני בתים. [רי"ף סי' תרמ"ו] גופה וגו'. פי' בית אחד בלא חצר וחצר אחת. ור' יוחנן אמ' אפי' חרבה. כלומ' חרבה וחצר או חרבה ובית. וזו החרבה לר' יוחנן ראוייה לדירה. דהכי אמרינן בגמ', אמ' ליה אביי לרב יוסף אמ' ר' יוחנן אפי' שביל של כרמים, אמ' ליה לא אמ' ר' יוחנן אלא חרבה דחזי לדירה, אבל שביל של כרמים דלא חזי לדירה לא. ומעשה דאבות בר איהי, בגמ' דהאי מתני', עיין בה התם מתחלת השמעתא דהינו יתיב רב ברונא קאמ' לה וגו'.
<h2>דף עד:</h2>
[רי"ף סי' תרמ"ז] אמ' רב יהודה אמ' רב מבוי שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל. פי' כגון שהיה צד מזרחי יש בה חצר ששוכנים בה גויים, וצד מערב יש בו ג' חצירות או יותר שוכנים בהם ישראלים. והיו חלונות פתוחי' מחצר לחצר של ישראלים, ועירבו הישראלים כולם דרך חלונות שביניהן. אע"פ שנעשו הישראלים כאנשי בית אחת [ו]מותרין להכניס ולהוציא לחצירות שלהן דרך חלונות שיש ביניהן, הרי אלו אסורין להשתמש במבוי דרך פתחי החצירות הפתוחו' למבוי שהגויים בצדו האחר, עד שישכרו מהם. שלא תקנו חכמים שיעשו רבים כיחיד במקום שיש בו גוי, אלא אע"פ שעירבו כולן, כרבים נחשבים. וכבר אמרנו ששני ישראלים הדרים עם גוי אחד צריכין לשכור ממנו. וכן אלו, אסור להם להוציא כלום למבוי או להכניס עד שישכרו מן הגויים. וכן הדין בחצר. שאם היה בה גוים והיו בתים של ישראלים זה בצד זה וביניהם חלונות ועירבו בינהם דרך חלונות אסור להכניס ולהוציא מפתח פתחיהן לחצר שיש בה גויים, עד שישכרו מהם.
<h2>דף עה.</h2>
[רי"ף סי' תרמ"ח] מתני'. שתי חצרות זו לפנים מזו. פי' פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרשות הרבים, ודריסת רגלה של פנימית על החיצונה לצאת לרשות הרבים. כגון זו. עירבה פנימית לעצמה לטלטל בחצירה, ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת, שהרי עירב', והחיצונה אסורה, שהרי לא עירבה. עירב' החיצונה רשות (הרבים) לעצמה ולא עירבה הפנימית לעצמה, שתיהן אסורות. הפנימית אסורה בשביל שלא עירבה, והחיצונה אסורה אע"פ שעירבה, משום דאנשי פנימית עוברים עליה והם לא עירבו ואסורין הן במקומן, וסבירא ליה להאי תנא רגל האסורה במקומה לטלט' אוסרת נמי שלא במקומה אם דריסתה על אותו מקום, וזו הפנימי' דריסת רגלה על החיצונה ולפיכך חיצונה נמי אסורה. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה, זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. ואין אנשי הפנימית אוסרין על החיצונה, דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. והואיל ואנשי פנימית עירבו והן מותרין במקומן, אין אוסרין החיצונה כשדורסי' עליה, אע"פ שהם אסורין עמה שהרי לא עירבו עמהם. ופליג ר' עקיב' ואמ' החיצונה אסורה. דסבר אפי' רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה. דהואיל והיא אסורה לטלטל עמהן, אוסרת עליהן גם הם לטלטל, אע"פ שעירבו הם לעצמן. וחכמים חולקים על שניהם על תנא קמא ועל ר' עקיבא, ואמרי' אפי' רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. לפיכ' אם עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית, אע"פ שהפנימי' אסורה, אינה אוסרת בדריסתה על החיצונה, אלא הואיל ועירבו הם מותרין לטלטל. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב וגו'. תשלום דברי תנא [קמא]. הפנימית מותרת והחיצונה אסורה מפני זה ששכח ואסר עליהו, עד שיבטל להם רשותו. שכח אחד מן הפנימית ולא עירב, הפנימית אסורה משום זה ששכח, עד שיבטל. והחיצונה נמי אסורה מפני אלו הפנימיים שלא עלה להן עירוב והן עוברין על החיצונה, ורגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, כדאמרן. נתנו את עירובן במקום אחד. פי' אם עשו שתיהן עירוב והניחוהו בחיצונה. והאי דקאמ' אחד כלומ' במקום המיוחד לשתיהן, דהיינו חיצונה. ושכח אחד מהן ולא עירב, בין שהיה מבני החיצונה בין שהיה מבני הפנימית, שתיהן אסורות. ואם תאמר, אם השוכח מן החיצונה, אמאי תהיה פנימית אסורה. תשובת דבר זה, משום דלא מציא למיחד דשא ואיסתלוקי מן החיצונה ואישתמושי באנפי נפשה, דהא ליתיה לעירובה גבה, דאותו עירוב המתירן בחצירן הוליכוהו בחיצונה. ואם היו של יחידים. פי' ואם היתה כל חצר וחצר אין בה אלא אחד. אין צריכין לערב זו עם זו משום דריסת רגל. דכיון דאין בפנימי' אלא אחד, הויה לה רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה.
<h2>דף עה:</h2>
[רי"ף סי' תרמ"ח] פיס'. ואם היו של יחידים וגו'. אמ' רב ביבי שלשה אסורין. שהרי הדר בפנימית ובאמצעי' עובר על החיצונה, ושנים רבים הם. דא[ע]"ג דכל אחת מהן רגל המותר' במקומה היא, גזרי' רבים בחיצונה משום רבים בפנימית. זו סברת רב. ושמואל אמ' לא גזרי', אלא לעולם מותרין הן עד שיהו בפנימית שנים ולא עירבו, דהויה להו רגל האסורה במקומה, ולפיכ' אוסרי' בחיצונה. והילכת' כשמואל. דתנא קמא פסיק ואמ' רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ולא נתן חילוק בין שתי חצירות לשלש, והלכה כתנא קמא דהינו סתם משנה. אמ' ר' אלעזר גוי הרי הוא כרבים. פי' אם היה גוי דר בפנימית חשבינ' ליה כישראלים רבים שלא עירבו ואוסר בדריסתו על החיצונ'. ושילינ' ומאי שנא ישראל דיחיד דלא אסר, כדאמרי' במתני' ואם היו של יחידים וגו'. מה תאמר, כל מי שרואה אותו מטלטל, אם ידע שהוא יחיד שמותר לו לטלטל שפיר, ואם לא ידע שהוא יחיד, ואמר בדעתו לא טילטל אלא והוא עירב עם חביריו. אי הכי גוי נמי, אם הוא דר בפנימית למה יאסור, נאמר הרואה אותו אם יודע שהו' לבדו במקומו ואין עמו ישראלים, הרי ידע, ואם לא ידע שהוא לבדו, אומ' בדעתו זה שמטלטל משום (משום) ששכרנו ממנו הוא, ולמה אמרי' גוי הרי הוא כרבים ואוסר. ומהדרי' סתם גוי אם איתיה דאוגר מיפעא פעי. פי' שמי שאינו יודע בו שהוא יחידי ורואה אותו מטלטל, חושב שרגל האסורה במקומה אינה אוסר' שלא במקומה. שהוא אומ' בעצמו, זה הגוי לא שכרו ממנו, שאלו שכרו ממנו היה לדבר קול, שהגוי כששוכרין ממנו אינו שותק אלא מדבר עם זה ועם זה ומגיד להם.
<h2>דף עו.</h2>
[רי"ף סי' תרמ"ט] חלון שבין שתי חצירות אם יש בו וגו', פי' אם יש בחלון רוחב ד' טפחי' על ד' טפחי' גובה ואין מן (ה)קרק' החצר עד החלון עשרה טפחים, נמצא שאר הכותל שמן החלון עד הארץ אין בו שיעור מחיצה וכאילו אין באותו המקום שכנגד החלון מחיצה, דאין מחיצה פחותה מעשרה, ודינה כדי' שתי חצירות שיש ביניהם פתח, שאם רצו מערבין אחד ואם רצו מערבין שנים. שהרי רוחב החלון שיעור רוחב הפתח דהינו ד' טפחי', ואין ממנה ולקרק' עשר'. אבל אם החלון פחותה מד' והיא למעלה מי' טפחים, מערבין שנים ואין מערבין אחד. פי' מערב' כל חצר וחצר לעצמה, ואין מערבין שתים החצירות יחד. דפחו' מד' לאו פתח הוא. ואמרי' בגמ' פחות מד' פשיטה כיון דאמ' ברישא ד' על ד' בתוך י' ממילא אנא ידענא דפחות מד' על ד' לא, וכל שכן למעלה מי'. ומהדרי' הא קמ"ל, טעמ' דכולו למעלה מעשרה, אבל מקצתו בתוך עשרה מערבין שנים (ואין) [ואם רצו] מערבין אחד. פי' זה הוא שבא ללמדינו בסיפא, שאם החלון כולו למעל' מי' הוא שאין מערבין אחד, אבל אם מקצת החלון [בתוך י'] טפחים, אע"פ ששאר החלון למעלה מי', מערבין שנים ואם רצו מ' אחד. ומיתו ראיה ואמרי' תנינא להא דתנו רבנן. פי' שנינו במשנה זה שאמרה הברית', שמע מינה שהברית' מדוייקת. דתנו רבנן כולו למעלה מעשרה וגו'.
גמ'. אמרי' בגמ' אמ' ר' יוחנן חלון עגול וגו'. צריך אתה לידע (ד') [ג'] כללות, הכלל האחד הוא כל דבר שיש בהקיפו שלשה טפחי' יש בו רוחב טפח. ואמרי' בגמ' בפירק' קמא [י"ד ע"א] מנא הני מילי, ומהדרי' אמ' ר' יוחנן דאמ' קרא [מ"א ז'] ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו עגול סביב וחמש באמה קומתו וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב. פי' רחבו מבפנים עשר והקיפו מבפנים שלשים. הרי למדת שכל דבר עגול שיש בהקיפו ג' טפחים, יש בו רוחב טפח. ואילו היתה החלון שלנו עגולה, היה מספיק לנו שיהא בהקיפה שנים עשר טפח. הכלל השני, אם יש עמנו מרובע ורוצין אנו לעשות בתוכו עגול, שיעור הנשאר חוץ לאותו העגול מן המרובע רביע. נמצא אם יש בהקיף העגול י"ב טפח, ישאר מן המרובע ד' טפחי', דהינו רביע מלגאו. ואילו היתה החלון שאנו צריכין אותה עגולה, והיה עמנו חלון מרובע' וצריכין אנו להוציא ממנה חלון עגולה, היה מספיק לנו שיהא שיעור היקף החלון י"ו טפחי'. הכלל השלישי, אם יש עמנו עגול וצריכין אנו להוציא ממנו מרובע, אין מספיק לנו רביע כמו שהיה מספיק לנו כשהיינו רוצים להוציא עגול מתוך מרובע, משום שיש עמנו הנה אלכסון של מרובע, וכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה. לפיכך צריכין אנו לכל טפח וטפ' מד' טפחי' תרי חומשי טפח והינו ח' חומשים שהן טפח וג' חומשי', נמצא ברוחב החלון חמשה טפחי' ושלשה חומשי טפח. וכבר אמרנו שהרוחב הוא שליש ההקף, נמצא שצריכין אנו להיות בעגול שבעה עשר טפחי' פחות חומש.
<h2>דף עו:</h2>
[רי"ף סי' תרמ"ט] אמ' רב נחמן לא שאנו, אם החלון למעלה מעשרה אין מערבין אחד, אלא בחלון וגו'. פי' אם החלון בין שתי חצירות, אבל אם החלון בין שני בתים, דהינו שיש שם תיקרה, חושבין כאילו הבית מלא עד התקרה. שהרי גב המקום רשות היחיד, כדאמרי' במסכ' שבת [ה' ע"א]. בעא מיניה רבא לול וגו'. פי' ארובה בקרקע העלייה, והעלייה גבוהה מקרקע הבית. מי אמרי' ביתא כמאן דמלי דאמי והוי כמאן דלא גבוה עשרה, ואין צריך סולם קבוע להיות שם במקום פתח להתירן לערב זו עם זו, או לא אמרי' כמאן דמלי דאמי ובעו סולם למיהוי כפתח ביניהם, כדאמרן בכיצד מערבין [לעיל נ"ט ע"ב] סולם תורת פתח עליו.
[רי"ף סי' תרמ"ט] מתני'. כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה. פי' שאם אינו גבוה עשרה אינו מחיצה ואינו מבדיל ביניהן והרי הן כחצר אחת, ומערבין אחד ואין מערבין שנים, כדאמרן לעיל. אבל כשהוא גבוה עשר' נחלקו אלו מאלו ואפי' רחבו משהו, דבכל דהו' פותיא הוי סתימה. והאי דקאמ' רוחב ד', משום דקא בעי למיתני סיפא, היו בראשו פירו' מערב שבת, אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין, ובלבד שלא יורידו למטה, פי' לבתים שבחצר, אבל לחצר מותר, דגגות וחצירות רשות אחת הן. וכן נמי לא יעלו מן הבתים לראש הכותל. אבל אם אין בכותל רוחב ד', הוי ליה מקום פטור, ומותר להוריד ממנו לבתים ולהעלות מן הבתים אליו. נפרץ הכותל שבין שתי חצירות, אם נפרץ עד עשר, הוי כפתח ואם רצו לערב שנים מערבי' או אחד מערבין. ואם נפרץ ביתיר מעשר, אינו כפתח אלא כאילו השני מקומות מקום אחד וכאילו הם דיורי חצר אחת. ואם עירבה כל אחת מן החצירות לעצמה הוו להו כחולקי' את עירובן, ואוסרין זה על זה.
<h2>דף עז.</h2>
[רי"ף סי' תרמ"ט] [גמ']. אמ' רבה בר רב הונא אמ' רב נחמן כותל וגו'. האי דקאמ' שווה לארץ, כלומ' שהיה בינו ובין הארץ פחות מג', וכל פחות מג' כלבוד דאמי. וזה הכתוב בהלכות היה לזה ביוד, אינו גירסא דגמ'. אלא גירסא דגמ' בואו, ואינו מילת' באנפי נפשה אלא סיומא דמילתא הוא. וכך גירסא דגמ', הוה לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה, וכל לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת. ולפי' גירס' הרב היה ביוד קשה פירושה, וכך גבי חריץ הוה לזה וגו', וכך גורס רבנו. אמר בחבור [רמב"ם הלכ' עירובין פ"ג הט"ו] כותל וגו' נותנין רחבו לבני החצר שהוא שווה להם ויחשב מחצרן, הואיל ותשמישו בנחת לאלו ותשמישו בקשה לאלו, נותנין אותו לאלו שתשמישו להן בנחת. וכן חריץ וגו' נותנין רחבו של חריץ לחצר שהוא שווה לה, מפני שתשמישו נחת לזה וגו'. עד כאן דבריו ז"ל. ולא נתבאר רוחב החריץ נמי משאר החצר, אלא אם הוא נמוך מן החצר פחות מג'. ויש מי שמפרש שווה שגבי כותל והחריץ הוא שאין בהן עשר'. ומסתייע ממאי דקאמרי' בגמ' וצריכא למימר לן רב נחמן תרויהו כותל וחריץ, דאי אשמעי' כותל, שנותנין אותו לזה ששוה להן, משום דבגובהא משתמשי אינשי, אבל חריץ דבעומקא לא משתמשי אינשי אימ' לא. פי' הייתי אומ' אע"פ שהוא שווה לאילו לא ישתמשו ברוחבו, קמ"ל דנותנין אותו לזה ששווה להן. ואי אשמעי' חריץ, שנותנין אותו לזה ששווה להן, משום דלא בעיתא תשמישתיה. פי' דמה שמניח בו משתמר, אבל גבי כותל דבעיתא תשמישתיה, פי' שנופלין החפצים מעליו, הייתי אומ' גם אלו ששוה להן לא ישתמשו בו, קמ"ל שנותנין אותו לאלו השוה להן.
ואמרי' בגמ' בא למעטו, אם יש במעוטו ד' טפחי' מותר להשתמש בכל הכותל כולו. פי' ואם בא למעט כותל שגבוה עשרה כדי לערב עירוב אחד, אם יש באורך המיעוט ד' טפחים מערבין אחד. דהואיל ויש אורך ד' טפחים, הוי פיתחא לכל הכותל. ואם לאו אין משתמש' אלא כנגד מיעוטו. פי' אם סתר מקצת הכותל מראשו עד שנתמעט מעשרה, נותנין צדו הקצר שנתמעט לחצר זו. דהואיל ובציר מד' לא הוי פיתחא, לא אקני ליה לאישתמושי בכל הכותל, אבל לאישתמושי באותו מועט שרי, דכיון דלא גבוה עשרה לא הוי רשותא. ושאר הכותל הגבוה י' לשתי החצירות. ואמרי' בגמ' כפה עליו סל ממעיט. פי' אם כפה סל בקרקע סמוך לכותל ומיעט גובהו מי', נתמעט. ומקשינן ואמאי והרי זה דבר הניטל בשבת, וכל דבר הניטל בשבת אינו ממעט. פי' דלא בטיל כלי בכפייתו על הקרק'. ומהדר ואמ' לא צריכא דחבריה בארעא, ואינו ניטל אלא עד שיחפור עליו.
אמרי' בגמ' דמשנת כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה וגו', מערבין שנים ואין מערבין אחד. דהואיל וגבוה עשרה אינן מעורבין. אמ' רב יחיאל, כפה עליו כלי ממעט. פי' כפה סל בקרקע סמוך לכותל וחיברו בטיט עד שנמצא אינו יכול ליטלו עד שיחפור עליו בדקר, הרי נתמעט הכותל מי' בצד זה שמיעטו בכפיית הסל, כדפרשי' במתני'.
<h2>דף עז:</h2>
ואמרי' בתר הכי סולם המצרי אינו ממעט. פי' שהרי הוא דבר הניטל בשבת, וכל דבר הניטל בשבת אינו ממעט. והצורי ממעט. פי' ואע"פ שמותר לטלטלו בשבת, מפני כובדו אין מטלטלין אותו. נמצא כובדו (כובעו) [קובעו] ואינו צריך לחברו בבניין, ומערבין אחד אם רצו. אמ' אביי כותל שבין שתי חצרות גבוה י' טפחים והניח סולם רחב ד' מיכאן וסולם רחב ד' מכאן ואין בין זה לזה ג' טפחים, ממעט. פי' הוי כמיעטו והוי פתח, ואם רצו מערבין אחד, אבל אם מרוחקין זה מכנגד זה שלשה לאו פתח הוא. ולא אמרן אלא דלא הוי הכותל ד', אבל הוי הכותל ד' אע"ג דמפלגי טובא. פי' ולא אמרן שאם יש ביניהן [ג'] אין מערבין אחד, אלא בכותל צר שאין ברחבו ד' שאינו נוח להלך עליו. אבל אם יש ברחבו של כותל ד', אפי' יש ביניהם יותר משלש' מערבין אחד אם רצו, שהרי עולה לראשו למעלה ומהלך בראשו עד שמגיע לסולם חבירו. ורבנו ז"ל [רמב"ם הלכ' עירובין פ"ג ה"ד] יקול פי אם אין ביניהם ג' מערבין אחד, ולם יקול אם רצו. וכדלך אם ביניהם ג' מערבין שנים, יעני ואין מערבין אחד. ולא שך אנה ידרס דרס אכר [תרגום. ורבנו ז"ל אומר בעניין שלנו, אם אין ביניהם ג' מערבין אחד, ולא אמר אם רצו. וכמו"כ אם ביניהם ג' מערבין שנים, כלומר ואין מערבין אחד. ואין ספק שלמד בדרך אחרת]. אמ' רב ביבי בר אביי בנה אצטבה של עץ על גבי אצטבה. פי' בצד הכותל. אם יש באצטבה התחתונה ארבעה, פי' שהוא שיעור מקום, ממעט. כגון שיש לעליונה רגלים ואויר מפסיק ביניהם, הואיל ובתחתונה נתמעט גובה הכותל, העליונה כאילו אינה. וכן אם אין בתחתונה ד' ויש בעליונה ד' ואין בינה ובין העליונה ג'. כל פחות מג' כלבוד דאמי וכאילו הן איצטבא אחת ויש בה ד' ויותר. ממעט. ואם רצו מערבי' אחד. אמ' רב נחמן וגו' סולם ששליבותיו פורחות, אם יש בשליבה התחתונה ד', אי נמי אין בתחתונה ד' ואין בין זה לזה ג', ממעט. כמו דין האיצטבא. ושליבות הם מדרגות של עץ. ופי' פורחות ששליבה האחת עודפת על חברתה ויוצאה לחוץ והשנייה לפנים ממנה.
<h2>דף עח.</h2>
אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה זיז היוצא מן הכותל והניח סולם עליו כל שהו, ממעט. ולא אמרן אלא דאנחיה עילויה אבל אשווייה אשוויי אפתויי קא מפתי ליה. זו היא נוסח הגמ'. והכין פירו', שתי חצירות וכותל ביניהם מפסיק, וזיז יוצא באמצעיתו יש בו רוחב ד' טפחי' על ד' טפחי', אם יש מן הזיז ועד ראש הכותל פחות מי' טפחי' והניח הסולם כל שהוא, אפי' אין ברוחבו ד' כנגד פני הזיז דרך עלייתו. דהואיל וסמך ראשו לזיז, הרי העליון ד' דהינו הזיז, וכגון שאין חווקי הסולם מרוחקי' ג' טפחים, לפיכך ממעט. ואם רצו מערבין שנים. אבל אם הניח הסולם מצד הזיז אינו ממעט, שיש לומ' להרחיבו לזיז מתכוין ולא הוי האי סולם דרגא לזיז שהוא מובדל מן הקרקע הרבה. אמ' רב נחמן וגו' כותל (ט') [י"ט] ועשה זיז אחד באמצע, ממעט. פי' מערבין אחד אם רצו, שהרי מן הזיז עד הארץ פחות מי' ומן הזיז עד ראש הכותל פחות מעשר'. כותל עשרים, שני זיזין ממעטין אותו. אמ' רב חסדא והוא שהעמידן זה שלא כנגד זה. פי' ואם היה הכותל עשרים, צריך שני זיזין זה שלא כנגד זה, כדאמ' רב חסדא עד שיהא בין הזיז התחתון ובין הארץ פחות מעשרה, ובין הזיז העליון ובין ראש הכותל פחות מי', ומערבין אחד אם רצו. והאי דמצריך זה שלא כנגד זה, כדי שיכול להעמיד סולם שני. אמ' רב סולם זקוף ממעט ולא ידענ' מאי טעמיה. אמ' שמואל ולא ידע אבא מאי טעמיה, מידי דהוה איצטבא על גבי אצטבא. פי' היה קשה בעיני רב(א) היאך יהיה ממעט ואין יכולין לעלות בו, שהרי אין יכולין לעלות בו אלא אם תהיה רגל הסולם רחוקה מן הכותל, והיה צריך אם יהיה הכותל י', לא יתירו הסולם אלא אם יהיה בו יותר מעשרה כנגד התחתון מן הכותל י'. ואמ' לו שמואל, תדע מה טעם הוא ממעט ואע"פ שאין יכולין לעלות בו, שהרי הוא דומה לאיצטבא על גבי איצטבא. פי' שהן מכוונות ואמרי' לעיל דממעט. ואמ' רב הונא בריה דרב יהושע אם יהיה הכותל עשרה אפי' יהיה בסולם שבעה ומשהוא ממעט, ואע"פ שאין ראש הסולם מגיע לראש הכותל, הואיל ואין בין ראשו ובין ראש הכותל אלא פחות מג', כל פחו' מג' כלבוד דאמי ומערבין אחד אם רצו. אמ' רבה אמ' ר' חייא דקלים שבבבל אין צריכין קבע, מאי טעמ' כובדן קובען. פי' אם חתך הדקל וסמכו על ראש הכותל ועל הארץ אין צריך לקובעו בבנין, ואם רצו מערבין אחד. ואע"ג דדבר הניטל הוא, דתורת כלי עליו דראויין למושב, אפי' הכי מתוך כובדו אין אדם בא ונוטלו. ואמ' רב יוסף וגו' סולמות שבבבל אין צריכין קבע, מאי טעמ' כובדן קובען. כדאמרי' לעיל בהלכה שנייה. בעי מיניה רב יוסף מרבה סולם מיכאן וסולם מכאן וקשין באמצע מהוא. פי' אם היו קשין מבדילין בין שתי החצירות ועשה על גבן מזו החצר סולם ועשה מכאן סולם אחר, מהוא. אמ' ליה אין כף הרגל עולה בו. פי' אין (כך) [כף] הרגל עולה בסולם לפי שאין לו על מה יסמך. חזר ושאלו קשין מכאן וקשין מכאן וסולם באמצע מהוא. (אמא) [אמר] ליה [הרי כף] הרגל עולה בהן. כך מפ' רבי' ז"ל [רמב"ם הלכ' עירובין פ"ג ה"ז] בסולם מכאן וסולם מכאן. ור"ש מפ' ואו' סולם כל שהוא מכאן וסולם כל שהוא מיכאן בחצר אחת, ואין בשניהם לא בזה שני טפחים רוחב ולא בזה שני טפחים רוחב, וקבע קשין של תבואה כעין חווקים מזה לזה להשלימן לד', מהוא אמ' לי אין כף הרגל עולה בקשין, וסתם עליית הרגלים באמצע הסולם היא וזו אינה ראויה לכך. חזרו שאלו, אם עשה קשין מיכאן וקשין מיכאן להשלים רוחבו לד' מהוא. אמ' ליה הרי כף הרגל עולה בסולם וראויין הקשין לאחוז היד בהן ולעלות בסולם.
<h2>דף עח:</h2>
בעי מיניה רב יוסף מרבה עשאו לאילן סולם מהוא. פי' רבינו ז"ל [רמב"ם הלכ' עירובין פ"ג ה"ח] ואמ' אם היה אילן בתוך הכותל ועשהו סולם לכותל. ומהדרי' תיבעי לר' תיבעי לרבנן. פי' תיבעי לר', עד כאן לא קאמ' ר' התם כל דבר שהוא משום שבו' לא גזרו עליו בין השמשות הני מילי בין השמשות, אבל הכא דכולי יומא לא. פי' שכל יום השבת אסור לו לעלות באילן. או דילמ' אפי' לרבנן פיתחא הוא ואריא הוא דרביע עליה. ועוד שאלה אחרת. עשאו לאשרה סולם מהוא. תיבעי לר' יהוד' תיבעי לרבנן. תיבעי לר' יהוד', עד כאן לא קאמ' ר' יהוד' מותר לקנות בית באיסורי הנאה, התם הוא כיון דקנא ליה עירוב לא ניח' ליה דננטר, אבל הכא לא. או דילמ' אפי' לרבנן פיתחא הוא ואריה הוא דרביע עליה. אמ' ליה, אילן מותר ואשרה אסור. פי' אילן מותר הואיל ואיסור שבות הוא שגורם לו שלא יעלה באילן, ואשרה אסורה מפני שאסור לעלות עליה מן התורה שהרי היא אסורה בהנאה.
[רי"ף סי' תרמ"ט] מתני'. חריץ וגו'. פי' ארוך הוא ומפסיק על פני כל החצר כולה. גבוה עשרה וגו'. הוי הפסק. ואפי' מלאהו תבן וקשין, לאו סתימה היא, דלא מבטלי ליה התם דסופו ליטלו. ומקשי' בגמ' ואמרי' ותבן לא חייץ והא אנן תנן במתני' מתבן שבין שתי חצרות וגו', אלמ' הוי מחיצה. ומהדר אביי ואמ' לענין מחיצה כולי עלמ' לא פליגי דחייץ, כי פליגי לענין חציצ', אי בטליה חייץ ואי לא בטליה לא חייץ. שמע מינה שאם ביטל התבן, סותם והוי חציצה. אבל אם מלאהו עפר או צרורות, סתם עפר או צרורות מבוטלין הן. נתן נסר עליו, משפתו אל שפתו כעין גשר, הוי כפתח. וכן שתי גזוזטראות וגו'. פי' הם נסרים בולטי' מתקרות העלייה לרשות הרבים. ונקראין בטיית רואשן. אם הם זו כנגד זו ונתן נסר עליהן רוחב ד' כמין גשר מזו לזו, הוי כמין פתח, והיינו דקאמ' וכן. אבל פחות מיכן, שאין הנסר רחב ד', מערבין שנים ואין מערבין אחד.
<h2>דף עט.</h2>
[רי"ף סי' תרמ"ט] גמ'. אמ' [רבא] לא שנו וגו'. פי' זה שאמרנו שאם הוא הנסר פחות מד' טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד, דוק' כשנתן אורך הדף לרוחב החריץ משפה לשפה כגון גשר, כדפרשינן במתני'. אבל אם נתן ארכו של נסר לאורך החריץ על גבי יתידות אצל שפתו, שסתם קצת רוחב החריץ, אפי' רוחב הנסר כאצבע, הרי מיעט רוחב החריץ. ואע"פ שלא מיעט כל רוחב החריץ אלא מקום ד' ממנו בלבד, הוי אותו מקו' כפתח. זהו סברת ר"ש. ורבינו אומ' שצריך שימעט כל החריץ. אמר ז"ל [רמב"ם הלכ' עירובין פ"ג הי"ג] וכן אם מיעט רחבו בלוח או בקנה שהושיטו באורך כל החריץ. ואומ' ז"ל [שם] וכל דבר הניטל בשבת כגון הסל והספסל, אין ממעטין בו אלא אם חיברו בארץ חיבור שאי איפש' לשמטו עד שיחפור בדקר. ואע"פ שלא נאמ' זה בגמ' גבי חריץ, נאמר גבי כותל, כדאמרן לעיל [ע"ז ע"א]. פיס'. וכן שתי גזוזטראות וגו' אמ' רבא הא דאמרת וגו'. פי' מדקאמרה מתני' זו כנגד זו שמע מינה שאין מערבין עירוב אחד אלא אם שתי הגזוזטראות זו כנגד זו אבל אם הם זו למעלה מזו אין מערבין עירוב אחד. דוקא כשיש ביניהן ג' טפחי' או יתיר הוא שאין עושין נסר מזו לזו ומערבין עירוב אחד אם ירצו, אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן, אבל אם יש ביניהם פחות מג' טפחי' מערבי' עירוב אחד, דכל פחות מג' כלבוד דאמי וכאילו היא כצוצרה אחת עקומה.
[רי"ף סי' תרמ"ט] מתני'. מתבן וגו'. פי' גדיש של תבן שהיה מפסי' בין שתי חצירות. אם יש בו שיעור מחיצה, דהינו י' טפחי', הויה לה כל חצר וחצר בפני עצמה, ומערבין שנים ואין מערבין אחד. אלו מאכילין מיכאן. פי' ויש רשות לבני חצר זו להניח בהמתן לאכול מצד זה מן הגדיש ולבני חצר האחרת להניח בהמתן לאכול מצד אחר של גדיש, ולא חיישינן דילמ' ממעיט תבן (מד') [מי'] טפחים והויה לה חדא רשותא ולא מסקי אדעתייהו ומטלטלין בחצר. לכגון הא לא חיישינן, דהא אפי' ממעיט לא הוי מיעוט על פני עשר אמות ויותר, דהא עד עשר פיתחא הוי ואין בהמ' ממעטת באכילתה כל כך כאחת. נתמעט התבן וגו'. פי' אם נתמעט על פני כל החצר או במשך עשר אמות ועוד. מערבין אחד. אם נתמעט בחול, דהויה להו חצר אחת, ואם נתמעט עשר בלבד, עשר הוי כפתח.
אמרי' בגמ' על משנת מתבן שבין שתי חצירות וגו' אמ' מר ולא יתן לתוך קופתו ויאכיל. והא תניא בית שבין שתי חצרו' ומלאהו תבן זה נותן לתוך קופתו ומאכיל וזה נותן לתוך קופתו ומאכיל, נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורי', כאיזה צד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו והו' אסור וחבירו מותר, וכן אתה אומ' בגוב של תבן שבין שתי תחומי שבת. קתני מיהת זה נותן לתוך קופתו ומאכיל וזה נותן לתוך קופתו ומאכיל. ומהדר תלמודא ואמ' לא דמיא חצר לבית, דבית איכא מחיצות ותקרה וכי מפחית התבן מינכר' מילתא, אבל הכא גבי מתבן שבין שתי חצרות אי מפחית לא מינכרא מילתא, דהא ליכא תקרה. ואמרי' נמי, אמ' מר בברית' נתמעט התבן מי' טפחים וגו'. טעמ' דנתמעט הא לא נתמעט לא, ואע"ג דגביהה תיקרה טובא, שמעת מינה מחיצות שאין מגיעות לתיקרא הויין מחיצות. ומהדרי' אמ' אביי הכא בבית י"ג חסר משהוא עסיקי' ותבן עשרה. ורב הונא בריה דרב יהושע אמ' אפי' תימ' בבית י' ותבן [גמ' ע"ט ע"ב] שבעה ומשהו, וכל פחות מג' כלבוד דאמי. והאי דקאמ' בברית' נתמעט מי', מרשות עשרה קאמ', דכי נתמעט התבן משבעה ומשהוא לא הוי הנשאר לבוד ולא הויה מחיצה. שמע מינה מהני קושיי ופירוקי דליכא אמתני' קושיא, דמתני' קא מיירא בחצר דליכא התם תיקרא.
גמ'. אמ' רב הונא וגו'. פי' דילמ' שקול טובא וממעיט ליה מעשרה וקא מטלטל בחצר האסורה. ומאכילין דקתני במתני', שהבהמה באה ואוכלת. והתם לא חיישי' דדילמא ממעיט, דבהמה קלי קלי קאכלה. ואומ' ר"ש ז"ל ויש מפרשי' אותו פי' אחר ואומ', לא יתן לתוך קופתו משום דמוקצה הוא מאיתמל. ומקשי' ואוקומי בהמה על התבן כדי לאכול שרי, ולא גזרי' דילמא שקיל בידים וצפי לה, אלמ' חמיר עליה איסור רבנן ולא עבר עליה, והאמ' ר' חנינא מעמיד אדם וגו'. פי' עשבים מחוברים לאכול, (ולא חיישינן לאכול) ולא חיישי' דילמ' עקיר ליה בידים ומאכיל לה דהא חמיר עליה איסור שבת, אבל איסור מוקצה קיל ליה, לפיכ' אין מעמידה על גבי מוקצה דילמ' שקיל ליה בידים וספי ליה. הכא נמי גבי מתני' שהקצה זה התבן ועשאו מחיצה, נשאר דלאו לאכילת בהמה הוא עומד. ומהדרי' לא תימ' דהאי דקאמ' במתני' מאכילין בשמעמידה לבהמה גבי מחיצה של תבן, אלא מאכילין דקת' שעומד בפניה שלא תלך למקום אחר והיא הולכ' מעצמה ואוכלת, וכולי האי לא גזור רבנן.
<h2>דף עט:</h2>
[רי"ף סי' תר"נ] מתני'. כיצד משתתפי' במבוי וגו'. נתברר לנו ממשנה שעברה שצריכין לערב בחצרות ולהשתתף במבוי, כדקאמ' [לעיל ע"ג ע"א] חמש חצירות וגו' עירבו בחצירו' ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצירות ואסורין במבוי וגו'. וקא מתחיל הכא לפרש. כיצד משתתפין, וקאמ' שמניח את החבית וגו', ואינו עונה במי שגובה מכל אחד ואחד מבני המבוי אלא במי שעושה השיתוף משלו תחת כל אחד ואחד מבני המבוי, והינו דקא' ואו' הרי זו לכל בני המבוי. ומזכי על ידי בנו. פי' אינן זוכין במה שהוא עושה אלא עד שיוציא האוכל מרשותו ומזכה להם בו על ידי אחר. וקמ"ל שיש לו רשות לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים וגו'. ואומ' להם קבלו חבית זו של יין או של שמן וזכו בה לשם פלו' ופלוני. אבל אינו מזכה לא על יד [בנו] ובתו הקטנים וגו' מפני שידן כידו, ולאו זכייה היא. ויש לו רשות לזכות על ידי שפחתו העברית אע"פ שהי' קטנה, [ש]הקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים.
גמ'. אמ' רב יהודה חבית של שיתופי וגו'. מפרש רבי' ז"ל ואומ' כדי שיהא ניכר. ור"ש ז"ל אומ' על המזכה הוא עונה שצריך להגביהה מן הקרקע כשהוא מזכה בה להם, דכל כמה דמנחה ברשותיה לא הויא זכייה. ואו' ז"ל, והכי תני לה בתוספת', אם משלהם אינו צריך לזכות, ואם משלו השליח מגביהה מן הקרקע ואו' זכיתי לכם. ורבי' נסים ז"ל אומ' איכא מאן דפריש בשעת זיכוי בלבד צריך שיגביהנה טפח, כדי שיזכה בה לבני מבוי ויחזירנה לקרקע. ואנא סבירא לי שצריכה חבית של שיתוף למהוי גבוהה מן הקרקע טפח כל זמן שהיא עומדת לשיתוף, כדי שיהא לה הכר מזולתה. [ומינכרא מילתא דאם נשפכה או החמיצה או חסרה כשיעור או נשברה מבעוד יום ידע לה]. דאי לא דילמ' מתחלפה ליה, וכסבור על אחרת שהיא של שיתוף ואתי לאיקלקולי, ולהכי צריכה הכירה בהגבהה טפח. אמ' רבא הני תרתי מילי סאבי דפום בדיתא אמרונהי. נתברר בסוף פר' ראשו' ממסכת סנהדרין [י"ז ע"ב] דסאבי דפום בדיתא רב יהודה וישיבתו. חדא הא, פי' על הגבהת החבית מן הקרקע טפח, ואידך המקדש אם טעם וגו'. נתברר שיעור זה ביומא [פ' ע"א], דאמרי' התם כדי שיסלקם לצד אחד ונראה מלא. וקאמ' רבי' ז"ל [רמב"ם הלכ' שביתת עשור פ"ב ה"א] ושיעור זה באדם בינוני פחו' מרביעית. [רי"ף סי' תר"נ] אמ' שמואל בית שמניחין בו העירוב וגו'. כדאמרן לעי' [מ"ט ע"א] שעירובי חצירות מניחין אותן בבית מבתי החצר. [סוכה ג' ע"א] תנו רבנן וגו', ואין עושין אותן עיבור בין שתי עיירות. דהואיל ואין בו ד' אמות, אינו חשוב מקום כדי שנחשוב כל מה שבין העיר ובינו מכלל העיר, כדאמרן בפ' כיצד מעברין את הערים. דאפי' כבורגנין נמי לא משוינן ליה. ורבי' האיי ז"ל מפ' בורגנין ואומ' כי הם מקומות בנויין חוץ לעיר שמניחין בהן הפירות ויש בהן בית דירה למי שישמור אותם. ור"ש אומ' בפ' עושין פסין לביראות [רש"י לעיל כ"א ע"א ד"ה אין בורגנין], הם סוכות שעושין שומרי העיר ואינן דבר קבוע.
<h2>דף פ.</h2>
[רי"ף סי' תרנ"א] אמ' רב נחמן נקיטינן אחד עירובי תחומין וגו'. כדאמרי' במתני' ומזכה להם, ופרשינן לה התם. ורב דאמ' בגמ' שיתופי מבואות אין צריך לזכות, לית הילכת' כוותיה. ואם תאמר היכי יכיל רב לפלוגי אמתני', רב תנא הוא ופליג. בעי רב נחמן עירובי תבשילין וגו'. פי' אמרי' במסכת ביצה [ט"ו ע"ב], יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת. והטעם משום דאמ' קרא [שמות ט"ז] והיה ביום השישי והכינו, ואמרי רבנן [ביצה ב' ע"ב] ש"מ דחול הוא דמכין לשבת ולא יום טוב מכין לשבת. ועוש' תבשיל מערב יום וסומך עליו. פי' עושה תבשיל מערב יום טוב לשם עירוב. ואמרי' בגמ' ביום טוב [שם ט"ו ע"ב], ותנא מייתי לה מהכא, [שמות שם] את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, מיכאן א"ר אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, מיכאן סמכו חכמי' לעירובי תבשילין מן התורה. נמצא תבשיל שעושה אותו מערב יום טוב לשם עירוב כאילו התחיל בתבשיל שבת מערב יום טוב וסומך עליו לבשל כל בישולו בי"ט, וזה הוא הנקרא עירו' תבשילין. ואמרי' נמי [שם ט"ז ע"ב], מי שלא עשה עירובי תבשילין יש לו לסמו' על מי שעשה עירובי תבשילין לו ולמי שיסמוך עליו. וקא בעי רב נחמן ואמ', המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהן הוא ואחרים, צריך לזכות להם על ידי אחרים כדרך שמזכה בעירובי שבת, או לא. אמ' רב יוסף מאי וגו'. ההוא טורזינא. פי' גוי שהוא ממונה על כלי זיין העשויין לשמירת העיר להלחם על הצרים, ודר אצל השער. אמרו ליה אוגר לן וגו'. [רי"ף סי' תרנ"ב] אמ' שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף. פי' אינו רוצה להשתתף עמהם ומתכוין לאסור עליהן בני מבוי נכנסין לתוך ביתו וגו'.
<h2>דף פ:</h2>
[רי"ף סי' תרנ"ב] מתני'. נתמעט האוכל וגו'. פי' נתמעט משיעורו. ולקמן מפרש שיעורו במתני'. מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע. שהרי כבר נתרצו בתחלה. ואם ניתוספו עליהם, מוסיף ומזכה וצריך להודיע. פי' אם ניתוספו דיורין בחצר, צריך להודיע להם אם רצונם לערב עמהם או לא. ואם תאמר הלא זכות הוא להם וזכין לו לאדם שלא מדעתו, לא סבירא ליה להאי תנא האי סברא. ור' יהוד' פליג במתני' [פ"א ע"ב] וסבר בעירובי חצירות זכות הוא לו, וזכין לאדם שלא מדעתו. לפיכ' אם היתה החצר בין שני מבואות מודה ר' יהוד' שצריך להודיע, דדאמי לעירובי תחומין שצריך להודיעו. דהואיל והחצר בין שני מבואות, מתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי אחר. והאי דקאמ' במתני' נתמעט מוסיף ואינו צריך להודיע, דשמעת מינה דוק' נתמעט אבל כלה לא, בשני מינין עסיקינ'. ומפר"ש ואומ' כגון שעירב במין אחד וכשכלה בא לערב במין אחר, לפיכך הואיל ומערב במין אחר שאינו ממין הראשון, צריך להודיע. אבל אם בא לערב מאותו המין עצמו, אינו צריך להודיע, ודינו כדין אוכל שנתמעט ומוסיף עליו. ושאר המפרשי' מפרשי' מין אחד ושני מינין, כגון שהיה העירוב מתחלה מין אחד או שני מינין.
[רי"ף סי' תרנ"ג] מתני'. כמה הוא שיעורו, בזמן שהן מרובין. פי' כגון שהם תשעה עשר בני אדם ויותר, דיי להם בשתי סעודות. ושיעורן שמונה עשרה גרוגרו', שהם כששה בצים בינוניות. דהואיל וכשאנו מחלקי' שתי סעודות עליהם, לא יגיע לכל אחד מהן כגרוגרת, הוו להו מרובין ומערבין להן בשתי סעודות ואפי' הם אלפי' ורבבות. ובזמן שהן מועטין, כגון שאם נחלק עליהם שתי סעודות יגיע לכל אחד ואחד כגרוגרת או יותר, נקראין מועטין וצריכי' כגרוגרת לכל אחד ואחד. נמצא שאם הם שמונה עשר מערבי' נמי בשתי סעודות, ואינו מפני שהם מרובין אלא מפני שעול' החשבון לזה השיעור. והאי דקאמ' להוצאת שבת, כמו שנתברר במסכ' שבת [ע"ו ע"א] שאינו חייב אם יוציא אוכל מן האוכלי' הראויין למאכל אדם עד שיוציא שיעור המועיל כלום, והינו כגרוגרת מן האוכל חוץ מן הקליפין והגרעינין והעוקצין והסובין והמורסן. אמ' ר' יוסי בד"א שאנו צריכין כגרוגרת לכל אחד ואחד בזמן שהן מרובין בתחלת העירוב, אבל בשיירי העירוב כל שהוא. פי' אפי' נשאר פחות מזה השיעו' סומכין עליו. לא אמרו לערב וגו'. כדאמרן לעי' [ע"ג ע"א]. וסבר ר' יוסי דכי היכי דהיקלנו ואמרנו אם נשתתפו במבוי אינן צריכי' לערב בחצרות, ולא אמרו דצריכין לערב בחצירות אלא כדי [שלא] ישכחו התינוקות העירוב, שאינן יודעין מה שנעשה במבוי, ולולי דבר זה לא היינו מניחין עירוב בחצר, אלא בשביל התינוקות, כמו כן נמי מקילינן גבי שיירי עירוב שאם נשתייר כל שהוא סומכין עליו. ותנא קמא חלק עליו ואמ', אע"פ שהקילו גבי חצרו' ולא הצריכו לערב בחצר אחר שנשתתפו במבוי אלא בשביל התינוקות, [לא הקילו] גבי שיעור עירוב אלא בעינ' סוף עירוב כתחלת עירוב. ותנא קמא סובר אע"ג דלא אמרו לערב בחצירות אלא כדי שלא לשכח התי[נו]קות, סוף עירוב כתחלת עירוב. ואין הלכ' כר' יוסי.
[רי"ף סי' תרנ"ב] גמ'. אמרי' בגמ' במאי עסיקינ', האי דקת' נתמעט האוכל וגו' [אין צריך להודיע הא כלה לגמרי צריך להודיע], אי נימ' ממין אחד. פי' אם בא לערב במין אחד, שחוזר ומערב מאותו מין של ראשון, אפי' כלה נמי, אין צריך להודיע. ואלא מתני' בשני מינין, פי' שעירב בשנייה ממין אחר, אמאי קאמרה מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע, הלא הבריתא אומרת שצריך להודיע. דתניא כלה האוכל, ממין אחד אין צריך להודיע, משני מינין צריך להודיע. ופרקי' ואמרי' אי בעי' אימ' מתני' במין אחד, והאי דקאמרה נתמעט נתמעט קאמר', כלומ' כלה לגמרי. ואי בעי תימ' מתני' בשני מינין. נמצא עכשיו שאיפשר לאוקומי מתני' בתרי אנפי, האחד בשני מינים, והשני במין אחד. ואומרי' אנו, זה שאמרה נתמעט נתמעט, והואיל הדבר כן הוא, הנכון שנפרש אותה בשני מינים ולא נצטרך לפרש נתמעט נתמעט, ועל זה פירשנו המשנה בשני מינין. ואמרי' נמי בגמ' אמ' רב שיזבי אמ' רב חסדא זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה. פי' מדקאמרינן ניתוספו עליהן וגו'. ואמרי' פשיט' דחלוקין, דתנן [פ"א ע"ב] אמ' ר' יהוד' בד"א בעירובי תחומין. פי' דצריך להודיע למי שמערב עליו, דשמא אין נוח לו לק[נות] לכאן כדי להפסיד רוח שכנגדה. אבל בעירובי חצירו' מערבי' בין מדעתו ובין שלא מדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. ומהדרי' ואמרי', אי מהתם הוה אמינ' הני מילי בחצר של שני מבואות, אבל בחצר של מבוי אחד אימ' לא, קמ"ל. פי' אם מאותה המשנה היינו אומרי', לעולם ר' יהודה דקאמ' בד"א, מפרש דברי רבנן אתא ואינו חולק עליהו, והאי דקאמרי הכא ניתוספו עליהם מוסיף וגו', בחצר שבין שני מבואות, דלא ידעי בהי ניחא ליה ולפיכ' קאמ' הכא וצריך להודיע. קמ"ל ר' שיזבי דשמיע ליה דמתני' בחצר שבמבוי אחד היא, ור' יהודה דקאמ' בד"א חולק הוא.
ר' יהושע אומ' ככר הוא עירו' וגו'. פי' שמעיה ר' יהושע לתנא קמא דקאמ' בכל מערבין עירובי חצרו' בין בפרוסה בין בשלימה, וקא מהדר ליה ואמ' אם הוא אפה סאה בככר אחד ונטל ממנה מעט וחיסרה, אין מערבין בו, ואם היה הככר שלם, אפי' היה קטן והוא שלם, מערבין בו. ואומ' רבי' שלמ' ז"ל ובלבד שיהו שם ככרות הרבה כגרוגרות לכל אחד ואחד. ורבי' ז"ל [רמב"ם הלכ' עירובין פ"א ה"ח] הביא המשנה כמות שהיא לא הוסיף ולא גרע. ואמרינ' בגמ' דטעמ' דאין מערבין בפרוסה משום איבה. [פ"א ע"א, רי"ף סי' תרנ"ג] [גמ']. תנו רבנן וגו', ואמרי' בגמ' ופרוסה מאי טעמ' אמ' ר' יוסי בן שאול אמ' ר' משום איבה. פי' שבאין לידי מחלוקת ואומ' האחד לחבירו אני נותן שלם ואתה נותן פרוסה. והלכה כר' יהושע.
<h2>דף פא.</h2>
[פ' ע"ב, רי"ף סי' תרנ"ג] מתני'. בכל מערבין וגו'. אקשינ' בגמ' ואמרי' תנינא חדא זימנא, פי' תחלת פ' שלישי שנינו בכל מערבין וגו'. ומהדר רבה ואמ', לא נצרכה אלא לר' יהושע דאמ' אין מערבין אלא בפת, משו' הכי קתני בכול. פי' זה שאמ' בפ"ג בכל, לאפוקי מדר' יהושע דקאמ' הכ' בפר' שביעי ככר אין מידי אחרינא לא, קמ"ל מתני' בפ"ג בכל אפילו יין ופירות. ואיצטריך לאשמועי' תרויהו, דלא נימ' לא פליג ר' יהוש' אלא בעירובי חצירות דחיישינ' משום איבה כדאמרי' לקמן, אבל בעירובי תחומין דליכא למיחש משום איבה מודה ר' יהושע, אשמעינן דפליג בתרויהו. ואקשי ליה אביי לרבה מיהא בריתא דקאמרה בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא עירובי חצירות. ואמ' ליה אביי, הנה לא מצינו מי שזכר פת אלא ר' יהושע, וזו הברית' דברה בפת, ושמע מינה שר' יהושע מתיר לערב בכל דבר עירובי תחומין ושיתופי מבואות, והיכי קאמרת דר' יהושע אינו מתיר בכולן לערב אלא בפת. ונדחו דברי רבה. ואמ' רבה בר רב חנן זה שחזר ושנה הכא בכל, אינו מדבר אלא בפת. והכי קאמ', בכל מערבי' עירובי חצירות בין בפרוסה בין בשלימה. וחלק ר' יהושע עליו ואמ' בשלימה אין בפרוסה לא. ומדבריו של ר' יהושע נדע דבריו של תנא קמא. נמצא, בכל מערבין דקאמ' בפ"ג אינו בעירובי חצירות אלא בעירובי תחומין בלבד. דאפי' תנא קמא לא פליג הכא עליה דר' יהושע [בעירובי חצרות] אלא בפרוסה ושלימה, אבל כולם מודי דבפת אין במידי אחרינא לא. ובכל דקאמרי' הכא, בעירובי חצירות בלבד. ובכל דקאמ' אפרוסה ואשלימה אינו אשאר מילי.
[רי"ף סי' תרנ"ד] מתני'. נותן אדם מעה לחנוני. פי' חנוני שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי. או לנחתום. פי' מוכר ככרות ודר עמו בחצר, שיזכה לו בעירוב עם חבירו, ואומ' לו, אם יבואו בני המבוי לקנות ממך ככר לעירוב או יין לשיתוף, יהא לי חלק בו. וחכמי' או' לא זכו לו מעותיו. פי' שאין מעות קונות עד שימשוך. ואפי' עירב החנווני הזה לכל האחרים וזכה גם לזה, אינו עירוב, שהרי לא נתכוון זה הנותן מעה לזכותו לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב, אלא לקנות פת במעה, והרי אינה קנוייה לו, דכיון דמעו' אינן קונות לא סמכה דעתיה דהאי ולא הויא דעתא, ונמצא מערב לו במעותיו שלו מדעתו. והאי דאמרי רבנן שאם יתן אדם מעות לחבירו לקנות ממנו בהם דבר, לא קנה עד שימשוך אותו דבר, הני מילי מדרבנן, דתקנה עבדו רבנן ללוקח שיהא הדבר באחריותו עד שימשוך אותו לוקח. דהואיל והוא באחריות המוכר אם יארע לו דבר וטרח ויצילנו, אבל אם אינו באחריות המוכר לא יטרח המוכר להצילו, לפיכך קאמרי הכא לא זכו לו מעותיו. אבל מדאורית' קנה, דכת' [ויקרא כ"ז] גבי הקדש, ונתן הכסף וקם לו. הרי נתברר דבר זה במציעא בפ' (אי זהו נשך) [הזהב].
<h2>דף פא:</h2>
ומודים בשאר כל אדם וגו'. אמרינן בגמ' מאן שאר כל אדם בעל הבית. לפיכ' בעל הבית שאמר לו חבירו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו, שקנה עירוב, דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות, לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח, ונעשה שאמר לו ערב לי. וגבי חנווני גופיה אי אמ' ליה בפי' ערב לי', אמרי' בגמ' דקני. והטעם שאנו אומרין גבי חנוני לא זכו מעותיו וגבי בעל הבית זכו לו, משו' שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו. הילכ' גבי החנווני כי אמ' ליה זכי לי, לא נתכוונן אלא לקנות הימנו ולא סמך עליו שיהא שלוחו, ומעות אינן קונות, ולא ימרה דעתיה, ונמצא מערב לו שלא מדעתו. אבל אם משך בה כבר והניחו אצלו לכך, עשאו שליח. א"ר יהוד' בד"א בעירובי תחומי'. פי' משו' דחוב הוא לו. שהרי כשמערב עליו לצד מזרח מפסידו ברוח מערב, ושמא רוח מערב הוא נוח לו יותר מרוח מזרח, לפיכ' אין מערבין עליו אלא לדעתו. אבל בעירובי חצירות, דזכות הוא לו ואין לו בה חובה, מערבין לדעתו ושלא לדעתו.
[רי"ף סי' תרנ"ד] גמ'. מאן שאר כל אדם, בעל הבית וגו'. כדפרשי' במתני'. ולא שאנו בדנחתום דלא קנה, אלא בדאמ' ליה זכי לי. פי' דלא שווייה שליח אלא כשאר מוכרין דעלמ'. אבל אמ' ערב לי, שליח שוייה וסמכא דעתיה. דקיימא לן חזקת שליח עושה שליחותו, כדאמרי' בפ' בכל מערבין [לעיל ל"א ע"ב], הולכך מערב לדעתו הוא. ולא שנו דאמ' ליה זכה לי דלא קנה אלא בשנתן לו מעות, אבל כלי קנה. פי' אם נתן לו בעל הבית סודרו לשם קניין קנה. אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכ' כר' יהוד'. ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' יהוד' בעירובין, פי' כל היכא דאיירי בהלכות קניית עירוב, הלכה כמותו. אמ' רב חנה בגדתאה וגו' אמ' שמואל אפי' במבוי שניטל קורתו או לחיו בשבת, דמיקל בה ר' יהוד' ואמ' בפ' כל גגות העיר [לקמן צ"ד ע"א], מותרין לאותה שבת. דתנן חצר שנפרצה וגו' וכן מבוי שניטלה קורתו או לחיו, מותרין לאותה שבת ואסורין לעתיד לבוא דברי ר' יהוד', ר' יוסי אומ' אם מותרין לאותה שבת מותרין לעתיד לבוא, ואם אסורין לעתיד לבוא אסורין באותה שבת. אמ' ליה בעירוב אמרתי ולא במחיצות. פי' והתם גבי מבוי חלוקה במחיצות, והלכה התם כר' יוסי.
<h2>דף פב.</h2>
[רי"ף סי' תרנ"ה] כיצד משתתפין וגו'. כבר ניתברר לנו בפ' קמא, שמי שרוצה לצאת ביום שבת או ביום טוב חוץ לאלפים אמה דהינו תחום שבת, מניח העירוב בסוף אלפים אמה ונמצא כאילו שם שבת, ויש לו רשות לילך משם אלפים אמה, וזהו הנקרא עירובי תחומין. ואם ירצו רבים להשתתף בעירובי תחומין, מקבצין כולן עירובן ומניחין אותו בכלי אחד. וכן נמי אם עשה אחד עירוב על ידי כולן, מזכ' להן על ידי אחר, כדאמרן לעיל [פ' ע"א] בשיתופי מבואות. והאי דקאמ' הכא כיצד משתתפין בתחומין, קא מיירי במי שרוצה לעשות עירוב על ידי כולן. והינו דקאמ' מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני עירי. והאי דקאמ' כל מי שילך לבית האבל וגו', קמ"ל שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה דומיא דהליכה לבית [האבל]. ובית המשתה כגון סעודת אירוסין או נישואין, דגמילות חסדים היא. כל שקיבל עליו מבעוד יום וגו'. אקשי' בגמ' ואמרי' שמע' מינה דאין ברירה אפי' בעירובי תחומין דרבנן הוא, דאי יש בריר' אפי' קבל עליו משחשכה יהא מותר, ותגלה מחשבתו למפרע מקיבולו שקיבל עכשיו משחשכה, כי בכך הוא ניחא ליה מבעו' יום. ודחה רב אשי ואמ', לא תימ' כל מי שקיבל עליו מבעוד יום. אלא אימ' הודיעוהו מבעוד יום מותר, ואע"פ שלא נתרצה אלא משחשיכה אמרי' הוברר שקודם קניית עירוב דעתו לכך. אבל אם לא הודיעוהו עד שחשיכה אינו עירוב, דמאי ברירה איכא, הא לא ידע דאיכא עירוב דנימ' דעתיה עליה הואי. והאי דקא מצרכינן לאודועיה מבעוד יום, משום דאין מערבין על אדם עירובי תחומין אלא מדעתו, שחוב הוא לו דשמא בני העיר מערבי' לדרום והוא רוצה לילך לצפון, ועל זה מודיעין אנו אותו מבעו' יום שאנו מערבין עליו, ובזה יהא מותר.
גמ'. אמ' רב יוסף אין מערבין וגו'. פי' לא התירו חכמי' לצאת חוץ לתחום על ידי עירו' אלא לדבר מצוה. ומתמהינן ואמרי' מאי קמ"ל רב יוסף תנינא במתני', דהא קאמ' תנא לכל מי שילך לבית האבל, ש"מ דלדבר מצוה הוא דמערבין ולא לדבר הרשות. ומהדרי' אי ממתני' הוה אמינא האי דקאמ' תנא לבית האבל ולבית המשתה, אין דעתו משו' מצוה, אלא דבר בהווה, דרוב מי שרוצה לילך חוץ לתחום לדברים אלו הולך, והוא הדין נמי שיש לו [רשו'] לילך לדבר הרשו'. קמ"ל רב יוסף דדוק' קתני, ולדבר מצוה הוא דמערבין ולא לדבר הרשות. אמ' רב אסי קטן בן שש, או פחות משש, יוצא בעירוב אמו. פי' אם עירבה אמו לעצמה ולא זיכתה לו בעירוב, מוליכתו עמה דכגופה דאמי, דמסתמ' דעתא עליה דלא סגיא ליה בלא אימיה. אבל אם הוא יתיר על בן שש צריך לערב לעצמו. פי' להניח עליו עירוב.
<h2>דף פב:</h2>
[רי"ף סי' תרנ"ה] תנו רבנן מערב אדם, פי' עירובי תחומין, על ידי בנו ובתו וגו'. ותשלום הברית' בגמ', וכולן שעירבו ועירב רבן עליהן יוצאין בשל רבן חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות. ואמרי' בגמ' מאי שנא אשה, פי' מאי שנא אשה בלבד מבנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים. ומהדר רבא ואמ' אשה וכל דכותה. פי' האי דקאמ' אשה, חד מינייהו נקט אלא הו' הדין נמי לבנו ובתו הגדולים וגו'. ואמרי' נמי בגמ' דהאי דקאמ' בברית' גבי בנו ובתו הגדולים וגו' שאין מערבין עליהן אלא מדעתן, לא בעינן דנימו אין, אלא אפי' עירב עליהן ושמעו ושתקו ולא מיחו, יוצאין בעירובו. והינו דקאמ' מפני שיכולה למחות, טעמ' דמחאי הא סתמה יוצאה בשל בעלה. לפיכ' כשמערב עליהם וחוזרין גם הן ומערבין לעצמן, אין לך מחאה גדולה מזו.
[רי"ף סי' תרנ"ה] מתני'. וכמה שיעורו מזון שתי סעודות וגו' לחול אבל לא לשבת. פי' דסבר ר' מאיר בשבת אכיל איניש טפי משום דבסים תבשיליה, ואמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח, כלומ' המעים מתרווחים לפנות מקום לדבר המתוק(ן). ור' יהוד' סבר בשבת אינו אוכל הרבה. ואומ' ר"ש כי הטעם משום שהוא צריך בשבת לסעוד ג' סעודות, לפיכך אינו מרבה לאכול בכל סעודה. ור"מ ז"ל או' כי הטעם שלו משום שהוא אוכל פירות ומיני מגדים ובשר ויין, לפיכ' אינו אוכל לחם הרבה. והינו דקאמ', וזה וזה מתכוונין להקל. ר' יוחנן בן ברוקה [אומר] ככר וגו'. פי' ככר הלקוח מן הנחתום בפנדיון כשנמכרין ארבע סאין בסלע, ולפי זה החשבון יהיה שיעו' שתי סעודות חצי קב. משום שיש בסלע מ"ח פונדיו' והארבע סאים כ"ד קב. כי הסלע ד' דינרין והדינר שש מעין והמעה שני פונדיונות, והסאה ששת קבין, נמצאו ד' סאין כ"ד קב, יבוא לכל פונדיון חצי קב. ואמרי' בגמ' דהאי דקאמ' ר' יוחנן בן ברוקא במתני' ד' סאין בסלע, ושמעת מינה ששתי סעודות חצי קב, אין פירושו כפשטה דמתני'. אלא האי דקאמ' ארבע סאין בסלע, כלומ' כשקונה החנווני ד' סאין בסלע. והיה המנהג שלהם שמשתכר החנווני מחצה, נמצא שיש בקב ח' סעודות, והככר שמוכר אותו החנווני בפונדיון יש בו רביע הקב. ודוקא נמי ממתני' דככר סת' בפונדיו' קאמ', ולא קאמ' ששיעורו חצי קב. ושיעור רביע הקב ששה ביצים. וחלק ר' שמעון על ר' יוחנן ואמ' ששיעור שתי סעודו' הם שני שלישי הככר, וכל שלש ככרות שיעורם קב. נמצא שיש בקב ט' סעודות, לפי שיש בכל ככר וככר שלש סעודות. והינו דקאמ' בגמ' וקרובין דבריהם להיות שוין, דלדעת ר' יוחנן בקב ח' סעודות, ולר' שמעון ט'. חצייה לבית המנוגע. פי' סתמ' הוא. והכי קאמ', חצי ככר השלימה ששיערו בה העירוב, בין למר בין למר, לשהיית בית המנוגע לטמא בגדים. שהנכנס לבית המנוגע הוא טמא מיד, דכת' [ויקרא י"ד] והבא על הבית יטמא. אבל כיבוס בגדים לא נאמ' בו עד שישהא בו כדי אכילה, דכת' [שם] והאוכל בבית יכבס את בגדיו וגו', ומוקמינן ליה בתורת כהנים [פרשת מצורע פ"ה] לשוהה כדי סעודה ואע"פ שלא אכל. וחצי ככר זו של עירוב הוי כדי אכילה. ואע"ג דלר' שמעון הוי בככר שהוא שליש הקב ג' סעודו', התם הוא דבשיעור העירוב נתכוונו להקל, אבל שיעור אכילה קים לרבנן הכי דבעינ' שישהא כדי אכילה חצי ככר זו. והיא פרס דכולה [תלמודא] דהינו ג' ביצים, ונקראת הכי על שם ששיעוריה (בפרוצה) [בפרוסה], כלומ' בחצי ככר. וחצי חציה לפסול את הגויה. פי' שהאוכל אוכלין טמאין כחצי פרס, דהינו ביצה ומחצה, נפסלה גוייתו מלאכול בתרומה. ומדרבנן הוא, דאין אוכל מטמא אדם מדאורית', ורבנן גזרו שהאוכלו יפסל בתרומה עד שיטבול. כדאמרי' בפירקא בתרא דיומא [פ' ע"ב], הנח לטומאת גויות דלאו דאורית'.
תנא וקרובין דבריהן להיות שווין. ושיילינן ואמרי' דבריהן דמאן, אי דר' יוחנן בן ברוקא ור' שמעון, הרבה יש ביניהן, כי לר' יוחנ' בן ברוקא ארבע סעודות בקב, דהויין שתי סעודות שהן שיעור העירוב, חצי קב. ולר' שמעון ג' ככרות בקב שיש בכל ככר ג' סעודות, והויין בקב ט' סעודות. דהכי קאמ' שתי ידות לככר שיעור העירוב, דהינו שני שלישי הככר. דקס"ד דתלמוד' דהאי דקאמ' ר' יוחנ' בן ברוקא מד' סאין בסלע, שיבוא שיעור הככר בפונדיון חצי קב. ומהדר רב חסדא ואמ', צא מהן וגו'. פי' זה שאמר ד' סאין בסלע אינו שהחנוני מוכר כך, אלא החנוני קונה מבעל האוצר ד' סאין בסלע וטוחן ולש ואופה ולוקח בשכירותו מחצה ומוכר שתי סאין בסלע, ויבוא שיעור הככר בפונדיון רביע הקב. נמצא הככר שהוא שתי סעודות, רביע הקב. נמצא שיש בקב ח' סעודות לדברי ר' יוחנן בן ברוקא, ולר' שמעון ט' סעודות, דכל ככר לדעתו יש בו ג' סעודות, והקב יש בו ג' ככרות, נמצא סך הכל ט' סעודות. והיינו דקאמ' וקרובי' דבריהן להיות שווין. והר' ז"ל שיער אותם במשקל, ושיעורם בביצים הוא השיעור המדוייק, כדפרשי' במתני'.
<h2>דף פג.</h2>
יש מקצת גירסות בהלכות תאנא וחצי חצי חצייה לטמא טומאת אוכלין, פי' לר' יוחנ' כדאית ליה, דהינו כביצה חסר רביע. ואמרי' בגמ' עלה ותנא דידן מאי טעמ' לא תאני טומאת אוכלין. פי' תנא דמתני' למה לא זכר נמי שיעור טומאת אוכלין במתני'. ומהדר משו' דלא שוו שיעורן להדדי. פי' דלא הויא שיעור טומאת אוכלין חצי שיעור פסול גוייה מצומצם אלא יש מי שאומ' פחות ויש מי שאומ' יותר. דתניא כמה שיעור חצי פרס, פי' לפסול את הגוייה, שתי ביצים חסר קימעא דברי ר' יהוד'. פי' חסר קימעא, וסבר ר' יהוד' כי בביצים קטנים שיערו חכמי'. ר' יוסי אומ' שתי ביצים שוחקות. שיעיר רבי שתי ביצים ועוד, וכמה ועוד אחד מעשרים בביצה. ואילו גבי טומאת אוכלין תניא ר' נתן אומ' ר' דוסא אומ' כביצה שאמ' כמוה וכקליפתה, וחכמי' אומ' כמוה בלא קליפתה. ואמרינן נמי אמ' רפרם בר פפא אמ' רב חסדא זו דברי ר' יהוד' ור' יוסי, פי' זה השיעור של חצי פרס לפסול את הגוייה, אבל חכמי' או' כביצה ומחצה שוחקות, מאן חכמי' ר' יוחנן בן ברוקא היא. ואמרי' פשיט', דהכי קאמרי' במתני' חצייה וגו' וחצי חצייה לפסול את הגוייה. ומהדרי' (סופא) [סוחקות] איצטריכ' ליה דלא [תנן].
[רי"ף סי' תרנ"ו] תנו רבנן ראשית עריסותיכם [במדבר ט"ו] כדי עסתכם. פי' שאתם לשים במדבר, דהינו עומר לגולגולת. ושיעור העומר עשירית האיפה והאיפ' ג' סאין. ובמנחות [ע"ז ע"א] יליף לה בפ' התודה, דכת' [יחזקאל מ"ה] האיפה והבת תוכן אחד להם, וכת' [שם] מעשר הבת מן הכור, וכור ל' סאין, ומעשר דידיה הוי ג' סאין. והעומר עשירית של שלש סאין, והסאה ששת קבין והקב ארבעה לוגין והלוג ששה ביצים, נמצא האיפה י"ח קבין, ע"ב לוגין. ועשירית ע' לוגין שבע' לוגין, ועשירי' השני לוגין חומש הלוג, והוא ביצה וחומש ביצה. והיינו דקא' שבעת רבעים ועוד, כלומ' שבעת רבעי הקב דהינו ז' לוגי', ועו' הוא ביצה וחומשה. יבוא חשבונם מג' ביצים וחומש ביצה. והיתה מדה של ירושלמית יתירה עליה יותר משתות, לפיכ' הז' לוגין וביצה וחומש ביצה נכנסת בששה לוגין ירושלמית. וכן נמי היתה מדה של ציפורית יתירה על ירושלמית והית' ששת לוגין של ירושלמית נכנסת בחמש של ציפורית. והואיל וזה השיעור היה מזון כל אחד ואחד במדבר, אמרו חכמים שהאוכל כמדה זו הרי זה בריא, שאוכל כל צורכו, ומבורך, שאינו אוכל יותר מדאי, וכת' [משלי י"ג] ובטן רשעים תחסר. יתיר מיכן וגו'.
<h2>דף פג:</h2>
[רי"ף סי' תרנ"ז] מתני'. אנשי חצר ששכחו ולא עירבו, כל שגבוה י' טפחי' למרפסת. פי' מרפסת מקום דריסת רגלים. והוא מקום בחצר גבוה עשרה טפחים, עולין לו בסולם והוא מוקף מחיצה וראוי לדירה, ופיתחי העליות פתוחין לו. ואע"פ שהסולם של מרפסת בחצר וממנו עולין לעליות ויורדין, אם לא עירבו בני המרפס' עם בני החצר אין אוסרין אלו על אלו, הואיל וגבוהה מרפסת עשר' טפחי', לא הילכו בסולם אלא להקל, כדאמרן לעיל בפ' כיצד מערבין [נ"ט ע"ב], סולם תורת מחיצה עליו ותורת פתח עליו והכל להקל. ומכל מקום שתי רשויות הן ואין מוציאין מזו לזו, ובלבד שיערבו בני מרפסת לעצמן דהויה רגל המותרת במקומה. והכי אמרי' נמי בכיצד מעברין בסופו, סולם תורת פתח עליו רצו אחד מערבין רצו שנים מערבין, ומכל מקום שתי רשויות הן ואין מוציאין מזו לזו. וקמ"ל תנא דמתני' אם יש בחצר תל או עמוד גבוה י' טפחי' סמוך למרפסת, רשות מרפסת שולטת בו ומשתמשין הן בו. אבל אם אינו גבוה י' טפחי' הרי הוא לחצר. פי' הרי הוא נמי לחצר, והוי רשו' שניהן שולטות בו, ואסור לשניהן להשתמש בו עד שיערבו שתיהן. [הכי אוקימנ' בגמ' [פ"ד ע"א] ואמרי' מאי לחצר אף לחצר ושניהן אסורין בו. והאי דקאמרי' שניהן אסורין, להשתמש בו להוציא שם כלים שבבתים]. חוליית הבור והסלע וגו'. אוקמה אביי בגמ' [שם] דבבור מלא פירות טבלים עסיקינן. שאסור לטלטלן בשבת, או כיוצ' בהן, דומיא דסלע מה סלע דלא חזי ליה אף בור דלא חזי ליה. לפיכ' הואיל והוא מלא וגבוה י', נמצא מופלג מן החצר והוא לבני מרפסת להשתמש על גביו, דכקרקע נחשב ...תשמישתיה אפי' לבני מרפסת, אע"פ שהוא גבוה י' טפחי'. אבל אם היה בור מלא מים, הרי הוא נמי לבני החצר, ורשות בני מרפסת ובני חצר שולטות בו ואסור לשתיהן להכניס ממנו לבתים עד שיערבו. ור"מ זק"ל מפ' חולייתו חוליא של בור. ור"ש ז"ל (ו)אומ' חול שהעלו אותו מקרקע הבור בחפירת הבור והקיפו בו פי הבור סביב. פחות מיכן לחצר. פי' אם אינן גבוהין עשר' טפחי' הרי הן נמי לחצר, כדפרשינן. בד"א בסמוכה. פי' זה שאמרנו כל שגבוה עשרה למרפסת וחוליית הבור והסלע וגו', דוק' בשהם סמוכי' למרפסת שאין ביניהם ארבעה (ד) טפחים, שהם שיעור מקו', אבל אם הם מופלגין מן המרפסת ד' טפחי', אפי' היו גבוהין י' טפחי', לחצר. פי' אף לחצר, כדפרשי'.
<h2>דף פד.</h2>
תנו רבנן אנשי חצר ואנשי עלייה ששכחו ולא עירבו. פי' אלו עם אלו. אנשי חצר וגו', כיצד זיז יוצא מן הכותל למטה מעשר' אנשי חצר משתמשין בו, דלדידהו כפתח, למעלה מעשרה וגו'. ואמרי' בגמ' הנשאר דביני ביני אסיר. פי' הנשאר בין עשרה התחתונים עד תחלת העשרה העליונים מן הזיזים שניהם אסורין בו. ואין משתמשי' בהם בכלים שבבתים (אלו) [אלא] א"כ עירבו.
<h2>דף פה:</h2>
[רי"ף סי' תרנ"ח] מתני'. הנותן את עירובו בבית שער. פי' אם נתן עירוב חצירות בשער של בית, ואפי' הוא בית שער של יחיד, או נתנו באכסדרה או במרפסת, כיון דבעינן להיות עירוב בבית, והני לאו בתים נינהו, דלאו בני דירה נינהו. דבית שבשער אינו נעשה לא לדור בו ולא לאצור בו, כמו שיש בשערי [בתים וחצירות, אע"פ] שיש להם ג' כותלים ויש בהם [מקום לשומר]. וכן נמי המרפסת אינה ראויה לדירה, ואע"פ שיושבין בה ישיבת עראי. ואינה המרפסת האמורה למעלה, דאותה מרפסת ודאי היא מקום לעצמו ששכני' בו בני אדם. אבל זו, אע"פ שאין בה בני אדם, אינה יוצאה מכלל החצר. וכן נמי אכסדרה אינה ראויה לדירה, אע"פ שהיא עומדת בחצר, דאין לה רוח רביעית מבדלת בינה ובין בני החצר. אינו עירוב. והה"נ אם נתנו בבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות דאינו עירוב, דלא מיקרי בית. והדר שם אינו אוסר עליו. פי' והדר במקום מאלו המקומות. ולא עירב עם בני חצר, אינו אוסר עליהם, כדפרשי' לה בפרו(ת)' גבי משנת האחין (שחולקין) שאוכלין על שולחן אביהן, בפר' הדר עם הנכרי [לעיל ע"ב ע"ב]. בית התבן וגו' והדר שם אוסר עליו, ר' יהוד' או' אם יש שם תפוסת יד וגו'. ראובן שהיה שוכן בחצר שלו בבית מבתי החצר והשכיר שאר בתי חצירו לאחרים והניח לעצמו כלים או מיני סחורה בכל בית מהם, וזהו הנקרא תפוסת יד. דהואיל והניח דבר לשם, נעשו הכל כאורחין אצלו ואינן אוסרין עליו. ודוק' בשהיה אותו דבר שהניחו אסור לטלטלו בשבת, כגון טבל ועששיות של ברזל שהן חתיכות גדולות. היה דבר ששייר כלים שמותר לו לטלטלן, הואיל ואיפשר להוציאם בשבת ולא ישאר לו שם תפוסת יד, הרי אלו אוסרין עליו עד שיערבו. וכבר נתברר לך נמי בפר' הדר עם הנכרי, בברית' גבי משנת האחין שאוכלין וגו', שחלק ר' יהוד' עם ר' מאיר בבית התבן ובית הבקר וגו', ואמ' לא אסרו (אלו) [אלא] מקום דירה. והלכה כר' יהוד'.
גמ'. אמ' רב יהודה אמ' רב בני חבורה וגו', ואמרי לה משו' שיתוף. פי' שהרי כולן שותפין בפת ויש לכל אחד מהן חלק בה, ובשעה שקדש היום הרי הן שותפין ונעשו כולן רשות אחת. ואמ' רבה ולא פליגי, כאן בשמסובין בתוך הבית סומכי' עליה משום עירוב. משום שעירובי חצירות בבית שבחצר צריך להיות, והרי הן מסובין בבית והפת בבית, וסומכין עליו משום עירוב. ואם הן מסובין באויר החצר, סומכין על הפת משום שיתוף. משום ששיתופי מבוי בחצר שבמבוי צריך להיות, והרי הוא (כחצר) [בחצר]. דתניא עירובי חצירות וגו'. פיס'. ר' יהודה אומ' וגו', היכי דאמי וגו', כבר פי' אותה בפי' המשנה.
<h2>דף פו.</h2>
[רי"ף סי' תרנ"ט] מתני'. המניח את ביתו וגו', אוסר. ואע"ג דישראל אין דרכו לבא בשבת, אוסר, וסבר ר' מאיר דירה בלא בעלים שמה דירה. ור' יהוד' סבר ישראל שאין דרכו לבוא בשבת אינו אוסר, דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה, [ור' יוסי נמי סבר דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה], אבל נכרי מודה הוא (ר' יהודה) דאוסר דשמא יבא בשבת. ר' שמעון אומ' וגו', שכבר הסיע מלבו. פי' הסיע הסיח דירת ביתו [מלבו]. גמ'. אמ' רב הלכה כר' שמעון. ודוק' בתו. פי' דעביד אניש דדייר אצל חתנו. אבל בנו לא. פי' דאין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו, שמא תתקוטט ויצא. כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול. פי' כגון חתנו. נבח בך גוריתא פוק. פי' כמו כלתו.
[רי"ף סי' תר"ס] מתני'. בור שבין שתי חצרות, חציו בזו וחציו בזו, אין ממלאין ממנו בשבת. שרשו' שתי החצירות מעורבת בו, ונמצא כל אחד כשממלא, ממלא מרשות חבירו, ומשום הכי אסרי אהדדי. אלא א"כ עשו לבור מחיצה גבוהה עשרה טפחים, שחולקת הרשויות. בין מלמטה בבור בין מתוך אגנו. ואע"פ שאינה נוגעת למים, דקל הוא שהקילו חכמי' במים דאמרי' גוד אחית מחיצת'. ובלבד שתהא בתוך אוגן הבור, שתיראה כהפסקה. אמ' רבן שמעון בן גמליאל, ב"ש אומ' מלמטה. פי' כגון שהמחיצה כולה משוקעת במים חוץ מטפח יוצא למעלה מן המים. וב"ה אומ' מלמעל', כגון שהיתה המחיצה כולה למעלה מן המים חוץ מטפח ממנה יורד בתוך המים. הכי אוקימנ' בגמ' לחלוקת ב"ש וב"ה. אמ' ר' יהודה לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהן, שמפסקת בין החצירות ומפס[ק]ת על פני הבור. ואע"פ שאינה נכנסת לתוך אוגנו. ואמרי' גוד אחת מחיצתא וראה כאילו ישנה למטה בתוך הבור וחולקת המים, ואין צריך מחיצה אחרת.
גמ'. אמ' רב הונא למטה וגו'. פי' למט' דקאמרי ב"ש, למטה ממש. פי' סמוך למים ואין צריכין ראשי הקנים ליגע במים. ולמעלה דקאמרי ב"ה למעלה ממש, סמוך לשפתו למעלה, אם ירצה דיו בכך. וזה וזה בבור. פי' אפי' לב"ה צריך שתהא כל מחיצותי' מאוגן הבור ולפנים. ורב יהוד' (אמא) [אמר] משפת הבור ולמטה, כשהיא רחוקה מן המים, שניהן מודים שאינה מחיצה, ולא נחלקו אלא למעלה ממש, שהוא מן המים ולמעלה. שב"ש או' אינה מחיצה עד שתהא משוקעת במים, אבל למעלה מן המים אינה מחיצה. וב"ה סברי הויה מחיצה, ואע"פ שהיא למעלה מן המים, הואיל ואינה מופלגת מן המים, הויה מחיצה, שהרי סמוכה למים היא. ואמרי' בגמ' אמ' ליה רבא בר רב חנן לאביי הא דאמ' רב יהודה לב"ש צריכ' מחיצה שתהא למטה מן המים, מאי שנא אם היא למטה ממש בבור, שהיא על פני המים, דלא הויה מחיצה לב"ש מפני שהמים (שבבית) [שבבור] מעורבין ואין מופלגין, למטה מן המים נמי הרי המים שעל גבי המחיצה מעורבין ומה תועיל המחיצה של מטה מן המים, והרי המים למעלה על ראשי הקנים מעורבין. אמ' ליה לא שמיע הא דאמ' רב יהוד' אמ' רב ומטו בה משום ר' חייא, צריך שייראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח. ומקשי תו רבא לאביי ואמ' ותו לרב יהוד' דאמ' כי לב"ה למעלה מן המים, שהיא סמוכה למים, הוא דהויה מחיצה, אבל למעלה ממש שהיא משפת הבור ולמטה אינה מחיצ', אמאי אינה מחיצה, אם מפני שהמים בבור מעורבין ואינן חלוקין, גם למעלה מן המים נמי, אע"פ שהיא סמוכה למים הרי המים מעורבין, ואמאי הויא מחיצה. אמ' ליה לא שמיעא הא דתאני יעקב קרחינאה צריך שישקע ראשי הקנים במים טפח. והואיל ולב"ה ראשי הקנים משוקעים טפח, הרי המים אינן מעורבין. ואע"פ שהמים מעורבין מתחת הטפח המשוקע במים, קל הוא שהקלו חכמי' במים משום שאינה אלא משום הכר בלבד, כדדרשינן בפ' קמ' [י"ב ע"א] גבי לשון ים הנכנס בחצר. ואמרי' נמי בגמ' אמ' רבה בר אבוה קורה ד' מתיר במים. ואע"ג דקאזיל דלי ומיתי מיא דביני ביני, קל הוא שהקלו חכמים במים. פי' אם עשה על פי הבור קורה רחבה ד' טפחי' שיעור מקום, על פי הבור, מתרת במים ונעשית מחיצה שחולק' בין חלק ראוב' לחלק שמעון, וזה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצדה האחר. ואע"פ שהמים מעורבין מלמטה, קל הוא שהקלו חכ' במים.
<h2>דף פז.</h2>
[רי"ף סי' תר"ס] מתני'. אמת המים וגו'. פי' אמת המים שיש בעומקה י' טפחי' וברחבה ד', דחלקה רשות לעצמה, אע"פ שהיא ברשו' היחיד, כרמלית היא הואיל והיא נכנסת מרשו' הרבי' ויוצאה. אין ממלאין ממנה בני החצר בשבת, אלא א"כ עשו לה מחיצ' גבוהה עשרה טפחי' בתוך אוגניה על פני רחבה, שיהא ניכר שבשביל המים נעשית. ומחיצת החצר התלוייה עובר על גבה אינה מועלת לה. ואע"ג דמחיצה תלוייה מתרת במים, הני מילי היכא דנראית מחיצה בשביל המים, כגון גזוזטרא דמתני' וכגון מחיצה שבתוך הבור. והאי דקאמרי' שצריכה עומק י' ורוחב ד', מסיפא יליפי' לה, מדקא מהדרי ליה לר' יהוד' מפני שלא היה בה כשיעור, שמע מינה שצריכה שיעו', ובברית' נתברר השיעור. והאי דקאמרי' אם אין בעומקה עשר' ממלאין ממנה, דוק' בשלא הגיע רחבה ליתר מעשר אמות, אבל אם הגיע לעשר אמות כל יתיר מעשר פירצה הוא ומפסי' המחיצות, כדאמרן [י"ב ע"א] גבי לשון ים. ר' יהוד' אומ' כותל שעל גבה וגו'. פי' חולק עם תנא קמא וסבר המחיצה התלוייה על גבה מועלת לה. אמ' ר' יהוד' מעשה וגו'. אובל שם העיר, והיתה אותה האמה עוברת בתוך החצירות והיו ממלאין ממנה בחצירות. פי' בלא מחיצות. דאהניא לה מחיצת כותל החצר התלוייה עליה, ור' יהוד' לטעמי' דפליג נמי אבור. ומהדרי ליה רבנן ואמרי הטעם הוא מפני שלא היה בה כשיעור כרמלית, אלא היתה פחותה מעומק עשרה או מרוחב ד', שאין מים נעשי' רשות לעצמן בפחות מעומק י'. ואם עוברת ברשו' הרבי' הויין כרשו' הרבי'. כדתנן בפ' הזורק [שבת ק' ע"ב], הזורק ד' אמות בים פטו' משו' דכרמלית הוא, ואם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו חייב דרשו' הרבים הוא. וכמה רקק מים, פחות מעשר' טפחי'. אלמ' מים שאינן עמוקין עשרה אינן רשות לעצמן, וכי הוו נמי בחצר הוו להו רשו' היחיד.
<h2>דף פז:</h2>
ור"ש ז"ל מפ' דברי רב אשי ורבינ' בדרך אחרת ואומ' הכא במופלגת, פי' שאין בה כשיעור אלא למרחוק. רבינ' אמ', האי שיעורא דג' וד' דרבנן ורבן שמעון, לאו בשיעורא דאמה גופה ולאו באגפיה ולהחליף אלא דעבד לה נפקי, פי' מוצאות, אפומא בכניסה וביציאה, והתחיל המחיצה סמוך לאגפיה בתוך אוגניה דרך מיכאן ומיכאן ולא חיבר המחיצות זו לזו באמצע האמה כדי שיהיו המים נכנסין ויוצאין דרך שם. ואמרי רבנן דפחות מג' אמרי' לבוד וג' לא אמרי' לבוד, ואסור דפרצה היא. ורבן שמעון לטעמיה דאמ' בפ' קמ' [ט' ע"ב] פחו' (מג') [מד'] לבוד.
[רי"ף סי' תר"ס] מתני'. גזוזטרא וגו', ויש מי שגורס כצוצרה. והיא תקרה היוצא' מן הכותל על רשו' הרבי' ובני רשו' הרבי' עוברים תחתיה. ונקרא' בלשו' ערבי רושן. לפיכ' אם היא יוצאה על הים אין ממלאין ממנ' בשבת אלא א"כ עשו לה מחיצות כל סביבותיה, או אם יש בכצוצרה חקוק נקב ד' טפחי' על ד' טפ' ומאותו הנקב רוצה למלאת, עושה מחיצה כמו בית יד גבוהה י' טפחי' סביב אותו נקב, כזו הצורה. ואע"פ שהמחיצה תלוייה, אמרי' גוד אחית מחיצתא וכאילו המחיצה ירדה ונגעה עד המים, והינו דקאמ' במתני' בין מלמעלה. ופי' בין מלמטה, שתהיה המחיצה על המים כנגד החקק כזו הצורה. רואין אנו המחיצה שעל פני המים כאילו עלתה והגיעה לחלון, דגוד אסיק מחיצתא. וכן שתי כצוצטריות זו למעל' מזו, כגון זו. שהיתה התחתונה יוצאה על רשו' הרבי' והעליונ' על גבה, שנמצאת העליונה תקרה לתחתונה, ויש בעליונה ארובה פתוחה כנגד ארובה של תחתונה הפתוחה לרשו' הרבי' או לנהר. ואמרי' בגמ' [פ"ח ע"א] אמ' רב הונא, לא שאנו אלא בשעליונה סמוכה, אבל במופלגת עליונה מותר'. פי' אם שתי כצוצריות בתוך י' טפחי', אע"פ שעשת העליונה מחצה שתיהן אסורות. אבל אם מופלגת העליונה מן התחתונה כגון שיש בין העליונה לתחתונה עשרה טפחי' ויותר, אם עשת העליונה מחיצה ולא עשת התחתונה, עליונה מותרת ותחתונ' אסור'. והאי דקא פסיק ותאני שתיהן אסורות, ולא קא מפליג בשיש ביניהן עשרה או אין ביניהן עשרה, כגון שנשתתפו בני התחתונ' עם בני העליונה במחיצה שעשו לעליונה ולפיכ' אוסרין בני תחתונה על בני העליונה עד שיערבו, שהרי נשתתפו עמהם ברשותן, ולא נשארה העליונה כאילו היא מיוחדת לעצמה אלא נעשית כמו שתי כצוצראות שהן בתוך י', ששתיהן ברשות אחת. ואמרי' נמי בגמ' [שם] מדקאמ', עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו, מכלל שאם עשו נמי לתחתונה שתיהן מותרות. ואמאי יהוא מותרות אם בשותפות נעשית מחיצ' של גצוצטרה העליונ', אפי' עשו נמי לתחתונה עליונ' אסור', דהא יש רשות לתחתונה בה. ופרקי' כיון דעבד' התחתונה לעצמה מחיצה גליא אדעתה דסלוקי סלקא נפשה מן העליונה ולא ניח' ליה בשותפות דידה, ונמצאת רשות העליונה מיוחדת, ומשו' הכי מותרת. כללא דנקטינן מהא שמעתא, ששתי כצוצריות זו למעלה מזו אם שתיהן בתוך עשרה, אע"פ שעשת העליונה מחיצה לעצמה, עליונ' נמי אסור' עד שיערבו. ואם עליונ' למעל' מעשר', ועשת עליונ' מחיצה ולא נשתתפו עמה בני התחתונה, עליונה מותרת ותחתונ' אסור' עד שיערבו, הואיל ודרך עליונ' עליה. ואם נשתתפה תחתונ' עמה, עליונ' נמי אסור' עד שתעש' גם היא מחיצה לעצמה. והאי דקאמרי' עשת עליונ' מחיצה, אין לעליונ' לעשות מחיצה אלא מלמעלה משפת חלון שלה, אבל מלמטה על פני המים אין יכולין לעשות אלא בני תחתונ' בלבד.
<h2>דף פח.</h2>
[רי"ף סי' תר"ס] גמ'. אמר רבה וגו', פשיט' הינו עוקה. פי' גומה מחזקת סאתים, דאמרי' במתני' אחר משנה זו, חצר שפחותה מד' אמו' אין שופכין לתוכה מים בשבת אלא א"כ עשו לה עוקה, ותאני עלה [לקמן פ"ח ע"ב] אע"פ שנתמלאת העוקה מבעוד יום שופכין לה מים בשבת, ואע"פ שהמים יוצאין הימנה בשבת לרשו' הרבי'. ומהדרי', מהו דתימ' התם תימי מיא. פי' התם גבי עוקה דתנן במתני', המים עשויין לכלות ולהבלע בקרקע, הולכך כי שפיך אדעת' דליבלעו בדוכתיהו קא שפיך, ואי נפקי לבר לאו מחשבתו להכי הוא ולא נתקיימה [מחשבתו ושרי], ואסורה ממש ליכא, דהא ברשו' היחיד שופך, אבל הכא מידע ידיע דודאי נפקי ולא תימי, אימ' אסור לשפוך, קמ"ל דאפי' הכי שרי, דאיהו לא איכפת ליה דליפקו לבראי. אבל חצר הפחותה מד' אמות ניח' ליה דליפקו לבר שלא ילכלך את חצירו, הולכך בעי עוקא, דבעוקא ניח' ליה דליבלעו.
[רי"ף סי' תרס"א] מתני'. חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות, אין שופכין לתוכה מים בשבת. פי' מפני שהן יוצאין לרשו' הרבי' במהרה. אלא אם כן עשו לה עוקה, פי' גומא, מחזקת סאתים ובה נקב, בין מבפנים, פי' בתוך החצר, בין מבחוץ, פי' ברשו' הרבי' בצד החצר, כדי שיהו המים נקבצין לתוכה. אלא שמבחוץ צריך לקמור. פי' לכסות פיה בנסרין או בונה עליה כיפה כדי שלא תיראה העוקה הזאת מרשו' הרבי'. והמקום שמחזיק סאתים, הוא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה. ר' אליעזר בן יעקב אומ' ביב שהוא קמור ד' אמות ברשו' הרבי' וגו'. פי' חריץ שהוא חוץ לחצר ברשו' הרבי', ופיו בחצר כדי לשפוך לתוכו מים שבחצר. אומ' ר' אליעזר, אם היה מכוסה ממנה ברשו' הרבי' אפי' ד' אמו' בלבד אורך, שופכין אנשי חצר לתוך פיו, דתימי בהו מיא. דקים להו לרבנן דבד' אמו' יש להן שיעור לבלע מהם סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום. ואי נמי לא תימי מיא, משום דיש בו מים מבעוד יום, כיון דרוב ימות השנה עשויין לבלע הכא נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוון, וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי, דאפי' מתכוין לאו איסור' דאורית' איכא הכא, דהא לאו ברשו' הרבי' זריק להו איהו גופיה אלא מאיליהן הן יוצאין, הולכך כי לא מתכוין שרי. וחכמי' אומ' אפי' גג או חצר וגו'. פי' צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לרשו' הרבים, אפי' היה אורך הכותל מאה אמה אסו' לשפוך על פי הצנור. וכן נמי אפי' היה אורך הדרך שתחת הארץ מאה אמה ואפי' היא בתוך החצר, אסור לשפוך על פי הביב, מפני שהמים יוצאין מכוחו לרשו' הרבים. אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב. החצר והאכסדרה מצטרפי' לארבע אמות. וכן שתי דיוטאות, פי' עליות, וביניהן חצר פחותה מד' אמות ששופכין בה מימיהן. מקצתן וגו'. ופי' בני דיוטא האחת עשו עוקה בחצר ובני דיוטא האחרת לא עשו. את שעשו עוקה מותרין ואת שלא עשו עוקה אסורין. ודוק' בשלא עירבו השתי דיוטאות, דהואיל ולא עירבו, אם נתיר לאותה שלא עשת עוקה לשפוך לעוקה של חברתה, אתו נמי לאישתמושי מדיוטה לדיוטה בלא עירוב. לפיכ' אם עירבו השתי דיוטאות, שופכין שתיהן לאותה עוקה.
[רי"ף סי' תרס"א] גמ'. מאי טעמ'. פי' שצריך לעשות עוקה מחזקת סאתים בחצר שאין בה ד' אמות. ומהדר רבא ואמ', מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים בכל יום, בד' אמות רוצה אדם לזלפן. פי' שראויה היא להרביץ עפרה של חצר ואינו צריך עוקה. ואם היא פחות מד' אמות אינה ראויה לזלף ושופכן, וכי נפקי מיקיימא מחשבתו, וגזור רבנן ביה דילמ' אתי למשרי זריקה בהדיא לרשות הרבים. ר' זירא או' בד' אמות תימי מיא. פי' ראויין ליבלע סאתים מים. הולכך אי נמי נפקי לבר, לא מיקיימא מחשבתו. פחות מד' אמות לא תימי מיא, הולכך גזרו רבנן ביה דילמ' אתי למישרי זריקה. ואמרי', מיכדי בין לרבה בין לרבי זירא אדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום ואם יש ד' אמות בחצר אין צריך עוקה ואם אין ד' אמות צריך עוק', מה טעם יהיב מר טעמ' משו' זילוף ומר יהיב משום תימי. ומהדרי', איכא ביניהו אריך וקטין. פי' ארוכה ורחבה קצר, כגון שיש בה ח' אמות אורך על שתי אמות רוחב, יבוא שיבורה ד' אמות על ד' אמות מרובעות, ויש מקום לבלוע סאתים מים, אבל לזלף אינה ראויה משום שאין לה רוחב. לרבא אסור לשפוך מים בלא עוקה, לר' זירא לא בעי עוקה. ובין למר ובין למר ד' אמות דמתני' באורך וברוחב.
<h2>דף פח:</h2>
תאנא בד"א וגו'. האי דאמ' שאין שופכין לעוקה אלא אם היה סאתים אבל אם היא פחות מבית [סאתים] אין שופכי' לה כל עיקר. בד"א בימות החמה, אבל בימות הגשמים שופכין ושונין אפי' ששים סאה של מים ואע"פ שהמים יתגברו ויפוצו מעל הגומא לחוץ. מאי טעמ', אדם רוצה שיבלעו מים במקומן. פי' דלא איכפת ליה דליפקו, דבלאו הכי חצרו מטונפת ועומדת מפני הגשמים. מאי איכא למימר וגו'. פי' מה תאמר שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת, ואתו למעבד בימות החמה. אי נמי אתו למימ' שרי לזרוק בהדיא לרשות הרבים, דמה לי בצינור מה לי ממש, האי נמי להכי מכוון. לדבר זה ליכא למיחש, דסתם צנורות בימות הגשמים מקלחין הן, ואמרי גשמי' נינהו. אבל גבי ביב בימות החמה, אע"ג שיש בו שיעור ואדם רוצה שיבלעו במקומן, איכא למיחש לשמא יאמרו צנורו וגו'. אמ' רב נחמן, בימות הגשמים עוקה מחזקת סאתים נותנין לה סאתים. פי' נותנין לו רשות ליסתפק ולשפוך לתוכה סאתים, ואם היא מחזקת סאה נותנין לו רשות ליסתפק ולשפוך סאה. וסבר רב נחמן דהאי דקאמרי' לעיל בברית' בימות השמים שופך ושונה וגו', בעוקה קטנה, ושיעו' מדתה קאמ' תנא דברית' דשרי, בימות החמה וגו'. ואקשי' ואמרי', אי הכי וגו'. ומהדרי, למאי ניחוש לה, אי נמי אתי למיתן סאתים לא איכפת לן, דההוא גופיה לא יליף מינה חורבה למימ' כי היכי דשרי לשפוך בעוקה זו כדי לצאת בחוץ הכי נמי שרי למישדינהו לבראי, דהא לא מקיימא מחשבתו ולא ניח' ליה דליפקו מיא, דהא חצירו מיקלקלא וקיימא. ואי משו' שמא יאמרו הרואין הרי צנורו של פלו' וכו' וסבורין שהוא מתכוין לכך, סתם צנורות וגו'. ומיהו לכתחלה לא שרינ' ליה טפי משיעו', ולפיכ' קאמרי' לכתחלה נותנין לה סאה. אמ' אביי אי הכי וגו'. פירו' כיון דליכא למיחש למידי, בימות הגשמי' אפי' כור ואפי' כורים קא שרי תנא דברית', דקאמ' שופך ושונה וגו'. פיס'. וכן שתי דיוטאות וגו'. כבר פרישנא לה במשנה.
<h2>דף פט.</h2>
[רי"ף סי' תרס"ג] כל גגות העיר [רשות] אחת הן וגו'. אמרינ' בגמ' דר' מאיר סבר, אע"פ שדיורין חלוקין למטה לשני בני אדם או יותר, בגגות הואיל ואין תשמישן תדיר אין בהן חילוק רשות, וכלים שבתוך הגג הזה מותרין להוציאן לזה. והאי דקא אסר בגג גבוה י' טפחי' מחבירו או נמוך עשרה טפחי' ממנו, וסבר שאין מוציאין מזה לזה, אמרי' נמי בגמ' דאמ' ר' מאיר כל מקו' שאתה מוצא שתי רשויות, פי' שעומדת [כל] אחת לבדה, והן רשות אחת, פי' שם אחד יש להן ששתיהן רשו' היחיד, כגון עמוד גבוה עשרה טפחי' ורחב ד' בחצר, אסור לכתף עליו מן החצר. ואע"פ שרשו' חצר עולה עד לרקיע, גזירה משו' תל גבוה עשרה ברשו' הרבי', דהוי רשות היחיד, דלא ליתו לכתופי עליה. ולפיכך קאסר ר' מאיר בגג גבוה י' או נמוך י', הואיל והוא מופלג מחבירו כמו העמוד שהוא מופלג מן החצר בגובה עשרה ורחב ד'. וחכמ' אומ' כל אחד ואחד רשו' בפני עצמו. אמרי' בגמ' דרבנן סברי, כשם שדיורין חלוקין למטה ואסור להן לטלטל עד שיערבו כולן, כך הם חלוקין למעלה בגגין שלהן ואסו' להם להוציא מזה לזה עד שיערבו. ור' שמעון מיקל מכולן ואומ', חצרות וגגות וקרפיפות שאינן יותר מבית סאתים, הואיל וכולן אין תשמישן מיוחד ותדיר, רשו' אחת הן ומטלטלין מזה לזה, ואפי' מחצר של רבים לחצר של רבים, בלא עירוב. ולית ליה לר' שמעון עירובי חצירות אלא משו' התיר כלי הבית. והאי דשרינן לטלטל בכולן דוק' כלים ששבתו באחד מהן בגגין או בחצירות או בקרפיפות, אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית והביאום לחצירם על ידי שעירבו בני החצר, אסור להוציאן מחצירן לחצר אחרת אלא עם עירבו שתי חצירות יחד.
<h2>דף צ.</h2>
[רי"ף סי' תרס"ד] ספינה, רב אמ' מותר לטלטל בכולה, דהא איכא מחיצות. פי' דפני הספינה. ושמואל אמ' אין מטלטלין בה אלא בד' אמות משום דדופני הספינה להבריח מים הן עשויות, ולא לדירה, וכמאן דליתנאן דאמי'. [צ' ע"ב] ואמרי' בגמ' אמ' רב גידל וגו' מודה רב שאם כפה הספינה על פיה לזופתה. פי' דכיון שכפאה לזופתה ביטל מחיצותיה מתורת דירה, שאינן עומדות כל זמן כפייתה לא לדירת מעלה ולא לדירת מטה, והויא כעמוד בעלמ', [וכ]כרמלית חשיבא. אבל אם כפאה לדור תחתיה, הרי נתכוון לשום מחיצות למטה.
<h2>דף צ:</h2>
וזו ההלכה אין זה מקומה, אלא מקומה על משנת חצר שנפרצה משתי רוחותיה. אמרי' בגמ' דמשנ' ראשונ' אכסדרה בבקעה, רב אמ' מותר לטלטל בכולה. פי' ואע"ג דליכ' אלא ג' מחיצות, תקרה שיש על גבה ברוח רביעית רואין כאילו פי תקרה ירד וסתם רוח רביעית. ושמואל אמ' אין מטלטלין בה אלא בד' אמות. פי' דסבר דלא אמרי' פי תקרה יורד וסותם. והלכה כרב. ולא קא' רב פי תקרה יורד וסותם וקא משוי לה מחיצה אלא בדבר שהוא מדרבנ', דהינו טלטול בכרמלית, אבל אם זרק מתוכה לרשו' הרבי' או מרשו' הרבים לתוכה פטור, ודינה כדין זורק למבוי סתום שיש לו קורה.
[רי"ף סי' תרס"ג] גמ'. אמ' רב יהוד' כשתמצא לומ' וגו'. פי' כשתדקדק בדבריהם תמצא כן, דכי היכי דאמ' ר' מאיר גגין רשות אחת הן, שמעי' מינה דחצירות נמי רשו' אחת הן, שהרי אין תשמישן מיוחד כבתים ודמו לגגין, ומטלטלין מחצר של רבים לחצר של רבים בלא עירו' וכן של יחיד. אבל מחצר לגג או לקרפף לא. וכן נמי לדברי חכמי' גגין וחצירות רשו' לעצמן. ופי' דחכמי' סברי אע"פ שכל גג וגג רשו' לעצמו, גגין וחצירות רשות אחת הן וקרפיפות רשות אחת הן. דאמרי' לקמן בגמ', לדברי חכמי' גגין וחצירות רשות אחת הן ומטלטלין מגג יחידי לחצר של רבים שיש לו רשות בה. ויש גירס', לדברי חכמי' גגין רשות לעצמן. ופי' כמו שאמרו חכמי' גגין רשות לעצמן, כמו כן נמי חצירות רשות לעצמן וקרפיפות רשו' לעצמן. לדברי ר' שמעון כולן רשות אחת הן. כמו שאמ' ר' שמעו' במתני' שמוציאין מגג לגג ומחצר לחצר ומקרפף לקרפף, כמו כן נמי מוציאין מחצר לגג או מחצר לקרפף או להפך.
<h2>דף צא.</h2>
אמ' רב הלכ' כר' שמעון, והוא שלא עירבו. פי' שלא עירבו בני החצירות כל אחת לעצמה, דהואיל ולא עירבו אנשי החצר לא שכיחי כלי הבתים בחצר, וליכא למיגזר ולמימ' אי שרית להוציא כלים ששבתו בחצר זו להכניסן לחברתה אתו נמי לאפוקי כלי הבית. אבל עירבו, גזרי' וגו'. פי' אבל עירבה כל חצר וחצר לעצמה ולא עירבו שתי החצירו' יחד, אסור לטלטל מזו לזו אפי' כלי החצר. דכיון דשכיחי מאני דבתים בחצר, גזיר' דילמ' אתו לאפוקי מאני הבתים שבחצר זו לחצר זו. ור' שמעון מודה דדבר זה אסור, דקת' אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית. ושמואל אמ' הלכה בין עירבו בין לא עירבו, ולא גזרי' דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר. ורבי' נסים מפ' בדרך אחרת ואו', והוא שלא עירבו, אבל אם עירבו גזרי' לטלטולי אפי' כלים ששבתו בחצר לגג. דילמ' אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר, ומעלין אותן לגג, ובתי' וגגין אינן רשות אחת. והפי' הראשון מחוור.
<h2>דף צב.</h2>
[רי"ף סי' תרס"ה] מתני'. גג גדול סמוך לקטן וגו'. אמרי' בגמ' עלה למה לי למיתנא תרתי. פי' חצר וגג. ומהדרינ' לרב קתני גג דומיא דחצר, מה חצר דמינכרן מחיצאתא אף גג דמינכרן מחיצאתא. ולשמואל קתני גג דומיא דחצר, מה חצר דקא דרסי לה רבים אף גג דקא דרסי ליה רבים. והכין פירו'. לרב קתני גג דומיא דחצר, מה חצר דמנכרן מחיצתא. פי' שהרי יש לו מחיצות, אף גג נמי דשרינן ליה במחיצות תחתוניות משום גוד אסיק, מיהו מחיצות ניכרות בעינ' שלא יהא גג בולט חוצה להם. דאי לא מינכרא לא אמרי' גוד אסיק, וגדול נמי אסיר דאין לו שום מחיצות וכל שאין לו מחיצות אינו רשו' היחיד. וכל גגין שלהן חלקים ולא משופעים. ולשמואל דאמ' אפי' לא מינכרא אמרי' גוד אסיק, להכי תני חצר וגג גבי הדדי, לאשמועי' דמה חצר דדרסי לה רבים אף גג האי דקתני קטן אסור משו' דדרסי רבים מזה לזה הוא, דהויא לה מחיצה תחתונה שביניהן מחיצה נדרסת ולא מצית למיגד (ואסורה) [ואסוקה]. אבל אי לא דרסי בהו, אף קטן שרי. דאמרי' גוד אסיק ותפריד המחיצה ביניהן, ואע"ג דמיכסא ולא מינכרא. וכבר ביארנו במשנ' ראשונ' דרב ושמואל חלקו בפי' דברי חכמי'. אמרי' [לעיל פ"ט ע"א] איתמ' רב אמ' אין מטלטלין בו אלא בד' אמות, ושמו' אמ' שמותר לטלטל בכולו. פי' האי דקאמרו רבנן וחכמי' אומ' כל אחד ואחד רשות לעצמו וגו', כדפרשי' בפי' משנ' ראשונ'. ואמרי' בתר הכי [שם ע"ב] אמ' רב יוסף לא שמיעא לי האי שמעתא. פי' דא' שמו' גוד אסיק מחיצאתא במחיצות כי הני. אמ' ליה אביי את אמרתה ניהלן ואהא אמרתה ניהלן, ועל זו המשנה אמרת, גג גדול סמוך לקטן, גדול מותר וקטן אסור. ואמרת לן עלה לא שאנו אלא שיש דיורין על זה ודיורין על זה. פי' גג גדול סמוך לקטן עודף עליו לארכו לכאן ולכאן, הגדול מותר לטלטל בו, דיורין שבו ואפי' לרב, דהא מחיצות של מטה שישנן בעודפו לכאן ולכאן מחיצות הניכרות הן, וגוד אסקנהו ואית ליה גיפופי. והך פירצה שכנגד הקטן פיתחא הוי לגדול, ואין הקטן אוסר עליו ומותר, אלמ' אף במחיצה שאינה ניכרת אית ליה, דהוו כשתי חצירות ופתח ביניהן. אבל קטן אסיר, דלדידה הוי מלואו ולאו פיתחא, ואסרי עליה כל בני גדול. ואמרת לן עלה, לא שאנו אלא שיש דיורין על זה ועל זה, שעוברין כל שעה מזה לזה, דהויא לה הא דקטן מחיצ' נדרסת, הולכך ליכא למימ' גוד אסיק למחיצה התחתונ' שביניהן. אבל אין בהם דיורין, אמרי' בה גוד אסיק לשמואל, ואפי' קטן מותר. דאי לאו מחוברין הן אין דריסה מזה לזה. אמ' ליה רב יוסף אנא הכי הוא דאמרי לכו, אמ' רב יהוד' אמ' שמואל לא שנו אלא שיש מחיצ' הראויה לדירה על הגדול ומח[י]צה הראויה לדירה על קטן. כלומ' מחיצה קבועה וקיימת, אבל אין המחיצה מקפת כל סביבות הגג אלא הרוח שבין (שבין) שני גגין פרוצה. והואיל ותרויהו גלו אדעתיהו דבעו לאשתמושי כל חד בדידיה, הולכך גדול מותר בשלו, דפתחא הוא דהא יש לו גיפופי, ולא אסר קטן עליה. וקטן אסור לשניהם משום דנפרץ במילואו לגדול, אסרי עליה בני גדול. ולדידהו נמי לא מישתרי להן לטלטולי בקטן, דכיון דעבוד מאריה מחיצ' גמורה לא סליק נפשיה מיניה ולא אחלי לגביהו. אבל יש מחיצ' הראויה לדירה על הגדול ואין מחיצה הראויה לדירה (על הגדו' ואין מחיצה הראויה לדירה) על הקטן, קטן נמי מישתרי לגבי גדול, דכיון דעבוד מחיצה, סלוקי סליקו נפשיהו בני קטן מגגן ואחלוה לבני גדול. וכי האי דאמ' רב נחמן אחד שעשה סולם קבוע לגגו מותר בכל הגגין כולן. פי' ואפי' לרבנן, דכיון דאינהו לא עבוד סולם, סליקו נפשייהו ואחלונהו לגביה. זהו הנאמ' בגמ' על האי מתני'. ור"ש ז"ל כך פירשה על סוגית זו ההלכה ואמ', גג גדול הסמוך לקטן, גדול מותר, פי' להכניס לו כלי בית שלמטה, ואין בני קטן אוסרין עליו. דלגבי גדול הך פירצה פיתחא הוא דשרי בגיפופי, וכגון דאין הפירצה יתיר מעשר. אבל קטן אסור להוציא לו כלי הבית, דבני גדול אסרי עליה דנפרץ לו במלואו. ודברי הכל היא, דאפי' לר' מאיר לא אמ' גגין רשות אחת אלא לכלים ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית, דומיא דחצר קטנה שנפרצה לגדולה, דלכולי עלמ' חצירות רשות אחת הן ולענין כלי הבתים אסרה גדולה אקטנה. עד כאן דבריו ז"ל. ורבי' נסים ז"ל מפ' ואומ', גג גדול הסמוך לקטן הגדול מותר להשתמש בקטן, והקטן אסור להשתמש בגדול. חצר גדולה שנפרצה לקטנה, גדולה מותרת. פי' להוציא לה כלי בתים שבה אם עירבה לעצמה, ולא אסרי עלה בני קטנה. ודוק' שנפרצה קודם השבת אבל אם נפרצה בשבת אפי' קטנה מותרת, דהואיל והותרה למקצת שבה הותרה לכל השבת כולה.
<h2>דף צג:</h2>
[רי"ף סי' תרס"ו] גמ'. דרש מרימר גידוד חמשה. פי' חצר שקרקעיתה גבוהה מחברתה חמשה טפחי', והוסיפו על אותו גובה מחיצה חמשה, מצטרפין, ונמצא שיש ביניהן מחיצה י', ונחלקה כל אחת מחברתה. [רי"ף סי' תרס"ז] באעי רב הושעיא, דיורין הבאין בשבת מהו שיאסרו, פי' כגון כותל שבין שתי חצרות שנפל בשבת, דהוו דיוריהן השת' כי הדדי, מהו שיאסרו אלו על אלו. ת"ש חצר גדולה וגו' וקטנה אסורה, וקס"ד שנפרצה בשבת, ופשוט מינה דיורין הבאין בשבת אוסרין, דהא חצר גדול' אסרה אקטנה. אמ' ליה רבה ומאן קאמ' דמשנה זו קא מיירא בשנפרצה בשבת ותפשוט מינה דיורין הבאין בשבת אוסרין, אימור מבעוד יום נפרצה ומשום הכי אסרה על קטנה, אבל אם נפרצה בשבת אימ' לך לא אסרה. אמ' ליה אביי לרבה לא נימ' מר אימו' מבעוד יום, שנראה מדבריך שהדבר ספק אצלך, אלא בודאי מבעוד יום נפרצה. דהא מר הוא דאמ' בעאי מיניה וגו' עירב דרך הפתח וגו'. פי' שתי חצירות שעירבו זו עם זו על ידי פתח שביניהן ונסתם הפתח בשבת, כגון שנפלה מפולת כנגדו, או דרך חלון ונסתם החלון. ושאלתי אותו מהו לטלטל מזו לזו לדרך גובה הכותל לעיל. ואמר לי הואיל והותרה מקצת שבת וגו'. פי' דהואיל והיו מותרין משחשכה, הרי הן עומדין בהתירן ומשתמשין שתי החצירות יחד כל אותה שבת מכל מקום שיש להם דרך להשתמש ולא יאסרו כל אותה שבת. וכן נמי אם נפרצה מחיצ' בשבת, כיון שבני חצר הותרו למקצת שבת הותרו לכל השבת כולה. ופשוט מינה, דיורין הבאין בשבת אין אוסרין.
איתמר כותל שבין שתי חצירות שנפל, רב אמ', כיון שנעשו שתי הרשויו' אחד, הרי הן אוסרין זה על זה, ואסור לטלטל בחצר אלא בד' אמות. שהרי נמצאת כל אחת פרוצה במלואה למקום האסור להם. ואע"ג דקיימ' לן כר' שמעון דחצירות רשות אחת הן, הכא בשעירבה כל אחת לעצמה עסיקינן, ורב לטעמי' דאמ' הלכה כר' שמעון והוא שלא עירבו, אבל כשעירבו, שתי רשויות הן. ושמואל אמ' זה מטלטל עד עיקר מחיצה. פי' כדמעיקר', דאמרי' הואיל והותרה הותרה. ובכלים ששבתו בבית קאמ', דאי בששבתו בחצר אפי' מחצר לחצר נמי מותר. דהא שמואל הוא דאמ' הלכה כר' שמעון ואפי' עירבו כל אחת ואחת לעצמה, ולא גזר משום מאני דבתים. ואע"ג דהשתא הוו להו חצר אחת כשנפל, לא אסרי בתים דהא לא אתו לאפוקי מבתים לחצר. שמואל ורב וגו'. אמ' להו שמואל נגודו לי גלימאי. פי' קחו טלית ופרשו אותה שם להיותה מחיצה. אהדרינהו רב לאפיה, פי' דקא סבר אסור לטלטל הסדין בתוכה הואיל ונפל הכותל, כטעמיה. אמ' שמו' וגו' שקולו המייניה קטרו בה. פי' קחו אבנט של רב וקשרו בה את הטלית למחיצה. ומקשינ' לדעת שמואל אמאי קא מצריך לפרוש טלית כדי להפסיק בה בין זו לזו, והא איהו קא שרי בלי שום הפסק, דקאמ' זה מטלטל עד מקום מחיצה וגו'. ומהדרינן איהו דקא עבד לצניעותא בעלמא. פי' ודאי לשמואל שרי לטלטולי בלא מחיצה, והא דאמ' להו נגודו לי וגו' רצה להפסיק בינו לבין אותה חצר כדי שלא יראו אותו בני אותה חצר. ומתמהי' נמי ורב אי סביר' ליה שאסור לטלטל, למה לא אסר בפי' ואמ' להו אסיר, אלא אהדר אפיה בלבד ושתק. ומהדרי' האי דלא קאמ' להו אסור משום שאותו מקום היה מקומו של שמואל, ושמואל סבירא ליה שמותר לטלטל. תוב אמרינן, אם כן למה החזיר פניו, הואיל ואינו מקומו ואין לו רשות להורות בו לא היה לו להחזיר פניו. ומהדרי' ואמרי' האי שהחזיר פניו כדי שלא יאמרו שחזר בו מסברתו.
<h2>דף צד.</h2>
[רי"ף סי' תרס"ז] מתני'. חצר שנפרצה וגו'. ומתמהינן בגמ' ואמרי' אטו משום דנפרצה לרשות הרבים הויא לה רשות הרבים. ואסיקנא דבצידי רשות הרבים קא מיפלגי, ר' אליעזר סבר צידי רשות הרבים כרשות הרבים דאמו. והא דלא איפליגו בצידי רשות הרבים, משום דאי איפליגו בצידי רשות הרבי' הוה אמינא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר וסברי דלאו כרשות הרבים דאמו, משום דאיכא גיפופי דסתם צידי רשות הרבים איכא גיפופי, דנועצים יתידות ואבנים גדולות סמוך לכותל שלא יזיקוהו הקרונות, וההוא אויר שביניהן ולכותל קרי צדי רשות הרבים. והוה אמינא בההוא הוא דפליגי ואמרי לאו רשות הרבים הוא, אבל הכא גבי חצר דליכא גיפופי, שנפרצה במילואה לרשו' הרבי' ולא נשתייר בה גיפופי, אימ' מודו ליה רבנן לר' אליעזר דכרשו' הרבי' הוא, קמ"ל דלא. ואקשינן והא מתוכה קאתני, דהכי קאמ' אין מטלטלי' מתוכה, ומדקתני מתוכה מכלל דיש לה גיפופי ולא נפרצה במילואה. ומהדרי' לעולם אין לה גיפופי, ואידי דקאמרי רבנן מתוכה, קאמ' ר' אליעזר נמי מתוכה. והאי דקאמרי רבנן נמי מתוכה, לאו מכלל דיש לה תוך, אלא הכי קאמרי ליה רבנן לר' אליעזר, מי לא קאמרת לן דהיכא דטלטל מתוכה לרשו' הרבי' ומרשו' הרבי' לתוכה דפטור מפני שהיא כרמלית, צידי נמי לא שנא. פי' דמקום מחיצה שנפלה בלבד הוא דקא משוי ר' אליע' רשו' הרבי'. ומהדר להו ר' אליעז' ואמ' צדי רשו' הרבי', דהינו מקום מחיצה שנפלה, לא דאמי לתוכה, דבתוכה לא קא דרסי ליה רבים, והכא מקום מחיצה, דהיינו צידי רשות הרבי', קא דרסי ליה רבים. והלכה כחכמי', דאם זרק מצידי רשו' הרבים לרשות היחיד פטור אבל אסור, דכרמלית הוא.
[רי"ף סי' תרס"ח] מתני'. חצר שנפרצה משתי רוחותיה וגו'. פי' שנפרצה בשבת לרשות הרבי', מותרין לאותה שבת, הואיל והותר למקצתה. והאי פירצה אין בה אלא רוחב עשר בלבד, והאי דלא משוינן ליה כפתח כגון שנפרצה בקרן זוית, דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו. כגון שנפרץ בקרן זוית וקירויו באלכסון, דליכא למימ' פי תקרה יורד וסותם. [נמצא שתי רוחות דקאמ' לאו מזרח ומערב נינהו דהינו זו כנגד זו, אלא פירצה אחת שתופסת שתי רוחותיה] כגון זה. וכן מבוי שניטלה קורתו או לחיו בשבת, כולן מותרין באותה שבת, הואיל והותרו למקצתה הותרו לכולה, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומ' וגו', מותרין לעתיד לבוא. פי' אוקימנ' בגמ' דר' יוסי להחמיר, והכי קאמ' הואיל ואסורין לעתיד לבוא אסורין באותה שבת. גמ'. במאי עסיקינן וגו' איתמ' אכסדרה בבקעה וגו'. פי' דאיצטריך ליה למינקט משתי רוחותיו. אילימ' בעשר, פי' בשרוחב הנפרץ עשר אמות, ומשום הכי מרוח אחת לא, דאמרי' פיתחא הוא. משתי רוחות נמי פיתחא הוא. וקס"ד דתלמוד' דהאי שתי רוחו' דקאמ' [שתי רוחות מזרח ומערב דהיינו] זו כנגד זו. ומהדרי' דהאי דקאמ' שתי רוחות לא רוחות זו כנגד זו כגון מזרח ומערב, אלא שנפרצה פירצה אחת שתופסת שתי רוחותיה דהינו בקרן זוית, כדפרשי' במשנ'. דהואיל ונפרץ בקרן זוית, פיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. [צ"ה ע"א, רי"ף שם] איתמ', רב חייא בר אשי אמ' רב הלכה כר' יוסי, ושמואל אמ' הלכה כר' יהוד'. והלכה כר' יוסי. והאי דקאמרי' הואיל והותרו למקצת שבת וגו', דוק' גבי עירוב, כגון כותל שבין שתי חצירות או שעירבה דרך פתח או חלון ונסתם הפתח, דכל המיקל בעירוב הלכה כמותו. אבל גבי מחיצה, כגון מבוי שניטלה קורתו או לחיו, שהאיסור משו' סילוק המחיצה לא משום העירוב, אסור.
<h2>דף צד:</h2>
וזו ההלכה אין זה מקומה, אלא מקומה על משנת חצר שנפרצה משתי רוחותיה. אמרי' בגמ' דמשנ' ראשונ' אכסדרה בבקעה, רב אמ' מותר לטלטל בכולה. פי' ואע"ג דליכ' אלא ג' מחיצות, תקרה שיש על גבה ברוח רביעית רואין כאילו פי תקרה ירד וסתם רוח רביעית. ושמואל אמ' אין מטלטלין בה אלא בד' אמות. פי' דסבר דלא אמרי' פי תקרה יורד וסותם. והלכה כרב. ולא קא' רב פי תקרה יורד וסותם וקא משוי לה מחיצה אלא בדבר שהוא מדרבנ', דהינו טלטול בכרמלית, אבל אם זרק מתוכה לרשו' הרבי' או מרשו' הרבים לתוכה פטור, ודינה כדין זורק למבוי סתום שיש לו קורה.
<h2>דף צה.</h2>
[רי"ף סי' תרס"ט] מתני'. הבונה עלייה על גבי שני בתים. פי' והן בשני צידי רשו' הרבי', מטלטלין תחת העלייה, דפי תקרה מיכאן ומיכאן יורד וסותם. וכן גשרים המפולשין. פי' ויש להם מחיצות מלמט' בשני הצדדין. דברי ר' יהוד'. וחכמי' אוסרין. ועוד אמ' ר' יהודה מערבין במבוי מפולש. פי' דקסבר שתי מחיצות דאורית' הלכ' למשה מסיני, והואיל ויש כאן שתי מחיצות יצא ליה מתורת רשו' הרבי'. והאי ועוד דקא', ועוד מזו מתיר ר' יהודה, ואע"ג דליכא פי תקרה אלא שתי מחיצות בלבד והלכה כחכמים.
[רי"ף סי' תר"ע] המוצא תפילין. פי' בשדה במקום שנאבדין. מכניסן. לעיר ולבית. זוג זוג. אחד בראש ואחד בזרוע, והינו כדרך שלובשן בחול. וחוזר תמיד ומכניסן זוג זוג עד שיכלו. רבן גמליאל אומ' שנים שנים. פי' שנים של ראש בראש ושנים של זרוע בזרוע. ושקלינן וטרינ' בגמ' [צ"ה ע"ב] ואוקימנ' דתנא קמא סבר שבת זמן תפילין הוא, ומשו' הצלה לא שרו ליה רבנן טפי מן המצוה, דלאו תכשיט הוא. וכל שכן דכיון דזמן תפילין הוא ואיכא בל תוסף, אתי איסור בל תוסף ומשוי להו עליה כמשוי. ור"ג סבר לאו זמן תפילין הוא, והאי דקאמ' שנים ותו לא, משום דיש בראש ובזרוע מקום להניח בו שני תפילין אבל טפ' לא. לפיכך בחול דזמן תפילין הוא אין לו להניח (שבת) [שתים], אבל בשבת דלאו זמן תפילין הוא, שארו ליה רבנן בהצלה, משו' דתכשיט הוא. בד"א דהמוצא תפילין מכניסן, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, בישנות. פי' בשהיו בהן רצועותיהן והיו מקושרין קשר תפילין, דהינו קשירת רצועה של ראש צורת דאל' וקשירת רצועה שעל היד צורת יוד, דמוכח לן דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן מושלכי' בביזיון. אבל בחדשות, פי' שלא היו רצועותיהן מקושרות, פטור מלהכניסם, דדילמ' קמיע בעלמ' נינהו ואין בהן קדושה, הולכך לא מחלינן עליהו שבתא. מצאן צבתים או כרוכות וגו'. פי' צבתים זווי זווי. של ראש ושל יד קשורין יחד, וכן הרבה קישרי זוג בצבת אחת. ופי' רבי' האיי גאון ז"ל צבתים ואמ' בלשו' ישמעאלים, אצל הדא קול פי חזם אל גלאת, כקולה וגם שול תשולו לה מן הצבתים, פדכר מתלה פי כל מאי שדוי' ויעבא, ואצל אל ג'מיע אן הדא אל אסם אסם אל כלבתין, והדה צורתהא נטם ותנפתח פתג'על חזם אל גלאת וגירהא כדי [תרגום. יסוד דבר זה מה שנאמר בעניין עומרי תבואות, ככתוב וגם שול תשלו לה מן הצבתים [רות ב'], והזכיר הדומה לכך בעניין כל מה שנקשר ונארז, ובאופן הכללי שזה השם הוא שם מלקחיים, וזו צורתה נסגרת ונפתחת ועושה עומרי תבואות]. וכריכות, הרבה תפילימות של ראש ושל יד, ואין קשורין של ראש ושל יד שנים. מחשיך עליהן ומביאן. פי' ימתין עד שתחשך וישב שם וישמרם, ולכשתחשך יטלם יחד. ודוק' שלא נשאר שהות ביום כדי שיכניסם זוג זוג וישלימו קודם שתחשך, אבל אם עוד היום גדול כדי שיוכל להכניסם זוג זוג קודם שתחשך, מכניסן זוג זוג, כדאמרן ברישא דמתני'.
<h2>דף צה:</h2>
[רי"ף סי' תר"ע] ובסכנה מכסן והולך לו. מקשינן בגמ' [צ"ז ע"א] ואמרי' והא תניא מוליכן פחות פחות מד' אמות. ופרקי' דמתני' חסורי מיחסרא והכי קתני, בד"א בסכנת גוים. פי' שגזרו שמד שלא להניח תפילין, ומי שימצאו בידו תפילין (יקובו) [ינקרו] את מוחו, כדאמרן לה במסכ' שבת [מ"ט ע"א] בפ' במה טומנין בגמ' דמשנה ראשונה. לפיכך מכסן בטליתו שלא יוטלו כל כך בבזיון ומניחן שם והולך לו, שמא ירגישו בדבר ויתחייב למלכות. אבל בסכנת ליסטים, פי' ליסטים גוים שהוא ירא להחשיך שם, מוליכן פחות פחות מד' אמות, ולא יניחם שם, שלא יטלום הגוים וינהגו בהם בזיון. ופליג ר' שמעון אסיפ' וקאמ', בסכנת ליסטים נותן לחבירו וחבירו לחבירו וגו', דכל חד מיניהו ממטי להו פחות מד' אמות. ואמרי' בגמ' [צ"ז ע"ב] דר' שמעון סבר אם נתיר לו שיוליכן פחות פחות מד' אמות, גזרה שמא ישכח ויוליכנו ד' אמות. ותנא קמא סבר, אם נותנו לחבירו וחבירו לחבירו, אושא מילתא דשבת, פי' יתפרסם הדבר לרבים שהכנסנו תפילין בשבת. וחצר חיצונה היא חצר שפוגש בה תחלה והיא מקום המשתמר. וכן בנו וגו'. פי' שילדתו אמו שם בשדה בשבת.
<h2>דף צז.</h2>
[רי"ף סי' תר"ע] גמ'. בחדשות מאי טע' וגו'. הכל מפורש במשנה. [רי"ף שם] חדשות כל שיש בהן רצועות ואינן מקושרות קשר של תפילין או אינן מקושרות כלל אלא הרצועה בתוך תובר. ואומ' רבי' ז"ל בחיבור [רמב"ם הלכ' שבת פי"ט הכ"ד], מוליכן פחות פחות מארבע אמות, או נותן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיעין לחצר החיצונה.
<h2>דף צז:</h2>
[רי"ף סי' תרע"א] ר' יהוד' אומ' וגו'. אוקימנ' בגמ' בחבית של הפקר עסיקינ'. ואמרו לו וגו' ד(ת)קתני לה במתני', ר' יוחנן בן נורי הוא דסבר חפצי הפקר קונין שביתה במקומן, ואין לאדם יכולת לילך בהם מאותו מקום אלא אלפים אמה בלבד. וכך אמ' לו ר' יוחנ' בן נורי, לא תהלך חבית זו יותר מכלים שיש להם בעלים. אבל אם חבית זו יש לה בעלים, אפי' ר' יהוד' מודה שלא יוכל אדם לילך בה יותר מרגלי בעליה. דתנן [ביצה ל"ז ע"א] הבהמה והכלים כרגלי הבעלים.
[רי"ף סי' תרע"ב] מתני'. הקורא בספר על האסקופה. פי' כל הספרי' שבימות הראשונים היו עושין אותן בגוילין כעין ספר תורה שלנו. וקאמ' תנא נתגלגל הספר מידו גוללו אצלו. פי' אוקמה אביי [צ"ח ע"א] למתני' דאסקופה כרמלית ורשו' הרבים עוברת לפניה עסיקינן, והכי קאמ' אם נתגלגל הספר מידו בתוך ד' אמו' ברשו' הרבי'. גוללו אצלו. דאפי' נפול מידו לרשו' הרבים והביאו אצלו לא אתי לידי חיוב חטאת, דהא מרשו' הרבי' לכרמלית קא מיתי, דהינו איסור דרבנן, ומשו' כתבי הקדש לא גזור רבנן. אבל אם נתגלגל הספר ברשו' הרבים חוץ לארבע אמות, אינו גוללו אצלו אלא הופכו על הכתב ומניחו, גזירה שמא ישמט מידו כולו ויעבירנו ד' אמו' ברשו' הרבי'. ואם תאמ' למה לא ניגזור נמי אם נתגלגל בתוך ד' אמו' שלא יגלול אותו אצלו, דשמא ישמט מידו ויזרקנו לרשו' היחיד ויהיה חייב חטאת. אמרי' בגמר' [שם] דטעמ' דלא גזרי', משו' דאין דרך בני אדם לזרוק כתבי הקודש.
היה קורא בראש הגג, דהיינו ברשו' היחיד, ונתגלגל הספר מידו ונמצא תלוי באויר וראשו בידו, אם לא הגיע לי' טפחי' שהוא אויר רשו' הרבי', גוללו אצלו. אבל אם הגיע לי' טפחי' שהוא אויר רשות הרבי', הופכו על הכתב. פי' האותיות כלפי הכותל. וטעם הפיכתו על הכתב, שלא יהא מוטל כל כך בביזיון, וכגון שהכותל משופע, דהא נייח. והכי אוקימנא בגמ' [צ"ח ע"ב] ואמרי' מתני' כולה ר' יהוד' היא וחסורי מיחסרא והכי קתני, אבל כותל שאינו משופע אפי' למטה מג' גוללו אצלו דברי ר' יהוד', שר' יהוד' אומ' אפי' אין מסולק וגו'. פי' אפי' לא נשאר בינו ובין הארץ אלא כמלא החוט, גוללו אצלו הואיל ולא נח בקרקע. ר' שמעון אומ' הואיל וראש הספר בידו אפי' הגיע ונח בארץ, גוללו אצלו. שאין איסור גלילתו כשיגיע לארץ אלא משום שבות, שהרי לא נפל כולו לארץ אלא ראשו בידו ואין כאן אלא גזירה שמא יפול מידו כולו ויבוא להביאו מרשו' הרבים לרשו' היחיד, וזה השבות התירו אותו גבי כתבי הקדש, וגוללו אצלו ולא גזרינן שמא יפול מידו. גמ'. ומי שרי והא תניא וגו' להפוך יריעה. פי' להגן עליה שלא יעלה אבק על האותיות. התם איפשר. פי' גבי כותבי ספרים וגו'. הכא, פי' גבי ספר שנתגלגל, לא איפשר. פי' אין לו בגד לפרוש.
<h2>דף צח:</h2>
[רי"ף סי' תרע"ג] מתני'. זיז שלפני החלון. פי' היוצא באויר שעל רשו' הרבי', אם היה למעלה מעשר' טפחים מותר להשתמש עליו, שאין רשות הרבים תופסת אלא עד עשרה טפחי', לפיכ' מותר להשתמש בכל הכותל עד עשרה התחתונים. אבל אין משתמשין בו אלא בכלי חרס או כלי זכוכית וכיוצא בהן שאם יפלו לרשות הרבי' ישברו, אבל שאר כלים ואוכלין אסור, שמא יפלו לרשו' הרבים ויביאם.
גמ'. האי זיז, אלו דבריו של רב' ז"ל מסוגיא דגמ'. ואמרינן נמי בגמ' תניא נמי הכי זיז [שלפני החלון] היוצא לרשו' הרבי' נותנין עליו קערו' כוסות קיתוני[ו]ת וצלוחיות. ומשתמש בכותל עד עשרה התחתונים. ואם יש [זיז] אחר למטה ממנו, אין משתמש בו אלא כנגד חלונו בלבד. ואוקמה אביי כגון שיש בזיז התחתון ד', והעליון אין בו ד' והחלון משלימו לרוחב ד'. כנגד חלון משתמש דחורי חלון הוא. פי' זוית החלון והרחבתו הוא. ולשון חורי דנקט, משום דגבי שבת שייך למימ' חורי רשו' היחיד. אבל דהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר. פי' אבל בשאר הזיז שבשני צידי החלון אסור להשתמש, מפני זה שתחתיו שחלק רשו' לעצמו. וכן נמי אם יש בכל אחד ואחד משני זיזין רוחב ד', אע"פ ששניהן למעלה מעשר' טפחי', אסור להשתמש עליו מפני שהוא רשות בפני עצמו והזיז שתחתיו רשות אחרת ואסרו זה על זה שאין שתי רשויות משתמשות כאחת. ואם אין באחד מהן ד', משתמש בשניהם וכן בכל הכותל עד י' טפחי' התחתונים. הכי נתברר נמי משקלא וטריא, דאמרינ' היכי דאמי אי דאית ביה ד' וגו'.
עומד אדם ברשו' היחי' ומטלט' ברשו' הרבי'. פי' עומד בבית או על הגג ושוחה ונוטל חפץ מרשו' הרבי' כאן ומניחו כאן. ובלבד שלא יוציאנו מד' אמות, וממקום שהיה מונח בו, כדקת' בסיפ' דמתני'. ואשמעי' תנא דמתני' דלא גזרי' שמא יכניסנו אצלו. ונתברר בגמ' [צ"ט ע"א] שאם הוציאו חוץ לד' אמות ממקו' שהיה מונח בו אינו חייב חטאת, מפני שהוא עומד ברשות אחרת. והמעביר ד' אמות ברשו' הרבי' דאמרינן ביה דהוא חייב, הינו טעמ' דחייב, משו' דבעת שהוא עוקר את החפץ מתחלת ד' לסוף ד' גוף העוקר מונח ברשו' הרבי', אבל זה גופו אינו ברשו' הרבי' עד שנמצא מתחלת העקירה עד סוף ההנחה מוציא ברשו' הרבי', אלא כשעוקר החפץ מרשו' הרבי' והו' עומד ברשו' היחיד, שהוא תלוי באויר רשו' הרבי', ואין החפץ שבידו לא ברשו' היחי', שהרי ידו לחוץ באויר תלויה ולא אמרי' ידו בתר גופו גרירא, ולא ברשו' הרבי', שהרי באויר היא תלוייה ואין גופו מונח ברשו' הרבי', לפיכ' כשמוציא החפץ חוץ לד' אמות אינו מוציא ברשו' הרבים. וכן עומד אדם ברשו' הרבי' ומטלטל ברשו' היחי' כולה. והאי דקאמ' ובלבד, ארישא קא מהדר דהינו עומד ברשו' היחי' ומטלטל ברשו' הרבי', כדפרשי'. לא יעמוד אדם ברשו' היחי' וישתין מים ברשו' הרבי', וכן לא ירוק שהרי מפיק מרשו' היחיד לרשו' הרבי'. ואי קשיא לך ואמרת והרי בעינ' עקירה מעל גבי מקום ד' וליכא, דפי האמה שיוצא ממנו השתן וכן פיו שיוצא ממנו הרוק, אין באחד מהן ד' טפחי'. תשובת דבר זה נתברר בגמ' [שם], ואמרי היינו טעמ' דחייב, משום דמחשבתו משויא להו מקום. פי' מחשבתו שהו' צריך לכך משויא ליה הוצאה חשובה וכאילו עקר ממקו' שיש בו ד'. ויש בו פי' אחר, הואיל והשתן או הרוק עומד באותו מקום כמו ישיבת החפץ במקום שיש בו ד', נשאר דינו כדין מקום שיש בו ד'. וכך אמרנו במסכת שבת [ה' ע"א], ידו של אדם חשובה לו כד', ואע"פ שאין בה ד'. ולפי' השני דעת רבנו נוטה. ר' יהוד' אומ' אף משנתלש רוקו בפיו. פי' משנתעגל ונתאסף לצאת. לא יהלך בו ד' אמות ברשו' הרבי' עד שירוק. דכיון דלשדייה קאי, משוי הוא.
<h2>דף צט.</h2>
פיס'. וכן לא ירוק. אמרי' בגמ' בעי רבא הוא ברשו' היחי' ופי אמה ברשו' הרבים או הוא ברשו' הרבי' ופי אמה ברשו' היחיד מהו, בתר עקיר' מן הגוף אזלינן והן נעקרין מן החלל שבגוף או בתר יציאה אזלינן שיוצאין ממנו, והרי פי אמה ברשות הרבים ואין כאן עקירה מרשו' היחיד. תיקו, ודינו פטו' אבל אסור. [גמ' שם. רי"ף סי' תרע"ד] וזרק בפי כבשן. כלומ' זרק לכבשן וקלטתה שלהבת ונשרפה.
[רי"ף סי' תרע"ה] אמ' ריש לקיש כח בפני רבו חייב מיתה שנ' [משלי ח'] כל משנאי וגו'. תורה קאמרה ליה להאי קרא בפרשת ה' קנני ראשית דרכו. אל תיקרי משנאי אלא משניאי, למשנה דעתי באנינות. ומתמהי' ואמרי' כח מינס אניס. פי' שעל כרחו הוא על ידי החולי או הצנה. ומהדרי' כח ורק קאמרינן. פי' שרק אותו כח בפני רבו והיה לו להסתלק משם או להבליעו בכסותו.
[רי"ף סי' תרע"ו] מתני'. לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשו' הרבי'. פי' ויושיט צוארו לרשות הרבים וישתה שם, גזירה שמא יכניס הכלי אצלו. ואמרי' בגמר' אמ' רב יוסף בחפיצין שצריכין לו. פי' האי דקאמרי' לא ישתה אלא אם כן הכניס ראשו ורובו, בשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להם, גזירה שמא יוציאם. אבל אם היו כלים שאינן נאים שאינו צריך להם, מכניס ראשו ושותה במקומו ואע"פ שלא הכניס ראשו ורובו. וכן בגת. פי' אוקימנא [צ"ט ע"ב] להאי דקתני וכן בגת לענין מעשר, [ד]תנן [מעשרות פ"ד מ"ד] שותין על הגת בין בחמין בין בצונן ופטו' דברי ר' מאיר. ופירוש' עומד אדם על הגת ושותה, דכל זמן שלא הוציאו לחוץ לאו שתיית קבע היא ופטור מן המעשר, בין בשמזגו בצונן בין שמזג בחמין. וחכמי' [או'] בחמין חייב, דאין ראוי להחזיר המותר שמקלקל את היין, הולכך כדמזיג ליה בחמין אדעת' דלמשתייה כוליה מזיג ליה ומשויא ליה מזיגת חמין קבע, אבל מזיגת צונן לא משויא ליה קבע, דילמ' שתי פורתא ומהדר, הולכך כל כמה דשתי הוי עראי. ומתניתי' דהכא דפסק ותאני וכן בגת ולא קא מפליג בין חמין לצונן, ר' מאיר היא.
<h2>דף צט:</h2>
[רי"ף סי' תרע"ו] וקולט מן המזחילה. פי' קולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור או מן הכותל ושותה. דגגין שלהן היו חלקין וטוחין בטיט, ומרזבים קטנים הרבה היו לגג להוציא המים, ונותנין למטה מהן דף לאורך הכותל בשיפוע וכל המרזבין שופכין עליו, והוא מביא כל המים למקום אחד שלא יזיקו הכותל. ואמרי' בגמ' דקולט אין אבל מצרף לא. כלומ' שיגע בצנור או בכותל ויקלוט מעל גבן. מאי טעמ', אמ' רב נחמן הכא במאי עסיקי' במזחל' שלשה עשר וגו'. פי' האי דקאמרי' ואם נגע אסור, כגון שהיה מקום שנגע בו למעל' מעשרה פחות מג' סמוך לגג, שנמצא כעוקר מעל הגג שהוא רשו' היחי'. פיס'. מן הצנור ושותה. ואם יש בצנור ד' על ד' אוסר. פי' אם יש בצנור ד' על ד', בין שהיה הצנור בתוך עשרה בין שהיה למעלה מעשרה, הרי זה אסור לקלוט ממנו, מפני שלא נחו המים, אלא הרי הן נזחלין והולכין.
[רי"ף סי' תרע"ז] בור ברשו' הרבי' וחלון על גביו, אם יש בחולייתו גובה י' טפחי' ממלאין ממנו. שנמצא הדלי כשיצא מן החוליא יצא למקום פטור. לפי שהחוליא הגבוהה עשרה היא עומדת באויר רשו' הרבי', שאויר רשות הרבים אינו תופס אלא עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה מקום פטור. ואוקימנא בגמ' כגון שהיה הבור מופלג מן הכותל ד' טפחים, שהרי יש הפסק רשות הרבי' ביניהן. אבל אם היה הבור סמוך לכותל בתוך ד' טפחים, שאין אדם יכול לעבור שם, אם יש בבור וחולייתו עשרה טפחי' ממלאים ממנו, דבור וחלייתו מצטרפין לעשרה, כדאמרן לעי'. אשפה ברשות הרבי'. פי' אשפה ששופכין לתוכה זבלים וכיוצא בהן או מים סרוחין. אם היא י' טפחי' וחלון על גבה, שופכין לה מים בשבת. ואוקימנ' באשפה של רבים שאין דרכה להתפנות, אבל של יחיד אין שופכין עליה, שמא תתפנה ונמצאו שופכין כדרכן ברשו' הרבים.
[רי"ף סי' תרע"ח] מתני'. אילן המיסך על הארץ. פי' שנופו נוטה למטה מכל סביביו סביב סביב. ומטלטלין תחתיו. דאמרי' לבוד והרי יש כאן מחיצה עשר'. ונתברר בגמ' דדוק' שהיה בו בית סאתים או פחות, אבל אם יש בו יתיר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות בלבד, שהרי לא נטעו זה האילן לדור תחתיו, שלא נעש' לשם דירה, [וכל שלא נעשה לשם דירה] אין מטלטלין יתיר מבית סאתים, כדאמרי' בפרקי' דלעי' [ט"ו ע"א]. ואם נטעו אותו מתחלה לדירה, מותר לטלטל' בו ואפי' הוא בית עשרה כורין. שרשיו אם גבוהין מן הארץ וגו'. פי' דהואיל וגבוהין ג' אינן כקרקע ואסו' לישב עליהן, משו' שאסור להשתמש באילן. אבל אם אינן גבוהין ג', הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן. גמ'. אמ' רב הונא וגו'. שכל דירה שתשמישה לאויר. פי' שאינה עשוייה לדירה. ור"ש מפ' ואומ' שאינה לדור בה תמיד אלא להסתכך בה שומרי השדות.
<h2>דף ק.</h2>
[רי"ף סי' תרע"ט] איתמר שרשי אילן הבאין מלמעל' משלשה לתוך שלשה. פי' דלאחר שהוגבהו למעלה משלשה חזרו ונכפפו לתוך שלש'. רבה אמ' מ[ו]תרין. פי' הואיל וירדו לתוך ג', מותר לישב עליהן, ורב ששת אמ' [אסורין] כיון דמכח איסורא קא אתו, ומקום דאתו מניה למעלה משלשה הוא שאסור להשתמש בו, ואסור לישב עליהן וכאילן עצמו דמיאן. איתמ' שרשי אילן וגו'. פי' דצדו אחד שוה לארץ שהקרקע גבוה בצדו האחר, מודה רבה דהיכא דשלשה צדדין גבוהין מן הארץ, אסור לישב עליהן. לפי שאין עולין באילן וגו'. אבל בור ושיח ומערה, בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים.
<h2>דף קא.</h2>
[רי"ף סי' תרפ"ג] לתוך עשרה. אלא א"כ עשו לו מחיצה ויעמוד לתוכה, ואסיפא דמתני' קאי דהוא ברשו' הרבי' ויפתח ברשו' היחיד. אמרו לו מעשה וגו'. אמרי' בגמ' דמתני' חסורי מיחסרא והכי קתני, וכן שערי גנה שהיא כרמלית, לא יעמוד בתוכה ויושיט ידו על מקום גבוה י' ורוחב ד' שהוא רשו' היחי', ויטול מפתח וליפתח בה מנעול הגבוה מי' טפחי'. והאי דקא מהדרי ליה רבנן, על הגנה מהדרי ליה ואמרי מעשה בשוק של פטמין. תרגום בריאות [בראשית מ"א] פטיתא, ונקרא כך על שם שמוכרין בו הבהמות המפוטמות. ויש או' שהוא שוק שמפטמין בו העופות. שהיו נועלין וגו'. פי' שהיה נועל פתח חנותו ועמד ברשו' הרבי' והמנעו' למעלה מי'. והנה ירושלם כולה כרמלית, שהיא כולה כחצר של רבים שלא עירבו. דהואיל ודלתותיה ננעלות בלילה לאו רשות הרבי' חשיבא, שאינה כדיגלי מדבר שהוא דרך פתוח כל שעה. ורבי' מפ' ואו', והאי דקאמרי ירושלם עיר של רבים היא, מדאמ' ר' יוחנן דלתותיה ננעלות שמע מינה שדלתות הרבה יש לה, וקימ' לן בפ' ה' [נ"ט ע"א] שעיר של רבים אם היו לה שני פתחים אין מערבין את כולה אלא אם עשו לה שיור, ובזמן שלא עשו לה שיור ולא עירבו, דין אותה מדינה ככרמלית. אבל מדינה שמות' לערב בכולה בלא שיור, כגון עיר של יחיד אינמי של רבי' ואין לה אלא פתח אחד, כדפ' בכיצד מעברין [שם], אם לא עירבו בה אינה ככרמלית אלא רשות היחיד גמורה ודינה כדין חצר שלא עירבו בה ומותר לטלטל בכל השווקים שלה בשבת, ואין אסור אלא להוציא מן החצירים לשווקים ולהכניס מן השווקים לחצירות עד שיערבו. ואפי' היתה המדינה כנינוה, רשו' היחיד היא מחוסרת עירוב, אם אפשר לערב בכולה, כמו שפירשנו. אבל אי [אפש]ר לערב בכולה, ככרמלית חשיבא. מכל מקום ירושלם שהיו עומ' בשוק ופותחים החנויות, שהן רשו' היחיד, בכרמלית הן עומדי'.
<h2>דף קא:</h2>
ר' יוסי אומ' שוק וגו'. תנו רבנן וגו'. זו היא צורת בית שער מבפני'. / ?וזו היא צורת בית שער מבחוץ. /וזו היא צורת מכאן ומכאן. ובית שער נקרא בלשו' ישמעאל דהליז. שוק של צמרים היה. פי' שוק שמוכרין בו צמר. תנו רבנן שערי פיתחי גינה וגו'. פי' שערי גנה סתם מנעולין שלהן גבוהין עשרה ורחבין ד' ורשו' היחיד הן. בזמן שיש להן בית שער. פי' בית קטן ופתח הגנה פתוח לו. ובשערי גנה הסמוכין לרשו' הרבים עסיקי', מדקתני סיפא וכן חנויות הפתוחות לרשות הרבים. פותח ונועל מבפנים, פי' דבית שער רשות היחיד הוא, וכן כשהוא מבחוץ פותח ונועל מבחוץ. לא לכאן ולא לכאן. פי' אם אין לו בית שער לא מבפנים ולא מבחוץ, אסורין מיכאן ומיכאן, דהמנעול רשות היחיד. ואע"פ שהמפתח מונח עליו, גזר ר' מאיר שלא יעמוד ברשו' הרבי' ולא בגנה ויטלט' מפתח שעל רשות היחיד שמא יביאנו אצלו לרשו' הרבים או לכרמלית. וכן חנויות הפתוחות לרשו' הרבי' וגו'. פי' שערי חצירות פעמים שמנעוליהן גבוהים פעמים שהן נמוכין, לפיכ' נתן בהן חילוק ואמ', בזמן שהמנעול למטה מעשר' מביא מפתח מערב שבת ומניחו על האיסקופא, פי' שהוא כרמלית, ולמחר לוקחו משם ופותח ונועל בו. ומהכא שמעי' דהדר ביה ר' מאיר משערי גנה, ולא גזר בעומד ברשו' הרבים שלא יטלטל בכרמלית. דהא אסקופה כרמלית היא רחבה ד' ואינה גבוהה עשרה, וכשנוטל מפתח משם והוא עומד ברשו' הרבים ומוליכו דרך אויר האיסקופא למנעול שעל גבה למטה מעשרה, קא מטלטל מכרמלי' לכרמלי', ולא גזר ר' מאיר שמא יביאנו אצלו חוץ לעובי האיסקופה. ואם המנעול למעל' מי' מביא מפתח מערב שבת ומניחו במנעו', אבל לא באיסקופה. דאי ממטי לי מאיסקופה למנעול, קא מפי' מכרמלית לרשו' היחיד, דהינו המנעול, לפיכ' אינו מניחו אלא במנעול. ופותח בו מחר ומחזירו למקומו. פי' למנעול שעל פיו. כגון מנעולין הללו של עץ שעושין עניים בפיתחיהן וראשיהן רחבין. וחכמי' אומ' כו'. אמרי' בגמ' אילו היה רוחב המנעול ארבע' טפחי' לא היו חולקין חכמי' על ר' מאיר, אלא זה המנעול אין בו רחב ד', אבל יש בו לחוק בתוך הדלת אצל ראש המנעול בעוביו של דלת ולהשלים רוחב המנעול ד' טפחי'. ר' מאיר סבר חוקקין להשלים. פי' רואין אנו כאילו הוא חקוק, ולפיכך קא אסר. ורבנן סברי אין חוקקין להשלים. הולכך מקום פטור הוא, ולפיכ' קאמרי מחזירו לאיסקופה או לחלון שאין בו ד'. ואם יש בחלון ד' אסור מפני שהוא כמוציא מרשו' לרשו'. פי' מאיסקופה שהיא כרמלית לחלון שהוא רשו' היחיד. ואע"פ שבתחלה כשהוציאו מן האיסקופ' לא הניחו בחלון אלא במנעול, ומן המנעול שהוא מקום פטו' לרבנ' חזר והוציאו לחלון, אעפ"כ אסור דקיימ' לן כרב דימי דאמ' מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רשו' היחי' ולבני רשו' הרבי' לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו, כלומ' שלא יוציאו אותו דבר שהכניסו אותו מרשו' היחי' במקו' פטו' לרשו' הרבי', גזירה שמא יטעו ויוציאו אותו לרשו' הרבי' מרשו' היחי'. כך הנה המפתח שהכנסנו אותו מאיסקופ' שהיא כרמלית, למנעול שהוא מקום פטור, אסו' להכניסו לחלון שהוא רשו' היחי', גזרה שמא נוציא אותו מאיסקופ' לחלון. ואינה גזרה לגזרה, אלא כי היכי דקאסרי רבנן להחליף ברשויות דאורית', כמו כן נמי אסרי להחליף ברשויות דרבנן. (גמ') ושיילינן האי מנעול, דאיפליגו ביה ר' מאיר ורבנן, היכי דאמי, אי דלית ביה מקום פטור וגו'.
[רי"ף סי' תרפ"ד] מתני'. נגר שיש בראשו קלוסטרא. פי' נגר שתוחבין אותו בחור שבאסקופה או מכותל לכותל שאחורי הדלת לנעילת הדלת. שיש בראשו גלוסטרא. פי' שראשו עבה וראוי לבוכנא לכתוש ולשחוק פלפלין וכיוצא בהן דתורת כלי עליה, אפי' הכי קאסר ליה ר' אליעז'. ונתברר בגמ' דחלוקת ר' אליעזר ור' יוסי בנגר שהוא קשור בחבל דק שאינו יכול לטלטלו על ידי אותו חבל, שאם יטלטלו באותו חבל האגוד בו [מיד נפסק ו]הוה ליה כמי שאינו קשור, ותנן לקמן נגר המונח, שאינו קשור בדלת, אין נועלין בו, והאי נמי מונח הוא. ומשום קלוסטרא לא שרינ' ליה. ור' יוסי סבר גלוסטרא מהניא ליה, דכיון דכלי הוא לא הוי כבניין. אבל אם היה יכול לטלטלו על ידי החבל האגוד בו, אפי' ר' אליעז' מודה דנועלין בו. [רי"ף שם] גמ'. בניטל באיגדו. פי' בחבל האגוד בו. כולי עלמ' לא פליגי וגו'. ורבי' [רמב"ם הלכ' שבת פכ"ו ה"י] מפר' ניטל באיגדו, ניטל ואגודו עמו, כולי עלמ' לא פליגי דשרי, כי פליגי בשאין ניטל ואגודו עמו, אלא אגודו קבוע בדלת, והיה הנגר נשמט כמו קורה ומניחין אותו בקרן זוית. ר' אליעזר סבר אע"פ שיש בראשו קלוסטרא אינו מועיל כלום, ור' יוסי סבר כיון שיש בראשו קלוסטרא תורת כלי עליו. והלכה כר' יוסי. שמעינ' מינה שאם יש בנגר קלוסטרא אע"פ שאינו קשור ותלוי בדלת, כלי הוא ומותר לנעול בו, ואינו קורה כשאר קורות. ואם אין בראשו קלוסטרא, אם היה קשור ותלוי בדלת, או אם היה ניטל ואגודו עמו, מותר לנעול בו. אבל אם היה אגודו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט כמו קורה ומניחין אותו בזוית וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצין, הרי זה אסור אפי' לר' יוסי, שהרי אין תורת כלי עליו, ואינו אגוד ואין בו אגד להוכיח עליו.
<h2>דף קב.</h2>
[רי"ף סי' תרפ"ד] מתני'. נגר הנגרר נועלין בו. פי' נגר שקשור בדלת אבל אינו תלוי, שהחבל ארוך, ומתוך שנגרר אינו נראה כקשור. ובשאין בראשו קלוסטרא עסיקינן. נועלי' בו במקדש. פי' דשבות בעלמ' הוא דאינו בונה ממש הואיל וקשור לכך, אלא הואיל ונגרר מיחזי כבונה. ואין שבות דרבנן במקדש, דלא גזרו שם. אבל המונח, שאינו קשור כלל, הוי כבנין ממש. ור' יהודה סבר לאו בנין הוא, אלא אף זה דומה לבנין ובמקדש לא גזרו על השבות. ורבי' נסים ז"ל מפ' אותה כפשטה דברית' דקאמרה כל שקשו' ותלוי וראשו אחד מגיע לארץ, כשנועלין בו עולה, וכשפותח הדלת יורד ונופל ראשו התחתון בארץ, ובהא אסר תנ' קמ' לנעול בו במדינה דדמי למונח, וגזר דילמ' אתו במדינה לנעול במונח, אבל אם הוא קשור וכשפותח אין ראשו האחר מגיע לארץ, שרי תנא קמא. [גמ']. ת"ר אי זהו וגו', כדפרשי'. אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יהודה. או' רבי' שלמה ז"ל הלכה כר' יהודה בנגר דמותר אפי' במדינה, אבל במונח דשרי ליה ר' יהודה במקדש לית הלכתא כותיה. דכיון דאינו קשור שם בניין גמור הוא, והבונה כל שהוא חייב, ומלאכה דאורית' לא הותרה במקדש חוץ מהקרבת תמידין ומוספין, דקרבנות צבור הם הדוחין את השבת מגזירת הכתוב. אמ' רבא והוא שקשור בדלת. פי' בדלת עצמה ולא במזוזה. ומקשינן ואמרי' איני והא ר' טבלא איקלע למחוזא חזייה דהוה תאלי בעיבורא דדשא. ומהדרי' ההוא ניטל באיגדו הוה. פי' היה תלוי בחבל חזק. ורבי' נסים ז"ל מפ' ואו', אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכ' כר' יהודה, אמ' רבא והוא שקשור ותלוי בדלת עצמה ואינו נשמט כלל, כי הא שרי ר' יהוד' אע"פ שראשו מגיע לארץ. והקשינו לרבא והא ר' טבלא וגו', אלמ' הואיל ותאלי בעיברא אע"פ שאינו קשור ותלוי בדלת קא שרי ר' יהודה, והיכי אמרת והוא שקשור בדלת. ופרקנו לרבא ואמ' ההוא נגר דחזא ר' טבלא במחוזא בניטל באיגדו הוה, ולכולי עלמ' ניטל באיגדו שרי דהא תורת כלי עליו. בעי ר' זירא נקמז מהוא. פי' שנפחת (ראש) [חור] האסקופה ויוצא הנגר לצד הקרקע ונועץ בקרקע. ועד השתא איירי כשהאסקופה גבוהה ואין החור נוקב עד הארץ אמ' רב יוסף מאי תיבעי ליה וגו', ניקמז אסור נשמט מותר. ופי' נשמט, נפסק החבל שהוא קשור בו, והרי הוא מוטל ומונח בקרן זוית כשפותחין הדלת.
לפירוש הזה כי הספנים יש להם בספינה לווחין שקושרין אותן בטבעות שיש בספינה וכופפין אותן על גבי הספינה. ובימות החמ' כשתקדיר עליהן החמה, פורשין על גבי אותן הלוחין מחצלות ומסככין על עצמן. עכשיו אותן הלווחין שהן כפופין על גבי הספינ' ומאהילין עליה, אם ברוחב אחד מהן טפח שהוא שיעור אהל, מותר לפרוש על גביו מחצלות, שהרי אינו עושה אהל עראי כתחל' בשבת אלא מוסיף הוא, שכבר יש לשם רוחב טפח. וכן נמי אם אינו רוחב טפח והן סמוכין זה לזה בפחות מג', קימ' לן דפחות מג' כלבוד דאמי וכאילו כולן נעשו לוח אחד שיש בו רוחב טפח, ומותר לפרוס על גביו מחצלת שמוסיף הוא על אהל עראי. והתם בסוף כל הכלים [שבת קכ"ה ע"ב] תנן, פקק החלון ר' אליעזר אומ' בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו. ואמרי' בגמ' [שם] אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן הכל מודים שאין עושין אהל עראי כתחלה בי"ט ואין צריך לומ' בשבת, לא נחלקו אלא להוסי', שר' אליעזר אומ' אין מוסיפין בי"ט ואין צריך לומ' בשבת, וחכמי' או' מוסיפין בשבת ואין צריך לומ' בי"ט. ור"ש ז"ל אמ' בכיפי דארבא, אולמות שעושין בספינה, שנועצין כעין מעגלין, ראשו אחד בדופן זה של ספינה וראשו השני בדופן זה, והוא כפוף כמן אולם, ומרחיק כחצי אמה ונועץ אחר, וכן על פני כולה, ופורסין עליהם בגדים ומחצלות של גמי להגן מפני הצנה והגשמים. אם יש ברוחב של מעגל טפח, דבציר מטפח לא הוי אהל, אבל כשרחב טפח נקרא אהל, נמצא שם אהל עליו מבעוד יום, וכשהוא פורס עליו הבגד למחר אינו אלא מוסיף. אי נמי אין ברחבן טפח וגו'. הנהו דיכרי. תרגו' אילים דיכרי. דביממא בעו טולא, מפני השרב, ובליליא בעו אוירא, מפני הקיץ. ובימות החול היו פורסין עליהן מחצלאות ביום ונוטלין בלילה. אתא לקמיה דרב, אמ' ליה מאי נעביד להן בשבתא, אמ' ליה זיל כרוך בודיא וגו'. פי' כשתסלק המחצלאות מעליהן לפנות ערב של ערב שבת אל תסלקנה כולה משם, אלא הוי גולל אותה וכורך מעל הגג ושייר בה טפח פרוס דליהוי עליה שם אהל ולמחר פשטיה עלוייהו, דהוי תוספת ושרי.
<h2>דף קב:</h2>
[רי"ף סי' תרפ"ד] מתני'. מחזירין ציר התחתון במקדש. פי' של דלת חלון של שדה תיב' ומגדל שפתחיהן מצדיהן, דכל זמן שלא יצא העליון ציר התחתון נוח להחזירו ואין כאן בניין. אבל לא במדינה. פי' גזירה, שמא יתקע בגרזן [או] במקבות דהויא מלאכה. והעליון כאן וכאן אסור. דכיון שיצא ציר עליון כולו נופל והוי כבונה. וקסבר יש בניין בכלים, ומלאכה לא הותרה במקדש. [גמ']. תנו רבנן, ציר דלת שדה וגו' במקדש מחזירין. פי' כגון שצריכין לו לדבר קרבן, שהיה נתון שם מלח או לבונה או קטורת, ואין שבות במקדש. ובמדינה דוחקין. פי' אם לא יצא כולו מחור האסקופה אלא התחיל לישמט, דוחקין אותו לחור. והעליון כאן וכאן לא יחזיר. פי' דהוי בונה ממש. גזירה שמא יתקע. שמא יהדקנו במקבות וגרזן, דהויה מלאכה. והאי דקאמ' גזירה שמא יתקע, אציר תחתון ובמדינה. של בור ושל דות. פי' דהוי בניין המחובר לקרקע חשוב בניין בכל דהוא. ובור בחפירה ודות בבנין על גבי קרקע. זהו סברת רבי' של' בפירו' האי מתני' וברית' שעליה, וברית' כסתם מתני'. נמצא לדעת ר"ש ז"ל, שסובר ת"ק דאין מחזירין ציר העליון משום שהוא מלאכה, דהינו בונה ויש בניין בכלים, ושל בור ושל דות וגו', אם החזיר חייב חטאת, אע"פ שלא תקע. זהוא פשטה דברית'. וציר התחתון של שידה ותיבה וגו' בלבד הוא דאמרי' ביה לא יחזיר גזירה שמא יתקע, נמצא דאיסור חזרתו משו' שבו', ולפיכ' קא שרינן ליה במקדש משום דאין שבות במקדש. וקשיא לן ממאי דאמרי' בפר' כל הכלים [שבת קכ"ב ע"ב] תנו רבנן דלת של שדה ושל מגדל ניטלין בשבת ולא מחזירין, והוינן בה ואוקמה רבא דאין בניין בכלי ואין סתירה בכלי, והיינו טעמ' דאין מחזירין גזירה שמא יתקע. וזו הברית' הנאמרה בפ' כל הכלים נמי סתם. אלא אם יוכל לתרץ ז"ל ולומ' שזו הברית' היא סברת ר' יהוד' דקאמ' הכא בעירובין העליון במקדש אסור והתחתון במדינה. ורבי' ז"ל אומ' בחיבור [רמב"ם הלכ' שבת פכ"ב הכ"ה] התוקע חייב משו' בונה, לפיכ' כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין אותן גזירה שמא יתקע. אבל דלת שידה תיבה ומגדל ושאר דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין, ואם נשמט ציר התחתון שלהן דוחקין אותו למקומו ובמקדש מחזירין אותו. אבל ציר העליון שנשמט אסור להחזירו בכל מקום, גזרה שמא יתקע. פסק כסתמ' דמתני' וכסתמ' דברית'. וכפי דעתו ז"ל חזרת ציר העליון אסור משו' שבו'. ואיכ' לאקשויי ולמימ', אם איסור חזרת ציר התחתון והעליון משום שבות, אמאי שרינן ציר התחתון במקדש ודחינן לשבות ולא שרי' ציר העליון. והאי דקא פסיק גבי חזרת דלתות המחוברות ואמ' שאיסורו משום שבות גזרה שמא יתקע, ופשטה דברית' לא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת, ברית' בשל בור ושל דות ושל יציע קאמר', ולא קא מיירי בדלתות המחוברות בקרקע כגון דלתות האוצרות.
[רי"ף סי' תרפ"ה] מתני'. מחזירי' רטייה במקדש וגו'. פי' כהן שלקה בידו ונתן עליה רטייה מבעוד יום, והוצרך לעבוד עבודות בשבת או בי"ט ונטל רטייה מעל ידו שלא תהא חוצצת בין ידו לעבודה, דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן, וכיון דחציץ לא הויא לקיחה בכהן. מחזירה במקדש, פי' דאי לא שרית ליה להחזיר, לא שקיל ליה מידו ומימנע ולא [עביד עבודה]. וזה אחד מג' דברי' האמורי' במסכ' ביצה [י"א ע"ב] שהותרו סופן משו' תחלתן. אבל לא במדינה. פי' גזירה שמא ימרח הרטייה, ומירוח הינו מוחק האמור באבות מלאכות של שבת. ואם כתחלה. פי' שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סילקה לצורך עבודה. כאן וכאן אסור. והכא ליכא למימר אין שבות במקדש, דהאי שבות לאו צורכי גבוה הוא אלא צורכי עצמו. ורבי' ז"ל אמ' בחיבור [רמב"ם הלכ' שבת פכ"א הכ"ז] ומניחין רטייה על גבי המכה לכתחלה במקדש שאין איסור שבות במקדש. ובפי' המשנה פסק כסתם משנה ואמר בלשון ערבי, אמא אגעאל אל מרהם עלי אל ג'רח עלי אל בדיה פלא יג'וז לה לא פי אל מקדש לא פי סאיר אל בלאד [תרגום. אבל ליתן רטיה על המכה לכתחילה אסור בין במקדש בין בשאר מקומות]. והחיבור הוא העיקר. ואם לא יהיה פי' המשנה כמו שפי' ר"ש ז"ל, איכא לאקשויי על תנא דמתני' דאמאי מחזירין במקדש ואמאי כתחלה אסור.
[רי"ף סי' תרפ"ה] גמ'. ת"ר רטייה שפירשה וגו'. במדינה קא מיירי, ולהכי נקט פירשה משמע שנפלה ולא נטלה מדעתו. מחזירה למכה, דמילת' דלא שכיח' היא ולא גזרו בה רבנן. ר' יהוד' או', אם נפלה כולה אין מחזירין אותה, אבל אם הוחלקה, דוחקה ומחליקה למכה. ומגלה מקצת רטייה וגו' מפני שהוא ממרח. פי' מחליק גומות שברטייה, וממרח חייב משום מוחק. ואמרי' בגמ' אמ' רב יהודה הלכ' כר' יהודה. אמ' רב חסדא לא שאנו, פי' דתנא קמ' שרי להחזיר, אלא שפירשה על גבי כלי, כגון שנפלה על הכר של מראשותיו וכיוצא בו, אבל פירשה על גבי קרקע דברי הכל אסור להחזירה. אמ' מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאבא (וגו') נפלה ליה אבי סדיא ואהדרה. פי' על הכר של מראשותיו, כמו שמתרג' [בראשית כ"ח] מראשותיו איסודוהי. ואמינ' ליה לא סבר לה מר להא דרב חסדא. פי' דמוקי פלוגתייהו בשנפלה על הכלי, ואפי' הכי קאסר ר' יהודה, ואמ' שמואל הלכ' כר' יהוד'. אמ' ליה לא שמיעא [לי. פי' לא שמיעא לי] הא דרב חסד', דאנא סביר' לי כי פליג ר' יהוד' בנפלה על גבי קרקע, אבל בנפלה על הכלי מודה דהויא כהוחלקה בעלמ'. זהו פי' ר"ש ז"ל. ורבי' יצחק ורבי' נסים ז"ל מפ' לא שמיע' לי, שהוא עונה על רב יהוד' שפסק כר' יהוד'. ויש לפרשו כך ויש לפרשו כך, יש לפרשו שהוא עונה על רב חסדא ויש לפרשו שהוא עונה על דברי רב יהוד' אמ' שמואל. נמצא לדעת רבי' שלמ' ולפי שני הפירושים, אם נפלה על גבי קרקע אסור, אבל לדעת רבי' יצחק, (אפי') [אם] נפלה על גבי כלי מחזירה, ולדעת ר"ש אינו מחזירה. דלדעת רבי' יצחק שסובר כי רב אשי עונה על דברי רב יהוד' ואינו עונה על דברי רב חסדא, נמצאו דברי רב יהוד' דחויין והלכ' כתנא קמא, כמו שפי' רב חסדא, ורב חסדא קאמ' דכ"ע סביר' להו אם פירשה על גבי קרקע אסור, ותנא קמ' סביר' ליה אם נפלה על גבי כלי מחזירה. ולדעת ר"ש ז"ל דסבר דדברי מר בר רב אשי על רב חסדא, נמצאו דבריו של רב חסדא דחויין ומתני' סתם קאמרה ואין הפרש בין שפירשה על גבי כלי או על גבי קרקע, ורב יהוד' אמ' שהלכ' כר' יהוד', ור' יהוד' לא התיר בנפלה כלל לא על גבי קרקע ולא על גבי כלי אלא בהוחלקה בלבד.
קושרין נימא וגו'. פי' נימת כינור של שיר הלוים לקרבן אם נפסקה בשבת. ואמרי' בגמ' טעמ' דקסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותה מאיתמל, דהא היום נפסקה, דוחין את השבת, ואע"ג דקושר אב מאבות מלאכות הוא במסכ' שבת [ע"ג ע"א], ואם כתחלה. פי' שלא היתה שם מעולם, דיכול לעשותה מאיתמול, אסור.
<h2>דף קג.</h2>
[רי"ף סי' תרפ"ה] חותכין יבולת במקדש. פי' הוא מום גבי קרבן, כדכת' [ויקרא כ"ב] או חרוץ או יבלת. לפיכ' אם יש בתמיד יבולת או בגוף הכהן העובד, אסור לו לעבוד בה. חותכין אותה ביד אבל לא בכלי. ואע"ג דכי עביד נמי [ביד] מתקן הוא והוה ליה חותך מבעלי חיים והויה תולדה דגוזז את הצמר, אפי' הכי כיון דלאחר יד קא עביד, שאין דרך לחותכה ביד אלא בסכין, אין כאן אלא שבות, ואין שבות במקדש. אבל אם חותכה בכלי מלאכה היא, כדאמרי' שהיא תולדת גוזז, אסור. ונתברר בגמ' שאם היבולת יבשה חותכה אפי' בכלי.
<h2>דף קג:</h2>
[רי"ף סי' תרפ"ה] מתני'. כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש. פי' אע"פ שהגמי מרפא את המכה, הואיל והשת' מיהא צורך עבודה הוא דלאו אורח ארעא שתיראה מכתו עם העבוד', לפיכ' מכסה אותה אפי' בדבר שמרפא. אבל לא במדינה. דרפואה בשבת אסורה משום שבות. ואם להוציא דם. פי' שמהדקו לגמי כדי להוציא דם המכה. כאן וכאן אסור. שאינו צורך עבוד', ולא התירו גבי מכה אלא להפיס ממנה ליחה. ודוקא שלא יתכוין לעשות לה פה, אבל אם יתכוין לעשות לה פה חייב משו' מכה בפטיש. וחובל בחי שיש לו עור נמי ומוציא ממנו דם, חייב משום מפרק. וזה אינו חובל ממש כדי שיהיה חייב, מפני שהחובל אינו חייב אם יחבול בבהמה חיה ועוף, אלא אם אין כוונתו להזיק אלא כוונתו לדם שיוצא מן החבורה, שצריך אותו לכלבו או לצבוע בו. ודוק' שיהא בדם שיצא כגרוגרת, אבל כשכוונתו להזיק, פטור מפני שהוא מקלקל. וחובל באדם אע"פ שנתכוון להזיק חייב, מפני שהוא עושה נחת רוח ליצרו, ואע"פ שאינו צריך לדם. אבל אם אין כוונתו אלא לדם שיצא ואינו מתכוין להזיק, דינו כדין חובל בבהמה. ור"ש ז"ל או' הנה גבי כהן שלקה באצבעו כאן וכאן אסו', שאינו צורך עבודה, ועוד דהוה ליה חובל ואב מלאכה לא אישתרי לגבייהו. ואמרי' בגמ' שזה שהתרנו לכוהן לכרוך על אצבעו גמי או כיוצא בו כגון סמרטוט, דוק' שיהא אותו המקום שכורך עליו הבגד שלא במקום עבודה, כלומ' באצבע שאינו מזה בה, אבל אם הוא אצבע שמזה בה, או במקום שתחלוק בין ידו ובין המזרק או בין הסכין, פוסלת העבודה.
<h2>דף קד.</h2>
[רי"ף סי' תרפ"ה] בוזקין מלח. פירוש מפזרין מלח ומכתתין אותו על כבש המזבח מפני שהוא מחליק. ובוזקין לשו' כתות, כדאמרי' (בפי') [בפ'] שני ביומא [כ"ב ע"ב] ממאי דהאי ויפקדם בבזק [שמואל-א' י"א] מידי דמיבזק הוא. ועו' מלשו' כמראה הבזק [יחזקאל א'], ומפרשי' ליה בחגיגה [י"ג ע"ב] כאור היוצא מבין החרסין שאופין בהן הזהב והן נקובין וסדוקין, ולהב היוצא בנקב יש לו מראה ירקרק או אדמדם. ורבי' אומ' [רמב"ם בפיה"מ] מלשו' כמראה הבזק, כך זה משליך המלח מידו ומפזרו פעם אחר פעם. ופי' כבש בלשו' ערבי זלאקה. ואמרי' בגמ' זה המלח שמשליכין אותו על הכבש לא מבטיל ליה התם, דאי מבטיל ליה קא מוסיף אבנין. פי' על בנין המזבח, דכתי' [דה"י א' כ"ח] הכל בכת' מיד ה' עלי השכיל, שהבנין נמסר לדוד על ידי נביאים שלא להוסיף בו ולא לגרוע. וא"ת אי לא מבטיל ליה הרי הוא חוצץ בין רגלי העולין לכבש ובין הכבש, דתנן בזבחי' [ט"ו ע"ב] כל הזבחי' שקיבל דמן זר וגו' או עומד על גבי כלי, כבר אוקימנא נמי בגמ' בהולכת עצים לכבש, פי' הוא בעת הולכת עצים למערכה שאין אותה ההולכה עבודה, אבל הולכת האיברים לכבש תלוייה בכהן, דתניא והקריב הכהן את הכל המזבחה זו הולכת איברים לכבש. וממלאין מבור הגולה. פי' בור הגולה ובור הגדול, כך שמן ושניהם בלשכת העזרה, כדא' במסכ' מדות [פ"ה מ"ד] לשכת הגולה שם היה בור הגולה והגלגל נתון עליו ומשם מספקין מים לכל העיירות. ובמדינה אסור למלאת בגלגל גזרה שמא ימלא לגנתו וחורבתו, כשמתירין לו למלאת בגלגל דקל והואיל וממלא בלא כל כך טורח. לפיכ' אם היה בור זה בחצר דליכא האי חששא, מותר למלאת בגלגל, כדאמרי' בגמ', אמימ' שרא למימלא בגלגלא וגו'. ומבור חקר. פי' חקר והקר אחד. והוא בור מים חיים, כדכת' [ירמיה ו'] כהקיר ביר מימיה כן הקירה רעתם. פי' כמו שמעיין מקור הנובע מתחדש והולך ומוסיף תמיד כן הקירה רעתם. ומפ(י)' בברית' [ק"ד ע"ב] שאלו הבארות חנו עליהם נביאים שביניהם ומצאו מנהגם למלאת מהן.
[רי"ף סי' תרפ"ז] [גמ']. והדר אותבינן מיהא דאמ' רב יהודה אמ' רב נשים המשחקו' באגוזים וגו'. פי' לגלגלן דרך דף ומכות זו על זו כדרך שמשחקות הנשים ומשמיעות קול. ומפרקי' דילמ' אתו לאשווי גומות. פי' להכין דרך לגלגול האגוז. ורבי' נסים ז"ל מפ', התם שאני דחיישינ' דילמ' אתו לאשוויי גומות, שכן דרכן לעשות גומא ולשחוק בה באגוזים, חיישי' דילמ' אי שארית ליה לשחוק באגוזים בגומא, קאתי לידי חיוב חטאת לסתום הגומא בעפר ומחיל שבתא. אי נמי יש בבית עפר תוחח וכשמשחקין באגוזין ומשליכין אותן ביניהן כדי לשחוק בהן, אתו לאשוויי גומות. ואמרי' בגמ' הכי נמי מיסתברא, שהטעם משו' אשוויי גומות, דאמ' רב יהודה אמ' שמו' נשים המשחקות בתפוחים אסור. התם מאי אולודי קלא איכא, דהא תפוחין לית להו קלא, אלא ודאי משו' אשוויי גומות, וכך נמי האגוזים דטעמ' דאין משחקין בהן דילמ' אתי לאשווי גומות. [רי"ף שם] תו אקשי' ממתני' ממלאין וגו'. ואו' רבי' נסים ז"ל, ובגמ' דבני מערבא במסכ' י"ט [פ"ה ה"ב] אשכחן סייעתא לעולא, אמ' ר' אלעזר כל משמיעי קול אסורין בשבת. [ר'] אילעא איעצר בסידרא. פי' נעצר ונמנע מלבוא לבית עד שהשלימו הסדר. סליק לביתא ואשכחן דמכין. פי' בא לבית ומצא אותן ישינין. דמך אתרעא בגין דלא מקיש וגו'. פירו' ישן לו על הפתח כדי שלא יכה הפתח ויוליד קול בהכאתו. ש"מ דסבר ר' אלעא אולודי קלא בשבתא אסיר.
<h2>דף קד:</h2>
[רי"ף סי' תרפ"ז] פיס'. ומבור חקר. מאי בור חקר, אמ' רב נחמן בר יצחק, על שם באר מים חיים היתה קריאתה. בור חקר, לשון מקור, שנ' כהקיר בייר מימיה כן הקרה רעתם, ופי' כמו שמעיין מקור הנובע מתחדש והולך ומוסיף תמיד כן הקרה רעתם. ומפ' בייר כמו באר. תניא לא כל הבורות וגו' נביאים שביניהם. פי' חגי זכריה ומלאכי. ולא נביאים התירוה להם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. פי' באותו הבור. ובגמ' דבני מערב' גרסי'. תניא אין ממלאין בעדשה בשבת כחס על החבל, אם כחס על המשיחה מותר. ואמרי', א"כ מפני מה ממלאין מבור חקר בגלגל ביום טוב. אלא בשעה שעלו ישראל מן הגולה וחנו על אותה הבור והתנו עמהם הנביאין שביניהן שיהו ממלאין מבאר חקר בגלגל ביום טוב. ולא כל בארות חקר התירו אלא אות' הבאר שחנו עליה בלבד. הכמה דאיתמ' תמן מה שהותר הותר, וכה מה שהותר הותר.
[רי"ף סי' תרפ"ח] מתני'. שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו. פי' באבנטו, ואע"ג דמטמא ליה לאבנטו שהו' קדש, הכי עדיף שלא לשהות את הטומאה בעזרה לחזר אחר צבת של עץ שהוא פשוטי כלי עץ, ונקראת בלשו' ערבי כלבתין, שאינן מקבלין טומאה, ובידו לא נינגע ביה דלא ניטמי כהן גופיה, הולכך בהמיינו אוחזו דלא נינגע ביה, ושרץ אינו מטמא במשא. והאבנט שמיטמא בשרץ אינו מטמא את הכוהן האוחזו, משו' דהוה ליה אבנט ראשון לטומא', והלכ' רווחת בכל התלמו' שאין לאדם וכלים אלא אב הטומאה, וגם בקרא לא מצינו טומאה לאדם וכלים אלא מן השרץ ומן הנבלה וכיוצא בהן שהן אב הטומאה, אבל ראשון לטומאה או שני לטומאה מטמא אוכלין ומשקין, כדכתי' וכל כלי חרש אשר יפול מהם וגו', דהוה ליה כלי חרש ראשון לטומאה מכיון שנתלה השרץ באוירו אע"פ שלא נגע, והכלי חוזר ומטמא מה שבתוכו. יכול אם היו כלים בתוכו יטמאו מחמת כלי הראשון, ת"ל [ויקרא י"א] כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל וגו', אוכלין ומשקין מיטמאין מחמת כלי ואין כלי אחר ואדם מיטמא מחמת כלי. דברי ר' יוחנן בן ברוקה. ר' יהודה או' בצבת של עץ. פי' שהוא פשוטי כלי עץ. שלא להרבות את הטומאה, לטמא אבנט הטהור. ונוח לנו להשהותה שם ולחזר אחר צבת מלהרבות את הטומא'. מהיכן מוציאין אותו. בשבת. מן ההיכל ומן האולם וגו'. אבל בעזרה אם נמצא שם, מכסהו בסיר ומניחו עד שתחשך. ר' עקיב' או' כל מקום שחייבין על זדונו כרת. פי' אם יכנס לו בטומאה, דהינו כל העזרה. משם מוציאין אותו, ושאר כל המקומות. פי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, לבן ננס כולה עזרה ולר' עקיב' לשכות. כופין [עליו] פסכתר. פי' סיר של נחושת לכסותו עד שתחשך למוצאי שבת. ותרג' סירות [שמות ל"ח] פסכתרוותא.
<h2>דף קה.</h2>
ר' שמעון או' כל שהתירו לך חכמי' וגו'. אמרי' בגמ' ר' שמעון היכא קאי. ומהדרי' התם קאי, מי שהחשיך חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס, ר' שמעון או' אפי' חמש עשרה אמה יכנס, שאין המשוחות ממצין את המדה מפני הטועים. משו' שבות היכא קאי. [התם קאי] דקאמ' תנא קמא [לעיל ק"ב ע"ב] קושרין, אמ' ליה ר' שמעון קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת גזרו בה רבנן, עניבה דלאו קשירה היא ולא אתי לידי חיוב חטאת לא גזרו בה רבנן. זהו נוסח הגמ'. והכין פירושה, המשוחות הן מודדי התחומין ומציבין סימן, כשהן מודדין אין ממצין מדתן מפני טועי המדה, שמא יטעו בה, הולכך מקצרין אותה. נמצא שעדיין התחו' לא הגיע ומי שהחשיך עליו חוץ לתחום כבר נכנס לתוך אלפים ט"ו אמה ויכנס, דמשלו נתנו לו חכמים שכבר הוא בתחומו עומד, כדפרשי' לה לעיל. והכא אתא ר' שמעון למיתב טעמ' למילתי', דלא תימ' מיקל הוא באיסור שבת, אלא משלו נתתי לו. והכא נקט לה משום פלוגתא דנימת' כנור, דפליג עם רבנן בברית'. דתניא [ק"ג ע"א] בן לוי שנפסקה לו נימה בכינורו קושרה קשר של קיימא, ר' שמעו' או' עונבה. זהו נוסח הברית' הנאמרה בגמ'. והינו דקאמ' הכא דקאמ' תנא קמא קושרין. וקא מייתי הכא טעמ' למילתיה דר' שמעון, ואמ' לא התירו במקדש אלא שבות. ובתרתי מיפלגא מילתיה דר' שמעון, רישא, דהיינו כל שהתירו וגו' במחשיך חוץ לתחום כדפרשינן, וסיפ' בנימת כנור. והכא א"ר שמעון לתנא קמא, אע"פ שהקלתי במחשיך חוץ לתחום, מחמיר אני בנימת כנור, דהתם משלך נתנו לך חכמים, אבל כאן לא התירו אלא משו' שבות.
